השבוע הכריז יאיר לפיד כי בממשלה הבאה יהיה חוק פשוט: "מי שלא יגיע לבקו"ם - לא יגיע לקלפי". הראיונות שסיפק לאחר ההכרזה, ובהם תלה את העניין הזה במשנתו החוקתית ובערך השוויון - כפי שהוא מבין אותו - הבהירו שלא מדובר בפליטת פה. זה נראה יותר כמו תחילת קמפיין עקרוני בנושא. הדבר המדהים כאן הוא כמובן לא הפופוליזם מצד לפיד, אלא העובדה שיושב ראש האופוזיציה, שנתפס בציבור גם כראש המחנה הליברלי בכנסת, הכריז השבוע על רצונו לשלול את זכות ההצבעה של מגזר שלם במדינת ישראל, והשמיים לא נפלו.
וזה לא בדיוק שהשמיים כאן לא נופלים אחת לשעתיים. בטח כשמדובר בשמיו של המחנה הליברלי. רק בשבוע שעבר נשמעו ברחבי הארץ צפירות ליברליות עולות ויורדות כשחברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן ביקשה לקדם את הצעת החוק מטעמה בעניין "הגשמת הזהות היהודית במרחב הציבורי".
ההצעה נעה בין סעיפים מיותרים משהו, כמו התקנת מזוזות במשרדי ממשלה - עניין חיובי באופן עקרוני, רק כזה שקיים גם ככה - לסעיפים שנויים במחלוקת, כמו זה שאוסר על שופטים לדון בתביעות מסוימות מבלי שעברו מבחן בקיאות במשפט העברי. ועדת השרים לחקיקה נהגה באחריות וסירבה לאשר את הסעיפים מעוררי המחלוקת, ונדמה שאירוע הפריימריז הזה הוכל לעת עתה. ובכל זאת, לרבים במחנה הליברלי קשה היה להשתחרר מהאימה שההצעה של גד"א הצליחה להטיל עליהם.
בעיתון "הארץ" מיהרו לתאר את ישראל החדשה שתיווצר כאן, בעקבות הצעת החוק, בתור "אלימה ולאומנית". וזה עוד ממש בקטנה, כי באותו עיתון הסבירו גם שההצעה הזו מייצרת "שינוי משטרי של ממש". לא פחות מכך. ההשוואות לאיראן כמובן לא איחרו לבוא, ורמות שונות של היפר־ונטילציה וכתיבה אובססיבית הופיעו ביקום הליברלי, כמקובל בסנסציות דלוחות מסוג זה.
עברו כמה ימים, ולפיד הציע לשלול את זכות ההצבעה של 13% מאזרחי מדינת ישראל. נדמה לי שאפשר לקבוע בזהירות שתוכנה של ההצעה הזו מעט יותר דרמטי, במושגים של דמוקרטיה ליברלית, ואפשר גם להעריך שמשקלו של לפיד, כפיגורה פוליטית, גדול מעט יותר מזה של גד"א. ובכל זאת, מאז הכרזתו הדרמטית של לפיד, שתיקה כמעט מוחלטת נפלה על עיתון "הארץ". כנראה עדיין מנסים להתאושש שם מהשינוי המשטרי שמייצרות המזוזות במשרדי הממשלה.
חיסול חגיגי של הדמוקרטיה
אחד היחידים שקיבלו במה בעיתון כדי להביע את חוסר הנוחות שלו מהצעתו של לפיד היה פרופ' מרדכי קרמניצר. אלא שגם כאן, עניין אחד בלבד הרגיש לו לא בנוח. ומובן שלא היה זה העניין שקשור לשלילת זכות ההצבעה של החרדים. מה שהפריע לקרמניצר היה ששלילת הצבעה מחרדים עלולה להכשיר את הרעיון לפגיעה עתידית בזכות ההצבעה של הערבים, וההישג שהימין ינחל באותה עת, וזאת באופן המעוות שבו קרמניצר מדמיין את מאוויי הימין: "חיסול חגיגי של ישראל הדמוקרטית; שלטון נצח לעצמו; ואולי כבונוס, התגשמות החלום האולטימטיבי - התקוממות של הציבור הערבי שתאפשר את גירושו".
הגזלייטינג הזה לא פחות ממדהים. עומד יו"ר האופוזיציה ומציע בקולו שלילת זכות הצבעה סיטונאית של המגזר החרדי, ומה שקרמניצר מצליח לשמוע באוזניו זה שהימין מעוניין לגרש ערבים. זו ההתייחסות הרצינית ביותר שהעיתון הכי ליברלי בישראל - בעיני עצמו, כמובן - הצליח להפיק בשבוע שבו ראש ממשלה לשעבר, ומי שעומד בראש מפלגת מרכז חשובה, הציע התנקשות בדמוקרטיה הישראלית כתחילת קמפיין פוליטי.
