"מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו"
(ישעיהו, מ"ט, י"ז)
את התנהלות מערך האבטחה של היחידה לאבטחת אישים בעצרת השלום בכיכר מלכי ישראל ב־4 בנובמבר 1995, ליוויתי אישית מתחילתה ועד סופה המר, כראש אגף האבטחה בשב"כ. לא תיארתי לעצמי, שיהיה זה היום האחרון בחייו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ושיהיה זה היום שיחלק את חיי לשניים.
תמונות אותו לילה צרובות במוחי. הן תלווינה אותי עד יומי האחרון. אלו תמונות שכמו נלקחו מסרט מתח, עטופות בפסקול המכיל רעשים, קולות, רעשי המון וצלילים שלא מרפים. התמונות אינן צרובות רק במוחי, הן גם יושבות בעומק ליבי ונשמתי. לא פעם, עד היום, הן באות לי בחלומותיי הרעים.
מאז הרצח, לאט ובקושי נפשי רב, משנה לשנה ובעיקר בשנים האחרונות, אני כותב את ספרי, שיתאר לפרטים את הרצח ממקום הימצאי באירוע ומנקודת מבטי וגם את כלל היבטי פרשת רצח רבין הטרגית, מבחינה מערכתית, מודיעינית וסיכולית.
בספר אני גם מתאר כיצד מצאתי את עצמי, בערך בשעה 11 בלילה, בחדר הטראומה בבית החולים איכילוב, עומד המום ורועד ליד גופתו של ראש הממשלה יצחק רבין, שהיתה מוטלת על מיטה בודדת מאוד בחדר. איתי, בצידו השני של החדר, היה מאבטח אחד, שהכרתי היטב, מהיחידה לאבטחת אישים. שנינו שתקנו, הסתכלנו על ראש הממשלה, יצחק רבין המת, הבטנו זה על זה וידענו כי נכשלנו במשימתנו החשובה ביותר, להגן על חיי ראש ממשלת ישראל.
מעולם לא נשאלתי
לאחר שליוויתי את נושא האבטחה בטקס ההלוויה של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, לקחתי אחריות על כשל האבטחה והתפטרתי. לצערי, להפתעתי ולאכזבתי, מעולם לא נשאלתי או נחקרתי אישית על הרצח, אף שעובדתית, הייתי בזירה וראיתי מקרוב, במו עיניי, את רצח ראש הממשלה. אני תמה על כך עד היום, מאחר שאני מניח שראש השב"כ דאז כרמי גילון, ראש האגף לסיכול לא־ערבי וחתרנות מדינית חזי כאלו, וחברי מטה שב"כ אחרים, ידעו שנכחתי באירוע. להערכתי, התפטרותי אינה הסיבה שלא הוזמנתי מעולם לדיון מקצועי ואמיתי.
רצח רבין היה, גם, כישלון אבטחתי. אבל מאז הרצח ועד היום, בימי ובלילותיי, חשבתי ואני עדיין חושב שרצח רבין יכול היה להימנע אילו נעשתה בשב"כ עבודת מודיעין וסיכול מקצועית. אני אומר את הדברים על בסיס הידע המקצועי שלי וניסיוני האישי, בעיקר עבודתי רבת השנים בשב"כ.
תפקידם המובהק של שירות הביטחון הכללי ואגפיו ושל האגף הלא־ערבי וחתרנות מדינית, אינו רק להתריע על איומים, אלא ראשית - לסכל אותם, כלומר להשיג מודיעין ולעצור את מתכנני הפיגועים בטרם ביצעו את זממם. אלא שבמהלך כהונתי כראש אגף האבטחה בשב"כ, מעולם לא צוין ולא הוצג מודיעין לאיום ממשי, כללי או נקודתי, על ידי טרוריסט יהודי כנגד ראש ממשלה בישראל.
מוקדם בבוקר שלמחרת הרצח, כשאני ריאלי לגמרי ומבין את האסון הכבד שאירע לעם ישראל, התברר לי מדיווחי התקשורת וממברק פנימי שהוצא מלשכת ראש השרות ושהופץ לתקשורת ולכל מנהלי השרות, ששמו של רוצח ראש הממשלה הוא יגאל עמיר, יהודי תושב הרצליה, חייל לשעבר בגולני וסטודנט למשפטים בבר־אילן, בעל השקפה ימנית קיצונית. קראתי את המברק ולא כל כך הבנתי, מדוע היה כה חשוב לראש השרות להוציא מברק זה.
