כוחות המורדים חוגגים כיבוש עיר גדולה בדארפור | רויטרס
חבל דרפור שבמערב סודאן שוב שקע השבוע במצולות של אלימות חסרת מעצורים. 20 שנה אחרי הזוועות שהוגדרו על ידי האו"ם וכלל הארגונים הבינלאומיים כג'נוסייד, אזור זה חוזר להיות זירת רצח, אונס וטיהור אתני. ההבדל הוא שהפעם העולם אפילו לא טורח להביט במתרחש. הדיווחים הקשים המגיעים בימים האחרונים מהשטח מזכירים מאוד את אלה של תחילת שנות האלפיים: כפרים שנשרפים עד היסוד, נשים שנאנסות מול ילדיהן, גברים שנורים למוות רק בשל מוצאם האתני, והמוני אזרחים שנמלטים אל המדבר בלי מים, מזון או מחסה.
האלימות הנוכחית בדרפור פרצה במסגרת מלחמת האזרחים המשתוללת בסודאן מאז אפריל 2023. שני יריבים – עבד אל־פתאח אל־בורהאן, ראש הצבא הסודאני, ומוחמד חמדאן דגאלו, המכונה "חמדטי", מפקד כוחות התמיכה המהירה (RSF) – מנהלים מאבק על שליטה במדינה כולה. אך בעוד הקרבות בחרטום הבירה זוכים לפחות למעט סיקור תקשורתי בינלאומי, מה שמתרחש בדרפור נותר כמעט בלתי נראה. כוחות ה־RSF, שמוצאם במיליציות הג'נג'וויד הידועות לשמצה, נוקמים באוכלוסיות אפריקאיות לא־ערביות, בעיקר בשבט המסאלית, תוך שימוש באותן שיטות רצחניות מתקופת משטרו של עומר אל־בשיר, מחולל הג'נוסייד ההוא.
לפי הערכות עדכניות של האו"ם, לפחות 15 אלף בני אדם נרצחו בדרפור מאז תחילת 2023, אך הקולות מהשטח מעידים שהמספר האמיתי גבוה פי כמה. יותר מ־6 מיליון בני אדם נעקרו מבתיהם, ו־25 מיליון אזרחים זקוקים נואשות לסיוע הומניטרי – נתון חסר תקדים אפילו במושגים של סודאן, שידעה בעברה כמה וכמה טרגדיות בסדרי גודל שלא ייאמנו. הכוחות של חמדטי פועלים בעקביות: הם פולשים לכפרים, יורים ללא הבחנה, מחריבים בתים ומבעירים את האדמה. עדי ראייה סיפרו לארגוני סיוע על לילות שלמים שבהם השמיים היו אדומים מהשריפות, והאוויר היה מלא בריח של גופות.
פליט צעיר בשם עומר, בן 17, שנמלט מדרפור לצ’אד, תיאר בפני עיתונאי אנגלי את מה שראה: “הם הגיעו על גמלים וטנדרים, צעקו סיסמאות בערבית וקראו לטהר את האדמה מהשחורים. ראיתי את אבא שלי נורה מול העיניים שלי. את אחותי מצאתי רק אחרי יומיים, בין הגופות. היא לא נשמה”. עדות אחרת, של מורה בשם פאטימה מוחמד, סיפרה כי "הם שרפו את בית הספר ואת המרפאה. כל מי שניסה לברוח נורה בגב. לא היה לנו אפילו זמן לקבור את המתים".
באל־ג'ניינה, בירת מערב דרפור, התקפות מסוג זה הפכו כמעט לשגרה. בעיר הזאת בלבד נרצחו מאות אזרחים ביוני האחרון, ורבים נוספים נעלמו. כומר קתולי מקומי, האב מייקל יוסוף, סיפר כי “כל מה שנותר מהקהילה הנוצרית שלנו זה אפר. הם בזזו את הכנסייה, שרפו את הצלב וירו באנשים שהסתתרו בפנים”.
