בסוף השבוע האחרון, שלושת המועמדים לראשות העיר ניו יורק התייצבו באולפן הטלוויזיה לעימות האחרון לפני הבחירות בשבוע הבא. ובמשך שעתיים ארוכות מנשוא, הם עשו ככל שביכולתם להראות לעולם שלא משנה מי ינצח בסופו של דבר, העיר הגדולה והנוצצת בארצות הברית בצרות.
נתחיל בקרטיס סליווה, המועמד הרפובליקני. סליווה החל את פעילותו הציבורית בסוף שנות ה-70': בתור עובד בסניף מקדונלד׳ס בברונקס, הוא, כמו ניו יורקרים רבים באותן השנים, הרגיש לא בטוח לנסוע ברכבת התחתית, שתחת ראשי עיר דמוקרטים הפכה למעוז של פשע ואלימות. סליווה החליט לעשות מעשה, ויחד עם כמה חברים הקים את המלאכים השומרים (Guardian Angels), ארגון ששם לו למטרה להשיב את החוק והסדר לעיר. סליווה וחבר מרעיו חבשו כומתות אדומות, הצטיידו באלות בייסבול, ויצאו לסייר בעיר ולסייע לכל מי שזקוק להגנה. הם עשו מעט מאוד על מנת להחזיר את הביטחון לעיר רוויית הפשע - את זה יכולה לעשות רק המשטרה - אבל הרבה מאוד כדי לתת לתושבים תחושה של גאווה ותקווה שאולי יש מספיק צדיקים בסדום שמוכנים לקום ולהילחם. מעלליו זיכו את סליווה בתהילת עולם בניו יורק, ולמרות שאין לו שום סיכוי סביר לזכות במרוץ, הוא זכה בעימות, ובגדול.
כשנשאל, למשל, מה דעתו על 311 - הקו העירוני לדיווח על מפגעים זוטרים כמו מהמורות בכביש או פח זבל שלא נאסף- סליווה הבריק עם תשובה שמאז הפכה לוויראלית ברשתות החברתיות. "אתם זוכרים את השיר ׳911 הוא בדיחה׳ של פאבליק אנמי?" הוא שאל והעלה מהאוב את אחד מלהיטי הראפ הגדולים של שנות ה-90, שיר מחאה שטען ששירותי ההצלה בארצות הברית לא ממהרים להגיע ולעזור לנזקקים בשכונות שחורות. "311 הוא בדיחה. אתה מתקשר ומתקשר ואף פעם לא מקבל עזרה".
אבל בעוד שסליווה סיפק הרבה רגעים מבדחים—כמו למשל להזכיר למרואייניו, בלי הרבה קשר לשאלה שנשאל, שסנדק הפשע ג׳ון גוטי פעם שלח מתנקשים לירות בסליווה במושב האחורי של מונית בה נסע, נסיון התנקשות ממנו ניצל רק כשקפץ מבעד לחלון ואל תוך התנועה הסואנת—הוא עשה מעט מאוד על מנת לשכנע את הצופים שיש לו את המוכנות, הרצינות והכישורים להיות ראש העיר של 8.4 מיליון איש.
זה מה שאנדרו קואמו אמור היה לעשות. אחרי הכל, האיש שהיה שר השיכון של ביל קלינטון, התובע המחוזי של מדינת ניו יורק, מושל מדינת ניו יורק והבן של מריו קואמו, שאף הוא היה מושל מדינת ניו יורק, קיווה להגיע לעימות ולתת הופעה משכנעת שתזכיר לכולם שהוא ורק הוא המועמד הראוי לתפקיד.
אבל במקום לשתף את הצופים בתוכניות שלו אם ייבחר, קואמו בזבז את רוב זמנו במתקפות קהות על הבחור בן ה-34 שהביס אותו בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית, הטירון הפוליטי חסר כל הנסיון אבל מרובה הכריזמה, האיש שסביר מאוד להניח שיהיה ראש העיר הבא של ניו יורק - זוהרן ממדאני.