כותרת המברק הנ"ל מלשכת ראש השרות היתה "תגובה לפרסום" בעקבות כתבות שפורסמו ברדיו ובעיתון, שלפיהן "בשב"כ ידעו על התוכניות להתנקשות בראש הממשלה וגנזו את החומר". לטעמי, כבר בבוקר שלאחר הרצח, החלו ההסברים והתירוצים לכשל המודיעיני הגדול ביותר של שירות ביטחון כללי.
במברק הנ"ל צוינה ידיעה שהתקבלה בשירות כחצי שנה לפני רצח ראש הממשלה, מאת מחלקת מודיעין בפיקוד המרכז, שהעבירה את הידיעה כלשונה למשטרת ירושלים ולשב"כ. על פי הידיעה, איש מילואים במודיעין פיקוד המרכז, שלומי הלוי, דיווח למפקדו לשעבר על שיחה ששמע לאחר חצות בשירותים של התחנה המרכזית החדשה בתל אביב בין שני ישראלים שנכנסו לשירותים ושוחחו ביניהם, מבלי שידעו שיש מישהו המקשיב להם מתא סמוך. הם דיברו על אודות מישהו, שלפי התיאורים הוא בעל מראה תימני, נמוך קומה, דתי, יש לו אקדח והוא מתכוון לבצע ירי ברבין בהזדמנות הראשונה שתהיה לו. השניים נשמעו רציניים. על פי הערכת המתחקר המשטרתי, המודיע, שלומי הלוי, הינו בחור רציני, שירת במודיעין עד לא מזמן, סטודנט, עם ראש על הכתפיים.
מה עשו וכיצד טיפלו השירות ובאגף לסיכול לא־ערבי וחתרנות מדינית בידיעה הנ"ל, ובעצם "ידיעת הזהב", אציג עוד בהרחבה בהמשך ספרי. בכל אופן, היא לא הגיעה אלי. מבחינתי, ראש הממשלה רבין ז"ל נרצח, לצערי, כבר ביום קבלת הידיעה, ב־15 ביוני 1995.
רצח רבין היה לפיכך ללא ספק כישלון סיכולי קולוסאלי של שירות הביטחון הכללי: ראש השירות, ראש האגף לסיכול לא־ערבי וחתרנות מדינית, החטיבה היהודית, היחידה לאבטחת אישים ואנוכי, ראש אגף האבטחה. מכולם, הייתי אני היחיד שלקח אחריות והתפטר מייד לאחר הרצח הטרגי.
רק האבטחה אשמה?
מצער, מביך ובעיקר מביש מאוד, שאלו שהיו מופקדים על מערך המודיעין והסיכול עדיין מרגישים, גם אחרי יותר מ־30 שנה, כי עשו את עבודתם נאמנה בכל הקשור למניעת הרצח, וכי הכישלון מוטל על האבטחה בלבד. לצערי, גם ועדת החקירה הממלכתית שחקרה את הרצח (ועדת שמגר) לא נכנסה לעובי הקורה של המודיעין והסיכול. כך נוצר ויכוח מתמשך: האם השירות, על כל זרועותיו אשר היו אמורות למנוע את הרצח, תפקד היטב. זה לצערי מה שקורה כאשר לא מגיעים לחקר האמת.
כתיבת ספרי אינה באה על מנת לכפר על כישלון האבטחה, כישלוני וכישלון המערכת כולה בהגנה על חיי ראש הממשלה רבין ז"ל. אני חי את האירוע הטרגי כל רגע מאז התרחש. לקחתי אחריות אישית ופיקודית ואני נושא בגלוי, לבדי כבר שנים רבות, את המטען הכבד של הרצח. ספרי נועד להציג לעם ישראל את האמת שלי - ולפרוס את העובדות הידועות לי שהביאו לרצח של ראש ממשלה בישראל.