עיתונות בצד. מה לגבי האקדמיה? שתיקה מוחלטת, כמובן. פורום המרצים והמרצות לדמוקרטיה, שהרגיל אותנו להתייחסויותיו בכל נושא ועניין, לא הגיב השבוע. כנראה עדיין לא שמעו שם על האירוע הזה. עמותות, תנועות ציבוריות, אנשי שם ורוח - כולם עברו למוד צרצרים. על כינוסי חירום מאלה שראינו שוב ושוב בשנים האחרונות אין בכלל מה לדבר. צריך לומר ביושר, הדיבור על שלילת הצבעה מחרדים הוא אירוע מנורמל בשלב זה.
זכות הזכויות
החרדים חייבים להתגייס. האמירה הזו כל כך ברורה שקשה בכלל לנהל עליה דיון רציני שכולל עמדות בעד ונגד. העובדה שבני הקהילה היקרה הזו לא התגייסו במספרים גדולים מאוד בזמן המלחמה, וזאת מתוך רצון כן ועמוק לקחת חלק במשימת ההגנה הלאומית, היא מכה כואבת מאוד בסולידריות הבסיסית של החברה שלנו. אבל ההסדרים שאמורים לקבוע את הכללים בעניין הגיוס, כמו ההסדרים שנוגעים להרבה מאוד שאלות גדולות אחרות בחיים שלנו, הם הסדרים פוליטיים שצריך לנהל אותם בין עמדות יריבות שמתקיימות בספירה הפוליטית.
שלילת זכות ההצבעה ממי שלא מתגייס, הוצאתם של החרדים מתוך היקום הפוליטי והפיכתם לנתינים הן אולי תוצאה רצויה לרבים, אך בפירוש לא עניין דמוקרטי. למעשה, קשה לחשוב על פגיעה אנושה יותר בדמוקרטיה. ההצעה של לפיד והשתיקה הרועמת שבה מקבל המחנה "הליברלי" את הרעיון האנטי־דמוקרטי הזה, ממסגרות מחדש את המאבק החברתי שהתקיים כאן מאז כינונה של הממשלה.
במשך שנתיים אנשי המחנה הזה יצאו לרחובות על עיצוב מחדש של עילת הסבירות. הסבירו שאנחנו עלולים להגיע למצב שבו שרים יוכלו למנות את אחייניהם כסמנכ"לים במשרדי ממשלה. אמרו שהדמוקרטיה לא תעמוד בזה. כמעט פרצה פה מלחמת אחים על שאלת נציג הכנסת השני, ובחלק מהגרסאות - נציג השופטים השלישי, בוועדה לבחירת שופטים.
ביקשו מאיתנו להאמין שבזה תלוי הכל. שאם נוותר כאן, ואפילו רק טיפ־טיפונת, ניכנס למדרון דמוקרטי. שגם דבר שנראה כרגע קטן ושולי עשוי להוביל לאסון גדול בהמשך. שהזכויות שלנו תילקחנה. שדמוקרטיות נופלות לאט, ומי יודע היכן ייעצר התהליך. אבל השבוע יאיר לפיד הציע לשלול את זכות הזכויות. הוא הציע לשלול את זכות ההצבעה משיעור גבוה של האוכלוסייה בישראל, ואיש לא פצה פה. ההצעה הזו היא הרי בדיוק מה שתיארו לנו שממתין לנו כשהדמוקרטיה שלנו תסיים לגסוס באיטיות. שככה נראה הסוף. והנה הסוף הגיע, ונראה שאיש לא מתעניין בו.
לא תמיד אפשר לעשות צילום רנטגן לכוח פוליטי, אבל השבוע קרה הדבר הכי קרוב לזה. המחנה הליברלי עבר צילום כזה - והתוצאות לא משביעות רצון. הצילום הזה מספק הוכחה ניצחת לכך שהוויכוח מעולם לא היה על מהות הדמוקרטיה, אלא על הכוח במערומיו. על זהות המחזיקים בו, ואולי גם על זהות בכלל. השקט שהשתרר השבוע חשף אמת פשוטה. המאבק הזה לא היה על דמוקרטיה, אלא על הזכות לטעון לבעלות עליה. והזכות הזו, כך מתברר, שייכת למחנה אחד בלבד.
