סטטוס קוו לא רע
הימין הקיצוני בישראל פוגש את השמאל בתשוקה שאינה בת כיבוש להפיל את בנימין נתניהו ולהעלות גרסה כלשהי של השמאל לשלטון. זה קורה בארה"ב כשהימין הקיצוני פוגש את השמאל בהשקפתו האנטישמית החסלנית כלפי ישראל והיהודים. זה כשבועיים מתנהל קמפיין של זעם היסטרי נגד רה"מ נתניהו, המכונה "בובת סמרטוטים" רופסת, שהוא מאפשר הקמת מדינה פלשתינית. לפי מה שכותבים אחדים מטובי הפובליציסטים של הימין, אולי הוא כבר הקים אותה. זאת בגלל סעיף מתוכנית טראמפ, שהפכה להחלטה של מועצת הביטחון.
זה כל כך רחוק ומעורפל, ונטול כל עיגון בהחלטות מועצת הביטחון מהעבר, שאפשר להניח שלא משם תבוא הרעה. נתניהו עצמו לא בזבז אנרגיה מילולית כדי לענות לנהי הזה. אם צריך לחזור לתועלות של תוכנית טראמפ שהמרכיב העיקרי שלה הוא הפסקת אש ופירוק חמאס, העובדה העיקרית החשובה היא שהרצועה בותרה לאורך ושישראל מחזיקה את רוב השטח בידיה. היא מנהלת לוחמה פעילה נגד מחבלי חמאס גם בלי להתגלגל קדימה. היא מחזיקה בחורים כ־200 קניבלים, שהפכו את עצמם למעין בני ערובה. והחזרנו את החטופים.
אבל הנה הבעיה: מתוך המטה האמריקני בקריית גת עולים קולות, שמבהירים כי הדבר החשוב לאמריקנים הוא שהפסקת האש תישמר. למעשה, האמריקנים לא מוכנים לקבל חזרה למלחמה בעוצמות שהיו לפני ערב שמחת תורה באוקטובר 2025. אבל סוג של מלחמת מניעה בסלואו מושן כמו בצפון - זה דבר שצה"ל כבר מרגיל בו את הסביבה. הסטטוס קוו הנוכחי הוא טוב לישראל. אולי אפשר לשפר אותו. הבעיה לפי התנודות הקוליות מקריית גת ומוושינגטון היא כפולה. על פי דיווח ב"גרדיאן" השבוע, הכוח הבינלאומי שאמור להתארגן יהיה ממוקם מהעבר המזרחי של הקו הצהוב. כלומר, בשטח שבשליטת ישראל. מישהו יכול להבין את ההיגיון? ברור שכתוצאה מזה דרך הפעילות של צה"ל תעלה בשלב מסוים את סוגיית "מי הפר". מי פגע בהפסקת האש והפר אותה ודרדר את האזור חזרה למלחמה. חמאס, שהפך לדארלינג של התקשורת הבינלאומית ומתמרן את התקשורת המקומית, עלול להיתפס כעבריין שאינו כשיר להעמדה לדין. במקביל, חמאס שוב מרים קמפיין. הפעם זה לא הרעבה, אלא שלוליות. מה נעשה אם יקרה אסון והבצורת תישבר?
מתברר שחמאס הוא עדיין הכלי היעיל ביותר למנוע הקמת מדינה פלשתינית. התנגדותו החד־משמעית של הארגון להחלטת מועצת הביטחון שוב מוכיחה את זה. ואכן, עד כמה שלא נעים להזכיר את זה, בין החלופות השונות שעמדו בפני ישראל בשנים שלפני 7 באוקטובר, שלטון חמאס בעזה היה חלופה טובה שמשאירה את הגוף הפלשתיני מפוצל. האתגר הביטחוני ברור. צה"ל יכול ליזום פעולות כמו בצפון בלי שאלה יגררו איתן תג מחיר של ירי טילים או איום אחר על העורף האזרחי.