אני חושש, ויודע, שוועדת שמגר לא טיפלה בעומק הנדרש בכישלון הסיכולי האסטרטגי של כלל המערכת והאגף הלא־ערבי וחתרנות מדינית. לא היה ולו חבר ועדה אחד, שניסה להשתחרר מהנוסחה שהאבטחה היא האחראית הבלעדית למה שקרה, ולרדת לעומק שורשי פרשת הרצח ולתפקוד שב"כ כמערכת מודיעינית וסיכולית.
לדוגמה, תיאוריית "המחבל הבודד", שעד היום יש לה משקל עיקרי בהסברים ובנרטיב לאי מניעת הרצח. אני, וכמוני גם אחד מראשי השב"כ לשעבר ובכירים אחרים, כתבנו וציינו, שהתיאוריה על המחבל הבודד נועדה להסביר עד כמה בלתי אפשרית היתה המשימה לזהות מחבל כמו יגאל עמיר, משום שפעל כמעט לבדו ללא ידיעת אחרים, ולא אמר לסביבתו מתי הוא עומד לבצע את ההתנקשות. אני טוען, הרוצח יגאל עמיר לא היה מפגע בודד.
ראש האגף הלא־ערבי וחתרנות מדינית דאז, חזי כאלו, התעלם ומתעלם לחלוטין עד היום מכך שהחטיבה היהודית לא הצליחה למנוע את הרצח, אף שהיו לה קצות חוט מודיעיניים משמעותיים שאפשרו להגיע ליגאל עמיר וכנראה למנוע את הרצח (ולא בדיעבד).
יתרה מכך: כראש אגף האבטחה בשב"כ, לא שותפתי לצערי בשום מידע, מהלך מודיעיני ומהלך מבצעי, וגם לא נכחתי באף ישיבה בנושא האיומים ואבטחת ראש הממשלה עם גורמי חוץ כמו צה"ל, המשטרה, משרד המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטות המדינה ואחרים. אציין שוב, שהעובדה שלא ידעתי דבר בנושא המודיעין היהודי ולא שותפתי מעולם בישיבות כאלה או אחרות, אינה מקילה על אחריותי לרצח ראש הממשלה רבין ז"ל. אך היא כן מעוררת אצלי תהיות, ספקות ושאלות רבות, עד היום, עם מידע הנוגע לשיתוף הפעולה בין הפרקליטות באותם ימים לבין השב"כ.
רק לשם המחשה, חזי כאלו טוען בספרו, "דמו הותר", שליחידה לאבטחת אישים היה אלבום תמונות של חשודים יהודים שקיבלה ממנו. אם אכן היה אלבום כזה, אני לא ידעתי על כך ומעולם לא ראיתי אותו. אני עובדתית לא הייתי מודע לפני הרצח ולו לשם אחד, או בדוקאי אחד מהימין הקיצוני, כל שכן ל"תימני הקטן" או לאיזה אלבום תמונות חשודים.
אין לי ספק - ואלה מחשבות והרהורים שכבר יושבים בקרבי ובמוחי יותר מ־30 שנה - שחוסר המידע שלי וגם של מאבטחי היחידה לאבטחת אישים, יחד עם המידור הרב שננקט באגף לסיכול וריגול לא־ערבי, לא סייעו ואפילו פגעו בהטמעת האיום היהודי. אי־שיתופי ואי־ההסתייעות בי, כראש אגף, ששירת 12 שנה ביחידה מבצעית חשאית, היו שגיאה קשה, שאני מאוד מקווה כי כיום היא חלק מהפקת הלקחים.
חשבנו שאנחנו בדרך הנכונה
האמת היא שעד 4 בנובמבר 1995, חשבתי שאני, כראש אגף האבטחה, נמצא יחד עם אנשיי בדרך הנכונה. אף שהיה ברור תמיד שאין אבטחה טוטאלית, האמנתי שאנחנו מבצעים את המשימות שלנו כהלכה. אבטחת ראש הממשלה והגנה על חייו היתה ונשארה הראשונה מבין המשימות העיקריות של האגף (לצד אבטחת מטוסי אל על, שגרירויות ישראל בעולם, הסוכנות היהודית, נתב"ג, כלל מעברי הגבול היבשתיים הבינלאומיים, הספנות הישראלית והאיומים על עולם אבטחת התקשורת והמחשוב שבתקופתי רק החלו לצמוח).
