ד"ר יאסר בשיר, פסיכולוג חינוכי, חוקר סמכות הורית ושחיקה הורית בחברה הערבית. פסיכולוג מומחה ומדריך, בעל דוקטורט בפסיכואנליזה ופרשנות. מחבר הספר "תפיסת הסמכות ההורית בחברה הערבית בישראל" (הוצאת כרמל)
ד"ר בשיר, אתה בוודאי עד לאחרונה ללא מעט מקרי אלימות. נכון לחודש אוקטובר, מתחילת 2025 נרצחו כמעט 200 איש בחברה הערבית - עלייה של 9% לעומת התקופה המקבילה ב־2024. באילו מקרים אתה נתקל?
"אני והצוותים שלי נפגשים בשטח עם גנים ובתי ספר, מספקים להם ייעוץ חינוכי ופסיכולוגי, ואני מודאג ממה שרואות עיניי במוסדות השונים. בסופו של דבר הכל מתכנס למצב של איבוד שליטה, איבוד סמכות הורית. זה ניכר כמעט בכל פינה במגזר הערבי, ויש לכך השלכות על תחומים רבים. השבוע ביקרתי בבתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים. אמנם כל בית ספר ממוקם באזור אחר, אך כולם מעידים על כך שאין סמכות הורית מול ילדיהם".
מה זה אומר בפועל?
"זה אומר שהורים לא מעורבים בתהליך החינוך של ילדיהם, וגם אין להם כלים להתמודדות. הם משליכים הכל על בית הספר, וזה מייצר לחץ על הצוות החינוכי ועל סביבת הילד. והסיפורים חוזרים על עצמם: תלמידים בכיתות א' וב' שמתחילים להרביץ לילדים, וגם למורים, למחנכת שלהם. אני מדבר על סטירות, קללות. וההורים מגבים את הילד - נוזפים במורה שלא תגיד לילד מה לעשות וקוראים לה לעזוב אותו בשקט. זה מגיע עד לכדי איומים על חיי המורים.
"ומה שקורה בכיתה מקרין גם על ההתנהגות בבית ועל ההתנהגות ברחוב. זה מעגל אימים סגור, וכיום אין לאף אחד שליטה עליו - לא להורים ולא לצוות החינוכי. העיסוק הוא רק בכיבוי שריפות, ואלה שריפות קשות לכיבוי, משום שההורים לא זמינים רוב הזמן".
מה זאת אומרת "לא זמינים"?
"זאת אומרת שמזמינים אותם לדיונים עם הצוות החינוכי והם לא מגיעים, באופן שיטתי. אנחנו מנסים להעלות מודעות בהרצאות שונות, אבל גם שם הנוכחות דלה. לא מזמן ערכנו הרצאה להורים ולמשפחות כדי להעלות מודעות ולנסות להתמודד עם המצב במגזר. הזמנו 500 הורים. אתה יודע כמה הגיעו? חמש משפחות מתוך 500 איש. שתבין עד כמה המודעות נמוכה. אבל תמיד אני מתעקש עם בתי הספר - אל תוותרו, תזמינו, תמצאו את הדרך להביא אותם. כי הורה שיקשיב לדברים - סיכוי טוב שיתעורר. אני גם מעלה תכנים לרשתות, יש לי 10,000 עוקבים באינסטגרם, אבל זה לא מספיק".
הנתון העגום באשר לנוכחותן הדלה של משפחות בהרצאות ובישיבות מדגיש את המצב במגזר, והדברים, אני מניח, הם פועל יוצא של תהליכי עומק בחברה הערבית.
"מדובר בתהליך שהתחיל ב־20 השנים האחרונות, והתעצם מאוד בעשור האחרון. הוא קשור, בין היתר, לכך שהמשפחה המורחבת הפכה למצומצמת. כלומר, פעם המשפחה המורחבת - סבא, סבתא, דודים - לקחה חלק בחינוך הילדים. היום האחריות היא על ההורים בלבד, שמטיפים לחוסר התערבות מצד גורמי המשפחה השונים.