ההיסטוריה חוזרת
בעוד התקשורת הבינלאומית נשארת אדישה לחלוטין, הממצאים הזועקים מגיעים מצילומי לוויין. אלה חשפו עשרות כפרים בדרפור, אשר פשוט נמחקו לחלוטין מהמפה. תצלומים מראים שכונות שלמות שנשרפו, חלקות קבורה מאולתרות, ועמדות של RSF שהוקמו בסמוך למרכזים הומניטריים. בכמה מקרים אף דווח על שימוש במל"טים לצורך איתור פליטים בורחים – במטרה למצוא ולהרוג אותם, עד האחרון שבהם. ארגונים הומניטריים בודדים, שבכל זאת מתעקשים להפנות את הזרקור לעבר דרפור, טוענים כי מדובר בטיהור אתני קלאסי, המבוצע באופן שיטתי ומתוכנן היטב.
הסבל שחווים תושבי דרפור, גם אלה שהחרב פסחה עליהם, בלתי נתפס. מאות אלפי פליטים נמלטו לצ’אד, שם הוקמו שוב מחנות פליטים כמו אלה של 2004. יושבי המחנות סובלים ממחסור במים, תרופות ומזון, ומספר מקרי המוות בקרב ילדים מזנק מדי שבוע. תינוקות מתים מצמא, נשים יולדות בשטח, משפחות חדשות מגיעות בלי דבר – רק עם הבגדים שעל גוף הפליטים, רק כדי לברוח ממוות וודאי מידי הפורעים. כל מה קרה בעבר קורה שוב, אחד לאחד.
האירועים של התקופה האחרונה מזכירים עד כאב את שנות הזוועה הראשונות של דרפור. אז, בשנת 2003, קם מרד של קבוצות אתניות אפריקאיות נגד משטרו של עומר אל־בשיר. בתגובה שלח המשטר את הג'נג'וויד – מיליציות ערביות חמושות – לדכא את המרד בכל האמצעים. מאות אלפים נרצחו באכזריות בלתי מתקבלת על הדעת, יותר משני מיליון נעקרו. העולם הצדקני, שמעולם לא באמת התעניין בזוועות מן הסוג הזה, נאלץ לאחר זמן מה להוציא מגרונו את המילה "ג'נוסייד". אז השתמשו בה לא רק עיתונאים: גם ממשל ג'ורג' בוש הכיר רשמית בכך שמדובר ברצח עם.
20 שנה עברו, אך התסריט המוכר חוזר כמעט מילה במילה – רק שהפעם לא נשמעות הצהרות גינוי, לא נשלחות ועדות חקירה, ואין שום סימן להתעניינות חיצונית, שלא לדבר על התערבות פעילה. סודאנים טובחים בסודאנים, ולאיש למעט הנטבחים לא אכפת.
אפילו אנשי האו"ם מודים בשקט שהקהילה הבינלאומית איבדה עניין. ככה זה כשכל הפאתוס נשפך לריק בהאשמות השווא שאותם גורמים ממש ניסו להטיח בישראל. לישראל המתגוננת הם ניסו להדביק את אות הקלון של רצח עם – אך מן הג'נוסייד האמיתי שמתרחש לנגד עיניהם לא מתרגשים.
סביב הנטבחים בדרפור אין אינטרסים אסטרטגיים, ואין מדינה חזקה שתעמוד מאחוריהם בזירה המדינית. לעומת זאת יש שיקול לא נעים, לפחות מבחינת חסידי התקינות הפוליטית: בדרפור קבוצות ערביות מזוינות טובחות באפריקאים. תודו שלאוזני חוגי "הנאורים" זה נשמע צורם.
בנוסף, מועצת הביטחון חלוקה בין רוסיה וסין מחד, לבין מדינות המערב מאידך – מה גם ששני המחנות תומכים בצדדים היריבים בסכסוך הסודאני. גם המדינות השכנות שומרות על שתיקה – מצרים חוששת מהסלמה בגבולה הדרומי, ערב הסעודית מעדיפה לא להסתבך, ואתיופיה עסוקה בסכסוכים פנימיים.