עד לליל רצח ראש הממשלה, גם חשבתי שאני שותף מלא לפעילות השב"כ. היה לי ברור שכראש אגף האבטחה אזכה לקבל כל מודיעין ומידע חיוני, במידה שיימצא וייאסף. מעגלי האבטחה החיצוניים שלנו אמורים היו לחפש ולגלות את היריב עוד לפני שיגיע ליעד התקיפה שתכנן. לא להיות "דייגים" שיושבים וממתינים, אלא "ציידים" שמטרתם למנוע את הוצאת הכדור הראשון על ידי היריב. זו היתה תפיסה של אבטחה התקפית, ואם חלילה יצא הכדור הראשון (מה שהובא בחשבון), הכדור השני יהיה של המאבטחים המאומנים היטב. בספרי אני מביא דוגמאות למודיעין מבצעי מהשטח ומהרחוב שיצרו אנשי האבטחה.
פעלנו תמיד לחיזוק תחושת הספק בהקשר לאיתור חשד או חשודים וטיפול מונע בו. כל פעילות האבטחה התבצעה דרך "ראיית היריב" וניסיון להבין כיצד הוא עלול לפעול. מכאן שהיכרות מקצועית עם היריב, דרכי הפעולה שלו והשטח על כל היבטיו היו ערך עליון של האבטחה. כל אלה ועוד מצויים גם בספרי.
כאמור, התפטרתי מתפקידי מייד לאחר הרצח. הייתי בשוק, הלום, אך מודע מאוד לאסון שקרה. תחושתי היתה שהייתי אולי היחיד בארגון שהיה כה מודע לאסון, שמבחינה אבטחתית היה תחת אחריותי הכוללת. יחד עם זאת, וללא כל חזרה או כל חרטה על החלטתי המנהיגותית והערכית, התחלתי די מהר להכיר, ללמוד, לחשוב, לחקור, ולשאול שאלות רבות ולא פשוטות בקשר לרצח.
גם רוב אנשי האבטחה לדעתי, מאז ועד היום, ראו ורואים ברצח יצחק רבין כשל אבטחתי בלבד ורואים בי ובראש היחידה לאבטחת אישים, אני מניח, את האשמים. רובם, אני מניח, מעולם ובטעות, לא נכנסו ולא הכירו נושאים אחרים הקשורים למערכת שב"כ, מחוץ לתחום האבטחה.
אבל שב"כ הינו מערכת גדולה ומקצועית, גוף מודיעיני המורכב מתתי־מערכות קטנות, בינוניות וגדולות. מצוותים, חוליות, ענפים, מחלקות, חטיבות ואגפים. שירות ביטחון כללי אינו חברת אבטחה ולא היה גוף שתפקידו רק לאבטח את ראש הממשלה. אבטחת ראש ממשלה באותה עת, לצד עוד כמה אישים שנקבעו בחוק, היתה רק נקודת הקצה של המערכת והיא קשורה בטבור לנושאי מודיעין, מבצעים, סיכול וביטחון רבים אחרים, עם יתר מערכות ויחידות המודיעין והסיכול בשב"כ.
שב"כ היה והינו בראש ובראשונה גוף האמון על סיכול בכל תחומי אחריותו. סיכול, למי שאינו בקיא ויודע, הוא תוצאה של שילוב מודיעין ואבטחה, או שילוב מודיעין ומניעת פיגועי טרור, או מודיעין וסיכול פעילות ריגול, חתרנות מדינית, או כמובן מודיעין ומבצעים חשאיים למטרות שונות, לשמירה ולהגנה על ביטחון המדינה ועל ערכיה הדמוקרטיים. ההפתעה והאסון הנורא ב־7 באוקטובר 2023 הם דוגמה קשה לכשל מודיעיני וסיכולי של שב"כ, צה"ל וגופי ביטחון אחרים, ברמה מערכתית. כשל מודיעיני וסיכולי קולוסאלי ממדרגה ראשונה.
אין לי ספק, שבאירוע הטרגי של רצח יצחק רבין ז"ל רק שב"כ אשם! היה זה כשל אבטחה נוראי. אבל היכן היה המודיעין? היכן היה הסיכול? היכן היתה המערכת?
