פייק.
אנחנו חיים בעידן השקר, שבו האמת איבדה משמעות. הרשתות מוצפות במידע, חלקו הגדול מסולף, שהופך ל"עובדות". כך נולדו תיאוריות הקונספירציה המחרידות על 7 באוקטובר. כך נולדה הטענה שמערכת המשפט ובג"ץ אפשרו את הטבח שביצע חמאס. כך נולדו עוד מיליון סיפורים, כולם שקריים, שאחר כך משמשים בעלי עניין לקידום האינטרסים הפוליטיים־אישיים שלהם.
זה עובד כך: מישהו זורק שקר. מישהו אחר חוזר עליו, ואז נוספים, חלקם בשר ודם וחלקם בוטים. ואז מישהו שיש לו כוח דורש "לחקור", או "לבדוק", או סתם מסמן מישהו או משהו. ומשם כבר תגיע טלי גוטליב תורנית שתשתמש בחסינות שלה כדי לבצע עבירה פלילית. ויגיעו ההמונים שיאמינו שזה אמיתי, כי לא יכול להיות שחברת כנסת אומרת שקר.
אז זהו, שיכול להיות. לא כל מה שמתפרסם הוא אמת. תיקון: חלק גדול ממה שמתפרסם הוא לא אמת. ולא כל כלי התקשורת שמתיימרים לפרסם מחילים על עצמם את אמות המידה העיתונאיות של לבדוק, ולוודא, ולהצליב, ורק אז לפרסם. חלקם קודם מפרסמים, ואחר כך (אולי) בודקים, מוודאים ומצליבים.
עידן השקר התקיים תמיד. שליטים השתמשו בו לאורך ההיסטוריה כדי לחזק את אחיזתם בשלטון, כדי לסמן בוגדים מבית, כדי לדכא ולהשתיק מתנגדים. יש לו עדויות בעת העתיקה ובעת המודרנית, אבל הוא מסוכן מתמיד היום בגלל הרשתות החברתיות, שאפשרו שני תהליכים: הראשון - הפצה מהירה ובלתי מבוקרת של מידע, כולל שקרים שהפלטפורמות (פייסבוק, טוויטר ודומיהן) לא באמת רוצות לבלום. השני - הפיכתו של כל משתמש לצרכן ויצרן במקביל. כך הפכו משפיעני רשת לחשובים יותר לעיתים ממנהיגי מדינות. כך הפכו שקרנים לפופולריים יותר מאומרי אמת.
הנהגה אחראית היתה נלחמת במגמה הזאת, משום שהיא הרסנית: הרסנית לחברה, הרסנית לדמוקרטיה, הרסנית לעתיד. למרבה הצער, ההנהגה מעודדת אותה, ולעיתים קרובות שותפה לה. בכך היא מתירה דמים, גם אם לא באופן ישיר. הדוגמה הטובה ביותר היא הסימון של אויבים מבית. פעם היו אלה הערבים, אחר כך הסמולנים, ואז מערכת המשפט וכלי התקשורת ועיתונאים. מי שקורא לערוץ טלוויזיה בישראל "אל־ג'זירה" אומר למעשה שהוא משרת את האויב ושותף לטרור שהוא מבצע. משם הדרך קצרה לאיומים, שיגיעו מתישהו גם לפגיעה פיזית. זה בדיוק המסלול שעברה ההסתה נגד יצחק רבין עד לשלושת הכדורים שנורו בגבו. היום הדרך קצרה ומסוכנת פי כמה.
טראמפ.
החגיגה שארגן הנשיא האמריקני ליורש העצר הסעודי היתה מרשימה. היא כללה את כל ההוד וההדר, פלוס מטס הצדעה של F-35. טראמפ אוהב כבוד. הוא אוהב לתת אותו, ואוהב לקבל אותו. השבוע פורסם כי קיבל רולקס ממהדורה מצומצמת עם בסיס מזהב לשולחן העבודה, וכן מטיל זהב במשקל של קילוגרם, במהלך פגישתו עם שישה ראשי תאגידי ענק משווייץ, שבאו לדבר על ליבו כדי שיוריד את המכסים בשיעור 39% שהטיל על המדינה. במבחן התוצאה הם הצליחו, וטראמפ הוריד את המכסים על שווייץ ל־15%.