קואמו תקף את ממדאני מכל הכיוונים והאשים אותו בכל דבר אפשרי, החל מתמיכה בטרור וכלה בטינה כלפי המשטרה וחיבה לרעיונות שמאל רדיקליים שביניהם לבין המציאות אין כל קשר. כל מה שקואמו טען היה נכון עובדתית, אבל המושל לשעבר - שכשל נחרצות בזמן הקורונה וחוקק תקנות שגרמו ככל הנראה למותם שלא לצורך של אלפי אנשים לפני שנאלץ להתפטר עקב סדרה של הטרדות מיניות - נראה עייף ונרגן, וסיפק את אחת מההופעות הנוראות ביותר בהיסטוריה הפוליטית האמריקאית המודרנית.
כמעט חינם
ממדאני, לעומת זאת, היה נינוח ומחויך, והלם ביריבו בלי כל קושי. "למה שניו יורקרים יתמכו באיש שבתור מושל שלח זקנים למות בבתי אבות?", הוא אמר, מביט ישירות בקואמו. "זה בדיוק הנסיון שיריבי מציע. ומה שחסר לי בנסיון בתפקיד, אני משלים עם כנות. ולמי שאין כנות, גם כל הנסיון בעולם לא יעזור לו".
שורות מחץ כאלו הותירו את יריביו ללא חמצן ואיפשרו לממדאני להתמקד במה שחשוב לו באמת: בראש ובראשונה, שנאת ישראל. לא פעם אחת ולא פעמיים אלא שלוש פעמים ממדאני האשים את ישראל ברצח עם בעזה, ואם זה לא הספיק, הוא הוסיף גינויים כנגד "הכיבוש", "המצור", ו"האפרטהייד" הישראלי. ולקינוח, בבוקר לאחר העימות הוא שם פעמיו למסגד אט-טאקווה בברוקלין על מנת להתחבק ולהצטלם עם האימאם סיראג׳ והאג׳, שתובעים פדרלים האשימו בשנת 1993 כאחד מקושרי הקשר מאחורי פיגוע הטרור במגדלי התאומים שתבע את חייהם של שישה אנשים.
אבל בעוד שחיבתו של ממדאני לארגוני טרור למיניהם ידועה היטב - הוא התחיל את פעילותו הפוליטית בקולג׳ כאחד ממייסדי "תא הסטודנטים למען צדק בפלסטין", ארגון תומך חמאס שעמד מאחורי מרבית המהומות האנטישמיות בקמפוסים מאז השבעה באוקטובר - התוכניות שהוא מביא עמו כראש עיר מובנות פחות, ובעימות היה לממדאני שפע של זמן להסביר מה הוא רוצה לעשות אם ייבחר.
במילה אחת: קומוניזם.
המטרה של ממשל ממדאני תהיה פשוטה: להפוך את ניו יורק לעיר בה המחיה שווה לכל נפש, בעיקר על ידי מתן שירותים שונים שיוצעו לאזרחים בחינם או כמעט בחינם. למה, למשל, לשלם על קווי אוטובוסים כשאפשר להציע תחבורה ציבורית בחינם? ולמה לשלם על אוכל כשהעיר יכולה לממן סופרמרקטים ציבוריים שבהם כל מי שחפצה נפשו יוכל להיכנס, לבחור ולאכול מבלי לשלם פרוטה? ודיור בר קיימא, האם הוא לא בהישג יד אם רק נקפיא לכולם את שכר הדירה ובמקביל נבנה עוד מאות אלפי יחידות של דיור ציבורי למעוטי יכולת?
פעם אחר פעם, המראיינים, בסבלנות של הורים חביבים שמדברים עם ילד לא נבון במיוחד, שאלו את ממדאני מאיפה, בדיוק, יבואו מיליארדי הדולרים שדרושים על מנת לממן את התוכניות מרחיקות הלכת שלו, ופעם אחר פעם ממדאני נתן את אותה התשובה: מיסים, כמובן. אם רק נעלה באופן קיצוני את המיסים על העשירים ביותר, הוא הסביר - בהתלהבות של נער שזה עתה פגש את מרקס ואנגלס לראשונה, וטרם הספיק ללמוד יותר מדי על ההיסטוריה העגומה של אלו שניסו ליישם את הרעיונות שלהם במציאות - ואם רק נכריח חברות גדולות לשלם הרבה, הרבה יותר, יהיה לנו כסף להפוך את ניו יורק לאוטופיה חינמית לכל תושביה.