טראמפ והאופציות
ממשל טראמפ אינו שונה מממשלים קודמים בשימוש שהוא עושה בהישגי צה"ל במלחמות. האמריקנים תמיד השתמשו בהישגי ישראל כדי לסחור בהם מול הערבים. הפעם זה בולט על רקע שיתוף הפעולה חסר התקדים עם הנשיא. ישראל כבשה כ־75 אחוז מהרצועה וויתרה על כ־20 אחוז מהשטח, אז לממלכה הסעודית מגיע פיצוי על ההתנהגות הלא מקובלת הזאת, עסקת F-35. אחרי המלחמה אפשר לשער שהביקוש למטוס הזה עלה.
הדבר היחיד שברור בחזון של טראמפ במזרח התיכון הוא שגלומות בתוכו עסקאות שמגדילות את רווחיו הפרטיים. על עסקת מטוסי F-35 רוכבת עסקת נדל"ן ענקית, שהחברות של טראמפ ישתתפו בה. על פי דיווח של ה"ניו יורק טיימס" (15.11.25), חברות טראמפ יהיו שותפות החוץ המרכזיות בעסקאות הנדל"ן האלה שביוזמת ממשלת ערב הסעודית. המידע הגיע ל"טיימס" ממנכ"ל החברה הסעודית, המובילה את פרויקט הפיתוח. ב"טיימס" מכנים את זה כשילוב מנצח של עסקאות ממשלתיות עם עסקי המשפחה ורווחיה. היקף העסקאות הוא 63 מיליארד דולר. מדובר בהפיכת עיירה היסטורית מוזנחת בשם דירייה למחוז נופש יוקרתי טעון מותרות לעשירים. משהו דומה לפרויקט הריביירה של עזה, שאיש לא מאמין בתוחלתו. אה, כן. מנהל הפרויקט הוא אמריקני בשם ג'רי אינזרילו, חבר ותיק (שלא לומר ותיקוף) של טראמפ. נראה שהתאחדות הקבלנים השתלטה על מדיניות החוץ האמריקנית.
אגב, השיטה הזאת היא מסורתית ומוטמעת ביחסי ארה"ב עם ערב הסעודית עוד מראשית כניסתן של חברות הנפט לחצי האי בשנות ה־30 של המאה שעברה. אלה שניהלו את מערכת היחסית האסטרטגית המושחתת זיכו את עצמם ברווחים אדירים, לצד קשירת הקשרים עם שליטי המלוכה. מבחינת האיבן־סעודים והבן־סלמאנים, זה סוג של בקשיש שאמור להוכיח רצינות מהצד האמריקני.
המרוץ ל־AI
הקיבעון על ועדת חקירה - ולא משנה מאיזה סוג ומין - ועל 7 באוקטובר הוא ראשית המחדל של המלחמה הבאה. הישראלים לא רוצים שמחדל כזה יחזור או שבכלל תהיה מלחמה. ההכרח הוא להסתכל קדימה, כי התחזיות לגבי הסכנות המתפתחות מסביב לישראל הן פשוט מפחידות. יש כאן סתירה. בהשוואה לאיך שמלחמות העבר הסתיימו, מדינת ישראל נהנית כבר תקופה משמעותית משקט שאף פעם לא היה בסיום המלחמות ובתקופות הפוסט־מלחמתיות. הזיכרון המיתולוגי בעניין זה מטעה בייחוד לגבי הכינוי השקרי "תקופת האופוריה" שאחרי מלחמת ששת הימים.
לפני כשבוע וחצי נכחתי בכנס רציני ביותר שארגן אתר "מידה". הדובר המרכזי שהשאיר אחריו עננה אפוקליפטית היה דיוויד וו, מומחה פיננסי, כלכלן נחשב בארה"ב. הוא אמריקני ממוצא סיני.