זה יהיה פשטני לכנס את כל התנהלותו של טראמפ לענייני כבוד וכיבודים, וזה יהיה לא רציני להתעלם מכך. דוגמאות לא חסרות, גם בהקשר הישראלי. טראמפ ציין לא פעם את האהבה שקיבל בעצרות בתל אביב כשיקול מרכזי בהחלטתו לכפות את הסכם הפסקת האש בעזה, שכלל את שחרור החטופים. אתמול הם ביקרו אותו בבית הלבן, על פי הזמנתו, כדי להכיר לו תודה. עבורם הוא המשיח. גם עבורו. הוא משוכנע שביכולתו לבצע שינויים טקטוניים בהינף יד. הוא מוריד הגשם.
יש בזה משהו ילדותי: עניינים כל כך מורכבים כמו הסכסוך המזרח־תיכוני לא נפתרים רק כי מישהו, גם אם הוא נשיא ארה"ב, מורה להם להיפתר. יש כאן דורות של שנאה ושל דם, יש כאן סכסוך טריטוריאלי מורכב, יש כאן קנאות דתית קיצונית, ויש כאן הבדלי תרבות תהומיים. המחשבה שבערב אחד בשארם א־שייח יכול להיחתם "הסכם יפהפה" שיסיים "מלחמה של 3,000 שנים" היא מגוחכת ונשגבת בו־בזמן.
היו בהיסטוריה שני סוגים של מנהיגים: כאלה שסימנו את החזון הסופי וגזרו ממנו אחורה את התהליך, וכאלה שבנו תשתית רחבה עקב בצד אגודל מתוך כוונה להגיע לחזון הסופי. שמעון פרס השתייך לקבוצה הראשונה. גם ביל קלינטון וברק אובמה. תתפלאו, אבל גם מנחם בגין. יצחק רבין השתייך לקבוצה השנייה. גם בנימין נתניהו. היחיד ששיחק בשתי הקבוצות במקביל היה דוד בן־גוריון: כל ניסיון להכניס מישהו אחר לנעליו הקטנות־גדולות יעמיד את המציאות על ראשה. אין ולא יהיה כמוהו. המדינה שהוא בנה היתה מלאכת מחשבת של איזונים ששילבה מציאות וחזון, שכולם נתונים כעת תחת מתקפה.
נחזור לטראמפ. הלוואי שהדברים יסתדרו כמו שהוא רוצה. שחמאס ייעלם. שבעזה תהיה ריביירה. שסוריה ולבנון יצטרפו להסכמי אברהם. שהנשק המתקדם שהוא שוקל למכור לסעודיה, לקטאר ולטורקיה ישמש למטרות טובות. שאיראן תתרחק מהגרעין (ומהטילים) רק בכוח הסנקציות והאיומים המילוליים. שסין ורוסיה יפסיקו לבחוש במזרח התיכון. שיגור זאב עם כבש.
ומה אם לא? בשנים שקדמו ל־7 באוקטובר, בישראל טענו בתוקף שהכסף שחמאס מקבל מרסן אותו ומרחיק אותו מעימות. כמעט כולם נפלו בטיעון הזה (גם הח"מ). הם חסרו את המודיעין שהצביע אחרת, ועמד לרשות הקברניטים. אותו מודיעין שידע לספר שרוב הכסף הולך למטרות צבאיות - להתעצמות, למנהרות, לנשק. אותו מודיעין שידע לתאר לפרטים את תוכניות המתקפה של חמאס. לו המודיעין הזה נחשף, סביר שרבים (גם הח"מ) היו מתעדפים מלחמה יזומה על רגיעה.
אם יש כשל אחד דרמטי, זה הכשל. של ההנהגה המדינית, שהתפתתה לשקט ולכסף ולא נענתה להצעה־דרישה (של שב"כ) לפעול אקטיבית בטרם יהיה מאוחר מדי. ושל ההנהגה הביטחונית, שהתפתתה להאמין שהעליונות המודיעינית תאפשר לישראל לדעת הכל, תמיד. הכשל הכפול הזה - ביחד עם הונאה מרשימה שביצע חמאס - אפשר את מחדל 7 באוקטובר. אם יש סיבה לחקור, זאת הסיבה.