"אם תשאל הורים רבים, הם פשוט לא סומכים על המשפחה המורחבת. חלקם חוששים מכך שדוד או סבתא פשוט לא ישתלטו על הילד שלהם, חלקם חוששים מלכתחילה שהמשפחה המורחבת תיחשף למצבו העגום של הילד. אבל הם שוכחים כמה חוכמת חיים יש לסבא ולסבתא, וכמה זמן לוקח לרכוש כזו חוכמת חיים. לצערי, יש משהו בדינמיקה של המשפחה הערבית שלא מאפשר את החיבור למשפחה המורחבת. זה משאיר את ההורים בודדים במערכה, ומעלה את רמות הסטרס שאיתן הם צריכים להתמודד באופן יומיומי".
ואיך סגנון ההורות נכנס כאן לתמונה?
"קיימים ארבעה סגנונות סמכות הורית: סמכותי, סמכותני, מתירני ונמנע. הסמכותי מציג איזון בין גבולות לבין תמיכה רגשית ודו־שיח; הסמכותני יציג גבולות ברורים לצד מעט הבנה וחום; המתירני יציג מעט גבולות עם הרבה הבנה והקשבה; הנמנע לא יציב גבולות ולא קשר חם. המחקר מראה לנו שהסגנון הסמכותי הוא זה שקשור להצלחה אקדמית, פחות חרדה ודיכאון, הערכה עצמית גבוהה, השתלבות במסגרות.
"העלייה בסגנון ההורות המתירני, למשל, קשורה קשר עז להתפתחות הטכנולוגיה המתקדמת ולחשיפה לאפליקציות. שני הגורמים הללו עיוותו את המחשבה של אנשים. חלקם סבורים שמודרניות משמעותה להיות חופשיים, ללא גבול, ללא סמכות".
ודווקא סגנון ההורות המתירני מייצר את ההפך: אלימות, פחות הישגים בלימודים, סיכוי גבוה יותר להתפתחות הפרעות נפשיות בעתיד. הדברים הם גם פועל יוצא של האקלים המשפחתי. מצאת נתונים די מדאיגים בנושא.
"שיעור הגירושים בחברה הערבית עלה ל־45%, כך לפי בתי המשפט לענייני משפחה. אבל שיעור הגירושים בפועל, של נישואים שאבד עליהם הכלח, גדול אף יותר, ומגיע ל־70% ואולי 80%, למרות שכמובן אין נתונים רשמיים בנושא. אני עד לכך מדי יום. ההורים לא שם. זה ממש סימבול לכל הסיטואציה בעולם הערבי - אין אמא ואבא לכל הקונסטלציה".
שמרנות מול קדמה
בספרך החדש, "תפיסת הסמכות ההורית בחברה הערבית בישראל" (הוצאת כרמל), אתה מתייחס לצומת הדרכים שהחברה הערבית נמצאת בו, הצומת שבין דתיות ומסורתיות לבין חילוניות, קדמה ומודרנה. והסמכות ההורית מושפעת מהעולמות האלה.
"זה חלק מהמגע עם החברה הישראלית כולה. החברה הערבית שמרנית בבסיסה, וחלקים גדולים במדינה הם מודרניים. כעת הם נמצאים בצומת, כפי שאמרת, במצב ביניים, וזה יוצר בלבול, קונפליקטים וקשיים. לחברה שהיא שמרנית בבסיסה קשה גם לצעוד לכיוון המודרנה וגם לחנך ולשמור על סמכות הורית".
ובעצם, איבוד הסמכות ההורית, איבוד ההיררכיה המשפחתית באיזשהו אופן, מביא הרבה צעירים, ואולי גם ילדים, לאלימות, לפשיעה, לכנופיות. באיזה גיל ילדים מתחילים כיום להידרדר לעבריינות?
"יש נערים שכבר בכיתה ט' נמצאים בעולם הזה. אבל למעשה, אפשר לומר שהפשיעה מתחילה בגן: ילדים בגן חובה שמרביצים לגננת, מקללים ואומרים לה שאם לא תקשיב להם אז 'נוריד אותך'. זו עבריינות. עוד אין להם כלים להוריד אותה, אבל בתוך כמה שנים המצב יהיה שונה.