העולם שותק
עומר אל־בשיר אמנם הופל ב־2019 והוסגר, אך לא נענש, וסודאן נותרה בידי אותם מנגנונים. שני הגנרלים הנוכחיים, בורהאן וחמדטי, היו שניהם חלק ממערך הדיכוי של אל־בשיר. הם מכירים היטב את השיטות: שימוש ברעב כנשק, הטלת מצור על ערים, הפצצות אקראיות ופגיעה מכוונת באזרחים. כיום הם ממשיכים להילחם זה נגד זה, אך מי שמשלם את המחיר הם בעיקר אזרחים חפים מפשע.
למרות זאת, שום כוח חיצוני לא נשלח לעצור את שפיכות הדמים. אף מדינה לא מאיימת בהתערבות צבאית, ואף בית דין בינלאומי לא פועל להעמיד לדין את האחראים. העולם מעדיף להעמיד פנים שדרפור כלל אינה קיימת.
"היעדר תשומת הלב של הקהילה הבינלאומית לג׳נוסייד בדרפור הוא מחריד — כמו גם ההיעלמות הכמעט מוחלטת של דיווחים בתקשורת האירופית על רדיפתם וטבחם ההמוני של בני הרוהינגיה במיאנמר והיזידים בעיראק", מסכימה אנה וישניאקובה, משפטנית בכירה ומומחית למשפט בינלאומי פלילי.
וישניאקובה מכירה את התחום לא רק מחדרי הדיונים של האקדמיה או אולמות בתי המשפט. היא עסקה רבות בחקר פשעי מלחמות בעולם השלישי ושימשה כיועצת שר החוץ של אוקראינה לענייני מלחמה בשנאת זרים ואנטישמיות. בעבר כיהנה כיועצת משפטית לארגונים בינלאומיים ומאז הפלישה הרוסית לאוקראינה הקימה והובילה ארגון שחוקר את פשעי המלחמה אשר בוצעו באדמת ארצה, ואת מנגנוני התעמולה מאחוריהם.
"השאלה מדוע סכסוכים מסוימים זוכים לתשומת לב עולמית, להקצאת משאבים וללחץ מדיני לפתרונם, בעוד אחרים כמעט ואינם נזכרים כלל — חורגת בהרבה מהמישור המשפטי הצר", אומרת וישניאקובה. "עם זאת, חשוב להבין כאן עיקרון מרכזי: ככל שמוקצים יותר משאבים לתיעוד ולחקירה של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, וככל שהעולם מודע להם יותר, כך גוברת ההסתברות שהאחראים להם יועמדו לדין. הדבר חיוני במיוחד בעידן הגלובלי של ימינו, שבו הליכים משפטיים יכולים להתנהל גם מחוץ למדינות שבהן בוצעו הפשעים. פושעים כאלה ניתן – ואף יש הכרח – לעצור ולהעמיד לדין מחוץ לגבולות ארצות מוצאם. אולם כדי שזה יקרה, אין די בבסיס משפטי בלבד – נדרש גם רצון פוליטי".
מי אחראי להתחיל לפעול במקרה של חשד לרצח עם?
"במערכת האו״ם קיימת מסגרת האמונה על מניעת פשעים המוניים – משרדו של היועץ המיוחד למזכ״ל האו״ם למניעת רצח עם. הדגש במקרה זה הוא על המילה 'מניעת'. עם זאת, השאלה המתבקשת היא עד כמה עבודת המשרד הזה מותאמת לאתגרים של ימינו, ועד כמה מדויקים כיום הסימנים והמדדים שנועדו לאפשר זיהוי מוקדם של מצבים המחייבים התערבות בינלאומית. בעקבות הלקחים מהטרגדיות ביוגוסלביה ורואנדה גובשה הדוקטרינה הידועה בשם R2P – Responsibility to Protect, או בעברית: "האחריות להגן". בפשטות, עיקרון זה קובע כי כאשר מתרחשים במקום כלשהו בעולם מעשי זוועה המוניים, לקהילה הבינלאומית יש חובה מוסרית ומשפטית להתערב כדי להגן על האוכלוסייה האזרחית. המחיר של אי־ההתערבות ברואנדה היה קטלני: כ־800 אלף בני אדם נטבחו בתוך 100 ימים בלבד, בזמן שגורמים בינלאומיים – בהם מחלקת המבצעים של האו״ם – עמדו מנגד ולא פעלו למנוע את רצח העם".