לא זוהה איום קונקרטי מצד יהודי
האיומים הגדולים וההשקעה המודיעינית העיקרית בשב"כ ובארגוני מודיעין אחרים לפני רצח רבין, היו אל מול הטרור הפלשתיני: חמאס והג'יהאד האסלאמי ומול חיזבאללה. עוד מהתקופה שלפני רצח רבין ז"ל, נושא הטרור היהודי ובעיקר טרור יהודי כנגד יהודים, טופל אך לא היה ברמה דומה, אם בכלל, לנושא הטרור והאיום הפלשתיני. התפיסה היתה שאכן יש גורמים יהודיים קיצוניים, אך אלה בעיקר רואים בפלשתינים בעזה, ביהודה ובשומרון את היריב העיקרי ומטרתם לפגוע בהם, גם על מנת לפגוע בהסכמי אוסלו.
הגישה שאבטחה באשר היא, כולל אבטחת ראש ממשלה, יש לעשות גם ללא מודיעין, היתה ערך אבטחתי לפני הרצח. אני הייתי אחד המובילים בהטמעתו, אף שהשקעתי גם מאמץ בהשגת מודיעין מהאגפים השונים. אבל תהיה זו אחיזת עיניים לומר, גם כיום, בוודאי בשב"כ, שבגלל גישה זו ראש שב"כ והאגף לסיכול לא־ערבי וחתרנות מדינית נקיי כפיים, ולא היו צריכים להשקיע מאמץ דומה במודיעין, בניתוחו ובסיכול האיום היהודי, על אף רגישות הנושא מבחינה מקצועית ופוליטית. טרור הוא טרור ויש לסכלו בכל מחיר.
לקחתי חלק פעמים רבות בדיונים ובהערכות מצב במטה השירות ובאגפים אחרים. האיום העיקרי תמיד היה האיום הפלשתיני, מלבנון, מירדן, מרצועת עזה, מיהודה ושומרון, בישראל ובחו"ל. בכל ישיבותיי השבועיות עם ראש השירות, לא עלה האיום היהודי וגם לא היערכות או שיטה אבטחתית שונה שתתאים לאיום היהודי.
נושאים כמו "דין רודף" או "דין מוסר" צוינו בניירות הערכת המצב של האגף לסיכול לא־ערבי וחתרנות מדינית, אך הם לא ממש נקשרו לאיום מיידי או נקודתי על יהודים, אישי ציבור, ממשל או ראש ממשלה, מה גם שמרב עובדי השירות ומאבטחיו לא בדיוק ידעו או הבינו מהם דינים אלה. אישית, מעולם לא לקחתי חלק בדיון על "דין רודף" או "דין מוסר" ולא זכור לי שראש השירות, האגף לסיכול לא־ערבי וחתרנות מדינית, או החטיבה היהודית בשב"כ, הבהירו, הדגישו או המליצו לקשור בין הדינים הללו לשינוי שיטת האבטחה.
האווירה בישראל לפני הרצח היתה מאופיינת אמנם בקיטוב חברתי ופוליטי קיצוני, ובמתח רגשי גבוה מאוד כתוצאה מהמהלכים שנבעו מהסכמי אוסלו שקידמה ממשלת רבין, אך זה לא ממש בא לידי ביטוי מעשי. ככל הנראה, היה אז כמו היום, שסע עמוק וקיטוב בחברה הישראלית שהיתה מפולגת לשני מחנות עיקריים – תומכי הסכמי אוסלו ("מחנה השלום") ומתנגדיהם החריפים (הימין הקיצוני והימין הדתי הקיצוני). התקיימו הפגנות סוערות והיתה אלימות מילולית, והמחאה נגד ההסכמים היתה נרחבת מאוד וכללה הפגנות ענק ותהלוכות שבהן נעשה שימוש בשפה בוטה, דמוניזציה ואלימות מילולית כלפי ראש הממשלה רבין, שמעון פרס ובכירי הממשלה. אך בשירות ראו בכך יותר נושא פוליטי מאשר איום אמיתי.
