המלך היהודי הבוכה נתן לכולם תקווה. ואז הגיעה תפנית בעלילה

האסיר הגרמניבכלא הרומי לא דיבר אף שפה מלבד גרמנית. הוא שתק ארבעה ימים. ביום הרביעי הוא התחיל לדבר. השומר היווני הזמין מתורגמן.

"הוא רואה משהו", אמר המתורגמן, מביט לכיוונו של מרקוס יוליוס אגריפס, הנכד של הורדוס ומרים החשמונאית. "עליך". משפט שלא נשמע טוב בשום שפה, בטח לא בכלא.

זה קרה בשנת 36 לספירה. אגריפס הראשון (כן, זה מהרחוב הראשי במחנה יהודה) ישב בכלא כבר חצי שנה משום שייחל למותו של הקיסר טיבריוס, והעבד שלו הלשין עליו.

"מה הוא רואה?" שאל אגריפס. המתורגמן הקשיב. "שתשוחרר. בקרוב. ושתהיה מלך". אגריפס צחק, הוא היה חייב מאות אלפי דרכמות והיה מבוקש בכל מקום, פרט למקומות שלא שמעו עליו. "הוא אומר", אמר המתורגמן, "שתשים לב לציפור הזו".

על חבל מתוח ישב ינשוף קטן, חום, עיניים צהובות גדולות. "כשתראה אותו שוב", לחש המתורגמן, "יהיו לך חמישה ימים לחיות".

שישה חודשים אחר כך, ב־16 במארס, שנת 37, טיבריוס קיסר מת, והדבר הראשון שעשה הקיסר החדש, גאיוס יוליוס קיסר אוגוסטוס גרמניקוס, אוקליגולהכפי שהוא מוכר לכולם, היה ללכת לכלא. אגריפס גדל איתו בארמון, והקיסר הפסיכופט הגיע לשחרר אותו בעצמו.

הוא התכופף ופתח את מנעולי הברזל, ואחר כך הזמין שרשרת זהב שתשקול בדיוק כמו שרשרת הברזל שהסיר.

מרקוס יוליוס אגריפס, נכד של הורדוס, דם חשמונאי, נסיך, מהמר, קיבל תואר מלך ועוד מחוז בצפון. וגם דבר שלא כתוב באף כתב מינוי. את הזיכרון של קליגולה, מי שעמד לידו כשאיש אחר לא עמד.

אגריפס חזר לירושלים. כשהגיע למקדש, הניח את שרשרת הזהב מול קודש הקודשים. העם הריע. הכוהנים בירכו. הכבלים יכולים להפוך לזהב. ההשפלה לכבוד. הם כנראה לא שמו לב שאלו עדיין היו כבלים. מזהב.

שלוש שנים אחר כך, בשנת 40, קליגולה החליט שהוא אל. הוא החליט עוד דברים. כי קליגולה היה פסיכופט, סדיסט ופרוורטי. שילוב בעייתי מאוד לנוכח מגוון הזוועות העצום שהגה. פעם, בזמן צפייה בקרבות גלדיאטורים, הוא הורה לחיילי המשמר הקיסרי לבחור כ־30 צופים מבין משלמי הכרטיסים ולגרור אותם להשתתף במשחק, קרב בין אריה לבין ארוחת ארבע. הוא מינה סוס לקונסול. הוא התחתן עם העבד שלו, ואת שאר הדברים אי אפשר לפרט באכסניה השמרנית זו.

ולכן כשקליגולה רצה פסל ענק של עצמו בדמות זאוס, ממש בלב המקדש, זו היתה ביגה פרובלמה. היהודים התכוננו למות. אגריפס חזר לרומא וכתב מכתב לחברו מילדות. לא על חשיבות האמונה המונותיאיסטית. "מה יהיה המוניטין שלי בקרב בני עמי?" הוא שאל. אגריפס היה יהודי חכם, הוא ידע איך מדברים עם סוציופת.