אלא שכל התחייבות בינלאומית מחייבת גם מנגנון של אחריות במקרה של מחדל, ובמערכת הקיימת אין כיום סנקציה נגד מדינות שאינן פועלות למנוע טבח המוני.
"נכון. התגובה למשברים עוברת מן המישור המשפטי אל המישור הפוליטי, ורק לאחר מכן – אם התנאים מאפשרים – מופעלים כלים משפטיים בינלאומיים. חוסר האחידות בהתייחסות של העולם לסכסוכים שונים איננו מקרי ואיננו טעות – הוא משקף את מאזן הכוחות הפוליטי הגלובלי, את האינטרסים של מדינות גדולות ואת האופן שבו משאבים ומימון מתחלקים במערכת הבינלאומית. יש לזכור כי אמנה בדבר מניעתו וענישתו של פשע השמדת עם, אשר אומצה בשנת 1948 בעקבות השואה, אינה מסתפקת רק בדרישה למנוע ג'נוסייד – היא מחייבת את המדינות החתומות גם לחקור ולהעמיד לדין את האחראים לו בכל מקום שבו התרחש".
כלומר, מדינת ישראל איננה רק זכאית להעמיד לדין את מבצעי הטבח של 7 באוקטובר. בהתאם להוראות האמנה, היא חייבת לעשות זאת.
"בדיוק. ישראל חייבת לחקור את טבח 7 באוקטובר ולא להסתפק בהשמדת המבצעים הישירים של הטבח. שואלים אותי 'לשם מה?' חשוב להיזכר במשפטו של אדולף אייכמן. אילו ישראל הייתה פשוט מחסלת אותו, ייתכן ששמו לא היה נחקק כסמל הרוע המוחלט. המשפט שנערך בירושלים יצר תקדים משפטי והיסטורי: זו הייתה למעשה הפעם הראשונה שבה נידונו פשעים בעלי מאפיינים של רצח עם, גם אם במישור הפורמלי הם הוגדרו כפשעים נגד העם היהודי. אותו משפט הפך לאבן יסוד של המשפט הפלילי הבינלאומי המודרני. משפטנים ברחבי העולם ממשיכים ללמוד את טיעוני התביעה וההגנה מאותו תיק, ששימשו דוגמה לאופן שבו ניתן לתעד, להוכיח ולהגדיר פשעים המוניים. תפקידה של מערכת אינו רק להעניש. במיוחד בעת מלחמה, תפקידה רחב הרבה יותר: לאסוף ראיות באופן קפדני ככל האפשר, לתעד את העובדות ולשמר את האמת ההיסטורית. עבודת החקירה הפלילית בתנאי עימות מזוין היא ארוכה, מסובכת ולעיתים כמעט בלתי אפשרית, אך חשיבותה עצומה — לא רק לצורך עשיית צדק, אלא גם לשימור הזיכרון הקולקטיבי.
"עם הזמן, הזיכרון נוטה להיטשטש. מופיעים ספקות, צצים ניסיונות להכחיש או לעוות את ההיסטוריה. במקרה של טבח 7 באוקטובר, המכחישים לא חיכו – כבר עתה אנו עדים לשפע של טענות שקריות, מופרכות ומלאות שנאה, הטוענות כי הטבח לא התרחש, או גרוע מכך – מנסות להצדיק אותו. לכן יש חשיבות עצומה לארכיונים ולראיות מתועדות כהלכה. תיעוד מדויק, מקצועי וניתן לאימות מצמצם את מרחב המניפולציות ושכתוב ההיסטוריה. אנו חיים בעידן של פופוליזם פוסט־מודרני, שבו עוצמת הקול לעיתים מחליפה טיעון רציונלי, ודו"חות או תחקירים' המבוססים על מידע כוזב או על הפרת סטנדרטים מקצועיים, מופצים במהירות גבוהה בהרבה מהמידע המאומת. דווקא משום כך חיוני לשמור על מרחב ציבורי המבוסס על עובדות, על אתיקה מקצועית ועל שיח משפטי יציב. רק כך ניתן להבטיח שהאמת לא תיבלע ברעש המכחישים, ושהפשעים לא ייעלמו מאחורי מסך של "פרשנויות".