בפרפראזה, מה שהוא אמר התייחס למלחמה הכלכלית שניטשת בין ארה"ב לסין, והרובד הגלוי הוא מדיניות המכסים של הנשיא טראמפ. כדי להבהיר את ההתרשמות הקשה מהרצאתו, צפיתי בראיון עם דיוויד וו בפודקאסט שעוסק בבורסה ובשווקים השונים, ובאופן בסיסי הוא חזר על חלק מהמסרים: בלב המלחמה הכלכלית מצויה התחרות על ה־AI, הבינה המלאכותית. בשביל שתי המעצמות המרוץ ל־AI הוא מה שנקרא Must Win. תחרות שאתה חייב לנצח בה כדי לשרוד.
בניסיון לתרגם את זה למושגים שמובנים יותר לבעלי הזיכרון ההיסטורי הייתי מגדיר את מרוץ ה־AI כשילוב של המרוץ הגרעיני בשנות ה־50 ו־60 של המאה הקודמת עם המרוץ לחלל ולירח. זה היה יותר דרמטי עם נראות ברורה ואימה, בעוד ה־AI נתפס עדיין כעניין פחות גלוי ולא לגמרי נהיר.
דיוויד וו טוען שהנשיא טראמפ מבין היטב שאין לארה"ב נושא חשוב יותר מהמרוץ הזה. כל צעדיו הכלכליים מוסברים בהתאם לזה. השאיפה לשלוט בשוק הצ'יפים. אינבידיה, אינטל. המטרה להשאיר את הסינים מאחור. האמריקנים שואפים להשיג מונופול על עולם ה־AI.
האסטרטגיה של סין הפוכה. הם רוצים למכור צ'יפים בעשירית המחיר של האמריקנים ולשבור את המונופול. "השוק מהמר על ניצחון אמריקני; ובשבילי - זה בכלל לא בטוח", הוא אמר בראיון. ההנחה היא שסין לא תשתווה לאמריקנים. וזאת הנחה בעייתית. טענו שהאמריקנים צריכים לצורכי הישרדות לשמור על יתרון של שנתיים-שלוש בריצת ה־AI שלהם. זה נחשב לפער עצום. לפי וו, המצב הזה כבר לא קיים. התברר שככל הנראה, לסינים יש אלטרנטיבה טובה יותר לצ'יפים של השוק האמריקני. שזה כבר לא מכשול בשבילם. ובקיצור, כל ההתנהלות של טראמפ בנושא הכלכלי והמכסים סובבת סביב הציר הטכנולוגי במאמץ לעצור את הסינים. "עכשיו כבר קצת מאוחר מדי", הפטיר דיוויד וו בראיון מלפני כחודש. חודש במרוץ יכול להיות הרבה זמן. "אני לא רואה דרך". כלומר, איך להגדיל את הפער או לעצור את הסינים.
בהרצאה בירושלים הוא דיבר בקצרה על האתגר האיראני שלא עוזב את ישראל. גם בזירה הזאת, למרות הורדה חלקית של הגרעין מסדר היום, ישנם הטילים המהירים, בעלי יכולת תמרון וראשים מתפצלים. לדבריו, הנשיא טראמפ הוא חלון הזדמנויות לישראל להתמודד עם איראן. שלוש שנים. שוב הצמרמורת הזאת. הוא גם הדגיש כי המנהיג היחיד בישראל שמבין את שתי החזיתות עם האתגרים שלהן הוא בנימין נתניהו.
העולם הישן נגד זיני
הדיון בבג"ץ באמצע השבוע על עתירות ראשי השב"כ בעבר נגד דוד זיני, ראש השב"כ המכהן, יכול היה להאיר את מקורות המחדל שבמרכזו השב"כ. נוכחותם של עמי אילון וכרמי גילון בלטה. בלטו גם הניתוק של שניהם מהמציאות, היעדר יכולת הבחנה, סדר העדיפויות הלקוי. הם ייצגו, בואו נודה, את התפיסה של האליטות הסוררות והמורדות, שהאויב הראשי של מדינת ישראל הוא פנימי. גישה סטליניסטית קלאסית. שני שרים מבחינתם הם בכלל טרוריסטים. או לפחות תומכי טרור או קשורים לטרור. אילון וגילון הגישו לשופטים חומר חסוי, שלא לומר סודי, בדמות גזרי עיתונים של כתבות שונות מהבולטינים של "המפלגה", קרי: המעמד השליט.