נחזור שוב לטראמפ. כוונותיו טובות. הסיכוי שלהן להתממש קלוש. די לראות את ההתבססות המחודשת של חמאס בעזה. די לשמוע את הביטחון הגובר בהצהרות של בכירי הארגון. די לחזות בעוצמה המתגברת של קטאר וטורקיה. די בכל אלה כדי להבין שעזה תמשיך להיות מיגרנה במקרה הטוב, ותחייב ניתוח ראש מורכב במקרה הפחות טוב.
ואם מסתכלים רחב יותר לאזור, סימני השאלה רק מתגברים. סעודיה יציבה כיום. בדגש על כיום. 7 באוקטובר לימד אותנו שצריך להסתכל על התרחיש הפסימי, ולא על זה האופטימי. לא לבחון כוונות, אלא יכולות. סעודיה עלולה ליפול בידי קנאים דתיים קיצוניים, שקיימים בה בשפע. אם חלילה זה יקרה, הם יחזיקו ברשותם כוח עצום שמגובה בכוח אש עצום.
אסור להסיק מכך שישראל צריכה להישאר רחוק מסעודיה. ההפך הוא הנכון: היא צריכה להתקרב אליה, אבל כמו קיפודים. בזהירות. ממשל ביידן התנה כל התקדמות בעניינים שסעודיה רוצה במיוחד - F-35 וגרעין אזרחי - בנורמליזציה של סעודיה ומדינות ערביות ומוסלמיות נוספות עם ישראל. זה אמור לייצר בהמשך גם ברית הגנה אזורית, שתפצה על מה שישראל תפסיד. הם יקבלו כוח בהתקפה, וישראל תקבל כוח בהגנה. התמהיל ישתנה, אבל האיזון יישמר.
זאת צריכה להיות מטרת־העל של הממשלה גם כעת. טראמפ כבר הודיע כי ימכור F-35 לסעודיה, אם כי הדיווחים שיצאו מוושינגטון ביומיים האחרונים שמרו על עמימות בנוגע ללוחות הזמנים. ועדיין, צריך להביא בחשבון שזה יקרה, כי טראמפ רואה קודם כל את אמריקה, ובעסקה הזאת יש המון כסף לאמריקה והמון מקומות עבודה לאמריקנים. וכך גם מול קטאר ומול טורקיה. ואם להאמין לדיווחים, אז יש בה גם המון כסף לאינטרסים העסקיים־אישיים של טראמפ עצמו.
ישראל כבר ניהלה קרבות מול ממשלים אמריקניים על שמירת יתרונה האיכותי באזור, שנקבע בהסכם השלום עם מצרים וחושק בחוק בקונגרס. הדוגמה הטובה ביותר היא מכירת מטוסי F-35 לסעודיה, שיצאה בסופו של דבר אל הפועל (אחרי עיכוב של שנים), אבל זיכתה את ישראל בתמורה נדיבה ששימרה את עליונותה. זה צריך להיות המקרה גם כעת: אם סעודיה תקבל מטוסי חמקן מתקדמים, ישראל צריכה לשאוף לקבל מערכות נשק וטכנולוגיה שיפצו עליהם. והיא בעיקר צריכה להבטיח שהסיוע הביטחוני האמריקני יוארך (ואולי גם יוגדל) לעשור ויותר.
טראמפ הבטיח השבוע שישראל לא תיפגע. נדמה שהחודשים האחרונים לימדו שאפשר לסמוך עליו. ועדיין, ישראל צריכה לסמוך קודם כל על עצמה. זה הלקח העיקרי של 7 באוקטובר. ובהיבט הזה, אובדן השליטה של ישראל על התהליך הוא מסוכן. יותר מדי דברים נקבעים מעל ראשה. זה נכון בעניינים טקטיים, כמו השליטה בסיוע ההומניטרי שנכנס לעזה; זה נכון בעניינים אופרטיביים, כמו הרכב ואופן הפעלת הכוחות הזרים שיפעלו בעזה; וזה נכון בעניינים אסטרטגיים, כמו חיזוק המדינות סביבנו, ובעיקר בִנאום הסכסוך.