ישראל תחילה
וישניאקובה מודעת לקלות שבה בלוגרים, פרשנים ופוליטיקאים זורקים לחלל האוויר את המילה "ג'נוסייד", ומבקשת לחדד את משמעותה המשפטית. לדבריה, ההגדרה המשפטית של המונח הזה שונה מאוד מן המקובל בשיח הפובליציסטי. דווקא מספר ההרוגים לא תמיד קובע, וגם לא מידת האכזריות. למשל, מרבית פשעי הקחמר רוז' בקמבודיה לא הוכרו כג'נוסייד, אף שמספר החללים הכולל הגיע לשני מיליון.
"בנוגע לאירועי ה-7 באוקטובר, אני לא רואה סיבה שלא להתייחס אליהם כרצח עם או ניסיון לרצח עם", משוכנעת וישניאקובה. "קיימות ראיות ברורות לחלוטין הן למעשים רצחניים, כפי שמוגדרים באמנה, והן לכוונה רצחנית מיוחדת (Dolus specialis), מרכיב שבדרך כלל קשה ביותר להוכחה. כוונה מיוחדת פירושה כוונה להשמיד, באופן מלא או חלקי, קבוצת אוכלוסין מסוימת - לא למטרות טריטוריאליות, צבאיות או פוליטיות, אלא כביטוי של שנאה כלפי אותה קבוצה אתנית, לאומית, גזעית או דתית. כוונה כזו מוכיחים באמצעות שלל גורמים, החל מניתוח של הצהרות המבצעים על מטרות מעשיהם וכלה בבחינת התכנון של המעשים, שיטות שנבחרו לביצוע רציחות וכו'. בהרבה מקרים הרטוריקה מדברת בעד עצמה. בשונה מרוסיה, שנמנעת מרטוריקה גלויה של רצח עם ביחס לאוקראינים ומנסה לכסות על פשעיה תוך הצדקתם באמצעות 'מטרות נעלות', חמאס קורא בגלוי לרצח כל הישראלים. זה לבדו, בשילוב עם הזוועות של ה-7 באוקטובר, מהווה הוכחה מספקת לרצח עם".
האם את ההאשמה ברצח עם נכון להפנות רק לעבר מבצעי הטבח של 7 באוקטובר או גם לעבר מי שתכנן ומימן אותו?
"היקף האחריות צריך להיות רחב יותר מחוג המבצעים מן השורה. הרי את המחבלים המבצעים ניתן להחליף שוב ושוב – האחריות של מארגני רצח עם כבדה אף יותר. מנהיגי הטבח, ממניו ומפקדיו צריכים לעמוד לדין באשמת רצח עם. הראיות שקושרות אותם לטבח ממלאים תפקיד מכריע: יש להוכיח קשר ישיר בין ההחלטות שהתקבלו על ידי האנשים האלה, כולל מי שישבו מחוץ לרצועת עזה, לבין הפשעים בשטח".
בעולם נורמלי זה היה מחייב מדינות כמו קטאר וטורקיה להסגיר לידי ישראל את ראשי החמאס שהגו את הטבח.
"בהחלט. ברוב המקרים של רצח עם הדרגים המפקדים מצויים הרחק מזירת הרצח, ולכן נחוץ שיתוף פעולה בינלאומי כדי להושיב אותם על ספסל הנאשמים, מה שקורה רק לעיתים רחוקות. בהקשר זה אזכיר את המטאפורה של קצין המארינס האמריקאי בראיין סטידל, ששירת ב-2004-2005 כפקח מטעם האיחוד האפריקאי בדרפור, ותיאר את משימתו כמשימת גיבור-על שנדרש להציל את העולם, אך בפועל לא מסוגל אפילו לצאת מן החדר מרוב הקירות הביורוקרטיים והפוליטיים שסוגרים עליו".