רבין ובכירי מפלגתו, ובמיוחד שמעון פרס, היו נתונים למתקפה חריפה שכללה כינויים כמו "בוגדים", "מוסרים", ואף השוואות לדיקטטורים או לנאצים. בכיכרות נישאו תמונות של רבין במדי אס.אס. היתה הסתה פוליטית, דתית ורעיונית כאשר חלקים בציבור הדתי והחרדי־לאומי, ובכללם רבנים, השתמשו במושגים תורניים חריפים נגד רבין, בהתבסס על ההבנה שהסכמי אוסלו מסכנים את חיי היהודים ואת הריבונות על ארץ ישראל השלמה. השפה החריפה יצרה אווירה שנתנה תחושת "הכשר" מעולם ההלכה, אך לא ממש שמעתי וידעתי שבאה לידי ביטוי מודיעיני ומבצעי בשב"כ.
בעוד איום הטרור הפלשתיני היה ברור, מעשי, נראה לעין ומסוכן בהגדרה, האיום היהודי היה כללי והתבסס על הערכות מצב כלליות וללא כל מודיעין אמיתי ואספקת התרעות קונקרטיות. האווירה היתה אמנם מחוללת אלימות, והיה ניתן לחזות את הסיכון לאלימות קיצונית, אך האגף לסיכול לא־ערבי וחתרנות מדינית והחטיבה היהודית לא באמת חזו את המעשה הקונקרטי של רצח ראש הממשלה על ידי קבוצה או אדם קיצוני יחיד שיפעל מתוך מניע אידיאולוגי יהודי. כשבוע לפני רצח רבין, חוסל במלטה מזכיר הג'יהאד האסלאמי, פתחי שקאקי (ע"פ מקורות זרים ע"י המוסד) והאיום בנקמה היה איום גדול ומעשי הרבה יותר על מדינת ישראל וכלל מושאי האבטחה הישראלים.
נוסף על כך, הנסיגה הישראלית על פי הסכמי אוסלו היתה אמורה, אם בכלל, להתרחש לאחר תקופת מעבר בת חמש שנים, שבה ידונו הצדדים במשא ומתן שיובילו לפינוי התנחלויות, החזרת רוב השטחים וחלוקת ירושלים. כלומר מצב שיגביר אולי את הסכנה והאיום להתנקשות באישי ציבור.
לצערי, הרוצח חשב ותכנן אחרת. הוא לא המתין לתקופת המעבר של חמש השנים, כפי שהרוצח ברוך גולדשטיין, שנה ושמונה חודשים לפני רצח רבין, לא המתין עם הטבח במערת המכפלה. שניהם הפתיעו, והקדימו את הערכות המצב הכלליות של שב"כ.
שיכרון הכוח
רק לאחר רצח רבין, במהלך חקירתו של הרוצח, התברר שיגאל עמיר ניסה להתנקש ביצחק רבין ז"ל לפחות שלוש פעמים במהלך שנת 1995. זהו מידע המציג את תמונת המודיעין והערכתו הלוקה, בלשון המעטה, ומצד שני, אולי דווקא מציג תמונת אבטחה שהביאה לפחות פעם אחת את הרוצח לביטול תוכניותיו. אין זה אומר דבר, למעט שהכשל המערכתי, הסיכולי והאבטחתי, היו יכולים להתרחש כבר זמן רב קודם לרצח הנורא.
בהמשך, ולצערי רק לאחר הרצח, הבנתי עוד דבר הקשור לאופי ולרוח היחידה לאבטחת אישים ובעיקר לביטוי ששמעתי עליו גם לפני הרצח, אך עדיין לא הכרתי אותו ולכן גם לא האמנתי בו: "שיכרון הכוח". אלו תרבות ואופי שנוצרו במהלך שנים ושנבעו, כנראה, מהקרבה הפיזית והרגשית של הלוחמים ומאבטחי האישים למנהיגים ולאישים החשובים ביותר בחיי המדינה. נראה כאילו קרבה זאת הביאה לתחושת כוח ועוצמה למנהלי היחידה ולמאבטחיה, לעיתים בשילוב יוהרה ותחושת חשיבות עצמית מוגזמת.