קליגולה ויתר. אגריפס הציל את המקדש. שנה אחר כך, ב־24 בינואר 41, קליגולה נרצח. הסאה הוגדשה. קורנליוס סבינוס, שאשתו נאנסה והושפלה בפומבי על ידי קליגולה וחייליו, עמד בראש קשר שחיסל את הקיסר ורעייתו הרביעית בצאתם מהצגת תיאטרון. את ראשה של בתו היחידה ניפצו על הקיר, שחלילה וחס לא ייוותר זכר לקיסר.

דודו, קלאודיוס, מלומד מגמגם שאף אחד לא לקח ברצינות, התחבא מאחורי וילון. זה מה שמלומדים עושים כשמדיניות חוץ הופכת פתאום למדיניות פנים. המשמר הפרטוריאני רצה אותו לקיסר. כסף, כוח וכבוד. הסנאט התנגד. הם רצו להחזיר את הרפובליקה. רומא התלבטה מי ישלוט בה, כמו שוק שמנסה לבחור איזה מוכר ירמה פחות.

ואגריפס רץ ביניהם. סיבובים אינסופיים במסדרונות, משא ומתן, הבטחות, עסקאות חצי רשמיות וחצי לוחשניות. בסוף קלאודיוס המגמגם והחיגר הפך לקיסר (תקראו "אני קלאודיוס" של גרייבס, הנאה מובטחת). יהודי הכתיר קיסר רומי.

קליגולה רצה להיות אלכדי שלא יצטרך לפחד. קלאודיוס רק רצה להישאר בחיים, ולא לצאת מגוחך מדי. ואגריפס עמד ביניהם, כמו אדם אחד שיודע שגם אלים וקיסרים בסוף נופלים על אותה אבן.

התגמול היה מפנק. יהודה, שומרון, אדום והגליל, כל ממלכת הורדוס בחבילה אחת. זכות לדבר יוונית בסנאט, כבוד יוצא מן הכלל וגם ברית ידידות רשמית, חרוטה על לוחות ברונזה בקפיטול.

ובחג הסוכות, בשנה השביעית למלכותו, אגריפס עמד בשער המזרח של המקדש וקרא בתורה. הוא הגיע לפסוק: "לא תוכל לתת עליך איש נוכרי". הוא היה הנכד של הורדוס האדומי. מלך שמונה על ידי רומא. נוכרי על העם שלו.

המשנה מספרת שעיניו זלגו דמעות. והעם, מאות אלפים, קרא לעברו, "אחינו אתה! אחינו אתה!"

הוא ניסה. באמת ניסה. הוא נשא סל ביכורים על כתפיו. עמד בקריאת התורה. הקדיש את שרשרת הזהב של קליגולה למקדש. התעקש שחתניו יתגיירו.

ואז בשנת 44, קיסריה, אחרי הפסח. משחקים לכבוד קלאודיוס. ביום השני אגריפס הגיע מוקדם. לבש בגד כסף טהור, ארוג דק. הוא נראה כמו כדור דיסקו, אבל כשהשמש עלתה מעל התיאטרון והאור פגע בו, ההמון הוכה הלם. "אתה אל!" צעקו. "היה רחום עלינו! עד עכשיו ראינו בך בן תמותה. מעכשיו אתה שולט בגורלנו!"

והמלך היהודי, זה שבכה כשקראו לו נוכרי. שנשא סל ביכורים. שהניח את שרשרת הזהב במקדש - לא אמר כלום. לא מחה בידם. ואז הרים את העיניים, וראה ינשוף.יוספוס פלוויוסכתב: "הבין מייד שזה מלאך אסון".

כאב חד בבטנו.חמישה ימי ייסורים. ביום החמישי מת. הוא הצדיק את מותו. הוא ידע שחטא. אחרי כ־20 שנהחרב הבית. בתו ברניקי היתה מאהבתו של המחריב. טיטוס. כן, יש שאומרים - הייאוש שקט. התקווה מסוכנת יותר.

אולי עצם זה שהיה מלך יהודי, ועוד אחד שאהבו, רגע לפני החורבן, הוא הדבר שנתן לכולם את טעם התקווה. אבל אולי ההפך. אולי החומה השלישית בירושלים היתה נשלמת, זו שיוסף בן מתתיהו אמר שאילו הושלמה - העיר לא היתה נכבשת. וההיסטוריה היתה אחרת.