במקרה בו הקורבנות הם ישראלים, חוסר החשק של העולם להעמיד את הפורעים לדין זועק לשמיים פי כמה וכמה...
"התגובה לפשעים מן הסוג הזה - בין אם נקרא להם ג'נוסייד, פשעים נגד האנושות או "סתם" פשעי מלחמה – תמיד איטית, נטולת יעילות ותלוית זהות הקורבן. ההסבר לכך נע מביורוקרטיה, אינטרסים פוליטיים וכלכליים עד לשיקולים בנאליים יותר, כמו אדישות, קמצנות ופחדנות. למשל, המשרד למניעת רצח עם שבאו"ם לא נוקט בשום פעולה יעילה כדי לתעד או למנוע את הפשעים ההמוניים שצבא רוסיה ביצע באוקראינה. זה רק ממחיש כמה חשוב לגלות אכפתיות, אפילו אם מדובר בדרפור הרחוקה. בעולם הגלובלי הכל קשור. אם המבצעים והאחראים לא ייענשו על רצח העם שנעשה שם, סכנה דומה תאיים על כולנו, בכל מקום בעולם".
חופש השיסוי
האם ניתן – ואלי אף חובה - להעמיד לדין גם את מכחישי הטבח של 7 באוקטובר, או שמא הם יוכלו להסתתר תחת הגנה של חופש הביטוי? התקדים של רובֶּר פוריסון, איש אקדמיה צרפתי, אשר התפרסם בגלל הכחשה עיקשת של פשעי השואה, לכאורה מאפשר לענות על השאלה הזו בחיוב. פוריסון הורשע בצרפת בשל הפצת התבטאויות, לפיהן השואה הייתה הונאה רחבת היקף שנהגתה על ידי ציונים, ובכלל זה על הטלת ספק בשימוש בתאי הגזים לרצח ההמוני של יהודים. הממשלה הצרפתית טענה כי בכך שפוריסון מערער על עצם קיומה של "הפתרון הסופי לשאלת היהודים", הוא למעשה מסית את קוראיו להתנהגות אנטישמית ומהווה איום על הסדר הציבורי, שכן מדובר ב"מעשה של תוקפנות גזענית".
פוריסון ערער לוועדת האו"ם לזכויות האדם, אך הוועדה קיבלה את עמדת צרפת וקבעה כי הממשלה לא הפרה את זכותו של פוריסון לחופש ביטוי לפי סעיף 19 של האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ומדיניות. באחת מחוות הדעת הנפרדות של חברי הוועדה נאמר כי יש לראות בפרשה זו דוגמה למקרה שבו חופש הביטוי אינו מעניק הגנה לדבר שנועד להכחיש פשעי שנאה חמורים ולהסית לשנאה גזעית.
מאידך, פוריסון היה מטרה קלה. עובדה היא שיו"ר הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס מעולם לא הועמד לדין על טענות הכחשת שואה, שלא היו שונות מאלה של פוריסון. יתרה מזאת, עבאס עצמו הטיל ספק בקיומם של תאי הגזים בהקדמה לספר שפירסם בשנות ה-80, תוך הסתמכות על פוריסון – אך מעולם לא נדרש לשלם על מעשה התועבה שום מחיר.
"בעולם פוסט-מודרני תעמולה רעילה מסווה את עצמה לא אחת באמצעות מילים יפות על רוממות חופש הביטוי", מזכירה וישניאקובה. "לאמיתו של דבר, זה כמובן לא חופש הביטוי אלא מאמץ לנפץ את האמת על ידי חזרה עקבית על השקר. הכחשת פשעי 7 באוקטובר והניסיון להצדיק אותם על ידי הסברים רציונליים כביכול, הם חלק מן הפנים המכוערות של המאה ה-21, במיוחד כאשר זה נעשה על ידי מי שמתיימר להיות אינטלקטואל או מומחה. הליכים משפטיים נגד מבצעי הטבח ומארגניו, שיושתתו על ממצאי חקירה וראיות, נחוצים כדי לא לתת למכחישים האלה פתחון פה".