"לילדים אין דרך להתמודד עם תסכול, עם אתגרים. אין חוסן. אחד התלמידים הרג בבית הספר ילד אחר שהסתכל לו בעיניים. זו עדות לחולשה, לפחד. הילדים מרוסקים מבפנים. תקופת הקורונה ותקופת המלחמה גרמו נזק רב לדור שלם. לצערי, אף אחד לא פועל מספיק בנושא. בפוסט־דוקטורט שלי ערכתי מחקר באוניברסיטת חיפה, ומצאתי שרמת האלימות בבתים עלתה בזמן הקורונה. גם אז זה היה עניין של היעדר כלים".
מלבד היעדר כלים לחינוך, אילו גורמים מנבאים הידרדרות לפשיעה ולאלימות?
"התפתחות דפוסי עבריינות קשורים גם ליציאת האם לעבודה לשעות ארוכות. בעבר חלוקת התפקידים היתה ברורה: האמא בבית, אחראית על החינוך, והאבא מפרנס. כיום שני ההורים עובדים קשה, פעמים רבות במשך שעות ארוכות. הם חוזרים הביתה מותשים, ללא כוח להתעסק עם הילדים. בזמן הזה הילדים שוקעים במסכים, לא ברור עם מי הם מדברים או מה קרה להם בבית הספר. אין דיאלוג, שהוא כל כך הכרחי.
"גם רמת הדתיות משחקת תפקיד, וכשרמתה נמוכה היא יכולה לנבא יותר אלימות ופשיעה. דת מייצרת פרספקטיבה על התנהגות והשלכותיה. כשאתה מועד לטעות, הדת יכולה להוות גורם מרתיע ולהחזיר אותך למקום הנכון.
"הדת מהווה גם גורם מאזן בכל הקשור למצב הכלכלי, כי היא מחנכת לצניעות. בחברה הערבית אנשים לא חיים לפי יכולתם הכלכלית. אדם עם משכורת של 6,000 שקלים חי ברמה של 20 אלף שקלים בחודש. זה יוצר סטרס, שעות עבודה ארוכות, התחייבויות, אלימות, חובות לעולם התחתון. דת היא נוגדן לתרבות השופוני, שקשורה באופן עקיף גם לפשיעה ולאלימות".
המצב הכלכלי ותרבות השופוני מביאים גם לרמות שחיקה גבוהות יותר בחברה הערבית, עוד נושא שחקרת.
"באחד המחקרים שלי גיליתי שרמת השחיקה ההורית בחברה הערבית היא יותר מ־70%. באוכלוסייה היהודית הנתון הזה נמוך יותר. שחיקה הורית ברמה כזאת גורמת לחינוך לקוי. תפיסת ההורים כיום היא שזורקים את הילד בבית הספר, לאחר מכן הוא חוזר הביתה, ואז אוכל, מסך ולישון. אין מגע, אין תהליך חינוכי, וזה יוצר גם היעדר סמכות. סמכות נוצרת במגע עם הילד, אבל יותר נוח להפקיר ילדים למסכים".
קריז בסלון הבית
באילו מקומות בחברה הערבית אתה מזהה שהמצב קצת יותר טוב?
"בכפרים. זה קורה כי האוכלוסייה שם מצומצמת יותר, ויש פחות מקום להשוואה לאחרים. יש גם היכרות אישית יותר. בסכנין, למשל, או בערים גדולות אחרות, הרבה אנשים הגיעו מבחוץ ונוצר דיסטנס חברתי.
"זה קשור גם לגודל המשפחה. לפני 40 שנים ממוצע הילדים במשפחה עמד על שמונה עד 15 ילדים. כשאב המשפחה הסתכל בעיני הילדים הכל התייצב. כשמספר האחים היה גדול, הבוגרים סייעו בחינוך הקטנים. כיום, כשיש שלושה ילדים במשפחה, האחים פחות יכולים לסייע. גם כי מספרם מועט יותר, וגם כי מלכתחילה הם שקועים במסכים.