מתוך הראיון עם כרמי גילון // באדיבות קשת 12
בלטה גם הגישה הסובייטית שאם קרובי משפחתו של דוד זיני מחזיקים בדעות שלא אהבו בזמנו בקיבוץ מעגן, שבו גדל עמי אילון, אז זה משליך בהכרח על זיני והוא אינו יכול להיות ראש שב"כ. יש גם תואר חוקתי חדש, "שומר סף".
יכול להיות שרבים בציבור שאוהד את האלוף זיני היו רוצים לראות מדינת הלכה; אבל בפועל מי שהיוו איום על קיום המשטר הדמוקרטי במדינה, ואף על ביטחונה, היו חבריהם של גילון ואילון, אילון וגילון. יש נקודה מעניינת, והיא קשורה לעורך הדין שייצג אותם. נדמה לי שהוא הציג רעמת שיער חלק ג'ינג'י, אבל אני לא בטוח. מסכת אונורה דומייה שלו הזכירה מישהו, אולי את אליעד שרגא ואולי זה היה שרגא בעצמו.
בשגרה - שגרה זה עניין של 35 שנה בערך - שרגא היה מתייצב בחרון קוצף להגן על ראש השב"כ נגד החצופים שמנסים לערער על המינוי שלו. אבל הפעם משום מה העדיף להגן על ראשי שב"כ שכבר מזמן לא בתפקיד, ושעיקר מטרתם לשבש את מהלכי הממשלה. הם ושכמותם נלחמו בחירוף נפש על כס ראש השב"כ והעבירו מסר לקודם, רונן בר, שלא יעזוב את משמרתו. ולא משנה כמה קובים של אחריות הוא קיבל על המחדל של הארגון ב־7 באוקטובר. תישאר.
קשה להאמין אבל העולם השתנה, הכל כבר נראה כל כך רחוק. הם, יחד עם היועמ"שית ובג"ץ, יצרו פגיעה מתמשכת בביטחון בגלל חוסר האמון בין הממשלה לראש השב"כ שבסוף עזב. גילון ואילון נצפו שותים קפה מכוסות נייר ומתעמתים עם מישהי מהרחוב, שדווקא אוהבת את זיני. איך שגלגל מסתובב.
אקטיביסט בזרם
ספר מאמריו, כתבותיו, רשימותיו של עודד ליפשיץ ז"ל, "עד קצה הגבול" (קו אדום, הקיבוץ המאוחד), מקפיא בזמן תקופה חשובה שכבר נגמרה. זו לא רק היסטוריה ישראלית מזווית שמאל קשה בין השנים 1970 ועד 2020 בערך. למי שמתעניין בהתפתחות השמאל בישראל, ליפשיץ של העשורים האחרונים של המאה הקודמת מסמל איזה איזון שאולי כבר לא קיים בין רדיקליזם פרוגרסיבי לבין אחריות ציונית ביטחונית חסרת פשרות.
ליפשיץ היה "עיתונאי לוחם", כפי שמגדיר אותו באחרית דבר יפה ומדייקת חברו נחום ברנע. אבל העיתונאי היה כפוף בסופו של דבר ללוחם המגייס. כעיתונאי ב"על המשמר" הוא היה דור אחד אחרי חיים שור, שהיה דור שלם אחרי האבות הקדמונים של מפ"ם והשומר הצעיר. חיים שור שינה באחרית ימיו את עמדותיו השמאליות, ולא היה מסוגל לסלוח לחבריו הפלשתינים שבגדו בו, בעקבות הסכם אוסלו. ליפשיץ, עד כמה שידוע לי, נצמד תמיד לקו השמאלי האקטיביסטי. האם ברק המאכלת הפלשתינית סנוור את עיניו? קשה להאמין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