תרבות זאת, שאני מקווה ומניח כי כבר טופלה לאחר רצח רבין ונמצאה גם הדרך לאתר אותה ואת סימניה, הביאה כנראה גם לכך שערכי האבטחה, שהיו כה ברורים ביתר יחידות האבטחה שתחתיי, לא הוטמעו ולא הוקרנו באופן מקצועי ומתמשך, דווקא ביחידת אבטחת העילית של שב"כ.
על מנת להסיר ספק, זוהי עוד סיבה להחלטתי המיידית לקבל את האחריות הניהולית על הכשל האבטחתי הנורא ולהתפטר מתפקידי.
כבר למחרת הרצח, כאמור, התחלתי להכיר ולקבל חומר ומידע מודיעיני, שעליו לא ידעתי דבר. בהמשך, ועד היום, מצאתי עשרות מסמכים, קטעי וידאו ומאמרים, ושוחחתי עם אנשים רבים. עשיתי את הכל בעצמי, כי מאז התפטרותי, השירות לא נתן לי כל גישה. על בסיס איסוף החומר שלי, העיון, ההבנה, ההכרה וניתוח הפרשה - אלה, בין היתר, הנושאים שיש לבדוק, להבין ולחקור לדעתי מחדש, שוב. לכולם יהיה אזכור בספרי, עם מידע שאותו אספתי במהלך השנים מאז הרצח.
שלושים שנה חלפו מאז הרצח. אני פונה מכאן לכרמי גילון ולחזי כאלו - היו אמיצים וקחו אחריות על חלקכם בתקלה הנוראה הזו. בדיוק כפי שאני ידעתי לקחת אחריות מייד לאחר הרצח. אנא, אמרו את האמת כפי שמחייבים אתכם תורת השירות וערכיו. אמרו באומץ: כשלנו. מודיעינית, סיכולית ואבטחתית. זה ערכי, זה מתחייב, זה חיוני. כך גם תיתנו דוגמה, גם אם מאוחרת, לדורות הבאים, והרצח הראשון של ראש ממשלה בישראל, יוגדר ככשל מערכתי קולוסאלי של שב"כ.
החוט המקשר
טיוח ואי־העמקה וניתוח של הרצח הם אסון בפני עצמם, וזה נכון לצערי גם לאסון 7 באוקטובר 2023 ולעוד אסונות ותקלות שאולי היו נמנעים אילו נלמד אסון רצח רבין ז"ל ב־4 בנובמבר 1995.
לכן הכרחי להקים ועדה ממלכתית ב' לחקר הרצח, כמו גם ועדת חקירה ממלכתית למחדל 7 באוקטובר 2023. ועדות ממלכתיות, אובייקטיביות ומקצועיות, נקיות מפניות ומאינטרסים, יסודיות, ובעיקר אמיצות וישרות. לאן ברחו האומץ והיושר?
העניין הוא לא בהכרח לתפוס אשמים. הרי אנשים עם מצפון חיים עם תחושת האחריות והאשמה. הם נענשים כך או אחרת. העניין החשוב בעיניי הוא הגילוי, היושר, לקיחת האחריות וכמובן ומעל לכל - הסקת מסקנות והפקת לקחים.
עלינו למנוע תקלות ואסונות עתידיים, ודבר חשוב נוסף - בעיקר כאשר מדובר בגוף ממודר כשב"כ, חשוב לבדוק ולבחון מעת לעת את המנגנון שעוסק בשיתוף הערכות, ידע מודיעיני חסוי וגלוי, בחינת דרכי פעולה ויישומן בראייה מבצעית מודיעינית ובראייה מדינית.
לכן, אסיים את כתיבת ספרי בחודשים הקרובים ובכתיבתי אנסה להעלות את כל העובדות, התהיות והשאלות לגבי הרצח, שלדעתי עדיין אינן פתורות, ומחייבות לפחות שני דברים עיקריים: הראשון, שינוי נרטיב רצח רבין ז"ל, מכשל אבטחתי לכשל מערכתי מודיעיני וסיכולי; והשני, החלטה להקמה מחדש של ועדת חקירה ממלכתית ב', שתהפוך הכל, תנער את האבק ותרכיב תמונה שלמה ומלאה, ככל שאפשר. וכנראה שאפשר.
הביא לדפוס: איתי אילנאי