"לא מסתכלים בעיניים, וזה אחד האלמנטים הכי בסיסיים בתקשורת. כשאמו של ילד בן שנתיים שקועה בטלפון, הוא תופס את פניה ומסב אותן לכיוונו. אף אחד לא לימד אותו את זה, זו פשוט צורת תקשורת מולדת. אנשים לא מסתכלים כיום בעיניים, וזה אתגר לחברה כולה. אי אפשר לייצר כך תקשורת רגשית".
אילו כלים אתה נותן להורים שמגיעים אליך?
"הורים רבים מגיעים אלינו אחרי הפיצוץ. כשהמים גועשים קשה יותר לטפל, ועדיין - עדיף שיגיעו מאשר שלא יגיעו. המיקוד, בין היתר, הוא ביצירת סמכות הורית, שבאה לידי ביטוי בנוכחות ההורים, במעורבות גם כשהילד מתרחק; הצבת גבולות לצד קשר רגשי חם; שימוש דמות יציבה ובטוחה לילד שאותה הוא יכול לחקות; ולבסוף - חשוב שיתקיים שיתוף פעולה בין המשפחה, בית הספר והקהילה.
"אני רואה חשיבות גם בארוחה חמה. המשמעות היא לא רק פיזית, אלא בהזנה הרגשית של הארוחה - באקלים המשפחתי, בשיח. ילד שאוכל ארוחת צהריים בקיוסק, או סנדוויץ' כשהוא לבד בבית, מפספס חלק חשוב בהתפתחות הרגשית שלו. יש חשיבות גם לשעה ביום של שיח משפחתי על היום שהיה, על חוויות רגשיות - כל אלה הם מתכון לחוסן. חשוב שגם ההורים ישתפו בחוויות שלהם. אבל זה דורש זמן והתמדה.
"ויש כמובן כללי 'אל תעשה': אל תשתיקו ילדים קטנים באמצעות מסכים. אני רואה אימהות לתינוקות בני שנה שמרגיעות את ילדיהן עם מסך, בניגוד לכל המלצה. במקרים מסוימים, זה עלול ליצור ילדים שמקבלים קריז של ממש כשהמסך נמנע מהם - רעידות, הזעות, דופק מואץ".
בספר אתה מתייחס לסגנון הורות דינמי, המהווה שילוב בין הסגנון הסמכותי לסגנון המתירני. איך יוצרים את האיזון ביניהם?
"אני מדגים זאת להורים כך: אם הילד שלך נמצא בסכנה גדולה, עומד במקום גבוה ועלול לקפוץ, כנראה תתפוס אותו ותחזיר אותו מיידית. במצבי סיכון, על התגובה להיות אסרטיבית ומיידית. מנגד, יש מקרי ביניים שבהם אפשר לשחרר את החבל, וזה בסדר".
לסיכום, האם אתה אופטימי בכל מה שקשור לחינוך ולמודעות במגזר הערבי?
"אני מאמין בפסיכולוגיה ובחינוך, אבל גם בחוק. כל התנהגות עבריינית מחוץ לחוק צריכה לקבל עונש. מה שקורה בחברה הערבית הוא שבמקרים מסוימים המשטרה לא מבצעת את תפקידה, וגם הבית לא מבצע את תפקידו. לו החוק היה נוכח יותר, העבריין המועד היה חושב אלף פעמים לפני ביצוע עבירה. חייבים להחזיר את השליטה לבתים, לרחובות, למסגרות החינוך. נדרשים חוקים וגבולות ברורים בכל אחד מהמרחבים האלה, לילדים ולמבוגרים.
"על החברה כולה להתגייס למען האתגר הזה, כי המתרחש בחברה הערבית משפיע על כולנו. כיום גם הערים הערביות הופכות ליותר מעורבות, ולכן זו בעיה של כולנו. המשטרה, הממשלה, העיריות, בתי הספר - כולם צריכים להתעורר ולייצר מהלך חינוכי של החברה בכללותה. המצב קשה, אבל למרות הכל עדיין לא מאוחר לתקן".