פייק 2.
שלוש סוגיות שמונחות כעת על השולחן מלמדות עד כמה עמוק השקר. הראשונה - גיוס החרדים. החוק שמוצע מבטיח הרים וגבעות. הוא לא יפתור את הבעיה. מאחורי ההצהרות והמלל מסתתר אותו ישראבלוף, שבסיומו יהיה ציבור אחד שישרת (חיילי המילואים התבשרו שיידרשו לשרת לפחות 70 יום בכל שנה גם בחמש השנים הקרובות) וציבור אחר שלא ישרת (ולא, לימוד בישיבה, חשוב ככל שיהיה, אינו שקול להגנה פיזית על המדינה).
הסוגיה השנייה היא חוקי התקשורת. מספרים לנו שהם טובים לציבור, שהם יפתחו את השוק לתחרות, שלא יהיה יותר מונופול (ומניפולציות) על המידע. האמת היא שלא חסרה תחרות גם היום: בתקשורת המשודרת, בתקשורת האלקטרונית, בתקשורת הכתובה. בניגוד למה שהממשלה טוענת, כלי התקשורת לא חזקים. הם חלשים, ונתונים תחת מתקפה תמידית. הממשלה רוצה להכניע אותם סופית. מאחורי ה"תחרות" מסתתרת תאוות שליטה, שתוצאתה תהיה רעה לציבור והרסנית לדמוקרטיה.
הסוגיה השלישית היא ועדת חקירה ממלכתית. היו מי שעבדו קשה כדי להשריש את הרעיון שבית המשפט אשם בכל. שאסור לסמוך עליו - אלא אם הוא פוסק "בעדנו", ואז הוא כמובן אורים ותומים. זה ההבדל העיקרי בין שני המחנות: האחד מקבל את הכרעת בית המשפט גם אם היא שגויה בעיניו (ע"ע סוגיית ליווי חקירת הפצ"רית), והשני תוקף כל החלטה שהוא מתנגד לה ומאשים את בית המשפט בהטיה פוליטית וברדיפה אישית.
שיאו של המאבק הזה מגיע כעת, בהתנגדות להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתמונה בידי העליון, בטענה שהיא לא תזכה באמונו של חצי מהעם. הסקרים טוענים קצת אחרת (רוב מוצק ועקבי בציבור תומך בהקמת ועדה כזאת), והממשלה מוזמנת לבחון אותם במשאל עם. במקום זאת, השבוע היא הקימה ועדת שרים שתחליט על סמכויותיה והרכבה של הוועדה שתחקור את כשליה־שלה.
בראשית הדרך, כמה חודשים לאחר המחדל, הרמטכ"ל דאז הרצי הלוי ביקש למנות את הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר שאול מופז לחקור את צה"ל. הוא סבר שרק גורם בכיר שמכיר את המערכת אבל רחוק מהאירועים יצליח לבצע עבודה מקצועית, שתאתר ליקויים וכשלים, תגבש מסקנות ובעיקר תזכה באמון הציבור. היה בממשלה מי שהתנגד לכך בתוקף: הוא הבין מייד שמופז - בבכירותו, בניסיונו וביושרתו - לא יסתפק במבט למטה. הוא יעשה גם את ההצלבות הנדרשות לרוחב ולמעלה. הרעיון טורפד. לו בוצע, צה"ל היה זוכה גם בתחקירים טובים מאלה שיצאו תחת ידיו ושדורשים תיקון כעת.
אותה ממשלה שטענה אז שצה"ל לא יכול למנות את חוקריו מבקשת למנות כעת את חוקריה. היא כמובן שכחה שהתחייבה להגיע להסכמות - אופוזיציה/קואליציה - שיבטיחו אמון ציבורי נרחב. לא את גילוי האמת היא מבקשת, אלא את הסתרתה. מתחת לשקר הזה מסתתר הפחד. הפחד שלה, הפחד של הציבור. היא מפחדת מהאמת, מהאחריות, מאובדן השלטון. הציבור צריך לפחד מאי־גילוי האמת, שיסלול את הדרך ל־7 באוקטובר הבא.