מופע אימים שכזה היה קשה לצפייה גם לקשוחים שבניו יורקרים. בניו יורק, הסביר ל"ישראל היום" ג׳ון פודהורץ, בעל טור ב"ניו יורק פוסט" והעורך של המגזין הנחשב "קומנטרי", תמיד היו "טיפוסים אתניים חינניים. מה שמייחד את המרוץ הנוכחי זה עד כמה לא חינניים ולא מושכים הטיפוסים שיש לנו עכשיו. יש לנו את אנדרו קואמו, שגורם ללוקה בראזי מ׳הסנדק׳ להיראות מקסים כמו ריאן ריינולדס. יש לנו את קרטיס סליווה, שהוא תזכורת מעידן אחר בעיר אבל מועמד שידוע בעיקר כמי שהתרעם כשלא נתנו לו להביא את 17 החתולים שלו איתו לקלפי. ויש לנו את זוהרן ממדאני, חצי-הודי וחצי יליד אוגנדה, שרוצה להביא ג'יהאד וקומוניזם לניו יורק, עיר שכבר ככה סובלת די והותר ממכת עכברושים".
אבל אחד מהשלושה יהיה ראש העיר בקרוב, וסביר מאוד להניח שיהיה זה זוהרן ממדאני. איך, איפוא, עלולים החיים בניו יורק להראות החל מינואר הבא, אם ממדאני יזכה?
דירה להשכיר
דיור הוא מקום לא רע להתחיל בו את הדיון.
בשנות ה-30, פיורלו לה גארדיה, ראש העיר האגדי והיהודי של ניו יורק, יישם הרבה מאוד מהרעיונות שממדאני מציע כעת. להגנתו ייאמר שבשעתו הרעיונות האלו היו חדשניים ומקוריים, וטובי המומחים בתקופה האמינו שהם יעבדו. לה גארדיה בנה את מערך הדיור הציבורי הגדול ביותר בהיסטוריה של העיר עם מאות בניינים שמאכלסים, נכון לעתה, 520,000 תושבים.
איך החיים בדיור הציבורי המוגן בניו יורק? התשובה זמינה במספר אחד ויחיד: 78 מיליארד דולר, הסכום שהעיר תצטרך לשלם בתיקונים ושיפוצים בסיסיים רק על מנת להבטיח שיחידות הדיור הקיימות יהיו ראויות למחייה. אחרי עשורים של ניהול ציבורי כושל עם שחיתות לרוב, לבניינים, כך לפי דו״ח עדכני של רשות הדיור העירונית עצמה, ״יש גלאי עשן שלא עובדים, חיווט אלקטרוני מיושן ומסוכן... גגות מטים ליפול, משאבות מים על סף קריסה, וצינורות שנוזלים דרך קבע״. המעליות אף הן לא עובדות רוב הזמן, וכך גם החימום.
ועדיין, יגידו אלו שיגידו, דיור ציבורי זול נותן אפשרויות מחיה למשפחות עובדות, לא?
גם כאן, התשובה היא לא. כשמערך הדיור נבנה, מתכנניו הניחו שמרבית הדירות בפרוייקט השיכון השאפתני יאוכלסו על ידי משפחות עובדות. לפי ההגיון המקורי, עם שתי משכורות הדיירים הללו יוכלו לשלם על אחזקת הבניין בעצמם. אבל משפחות עובדות ברחו מהדיור הציבורי כל עוד נפשן בן, והעדיפו להשקיע את המשאבים שלהן לא בלשלם שכר דירה לעירייה, אלא בלרכוש נכסים פרטיים. כיום, פחות משני אחוז מהדיירים בדיור הציבורי בניו יורק הן משפחות עם מבוגרים שעובדים וילדים. למעשה, רק שליש מדיירי הדיור הציבורי עובדים בעבודה כלשהי. השאר נהנים מדיור זול מבלי לתרום הרבה, או דבר, למערכת. והיות שהדירות הללו נבנו במקור למשפחות, במקרים רבים בניינים ציבוריים מאכלסים דייר יחיד בדירת שלושה או ארבעה חדרים. לפי הערכת העירייה, זה המצב ב-30 אחוזים מיחידות הדיור הקיימות.
התוכנית של ממדאני קוראת להשקיע עוד 100 מיליארד דולר על מנת לבנות 200,000 יחידות דיור נוספות. לפני שנדון בשאלת השאלות - מאיפה יגיע הכסף - כדאי לציין שאחוזים ניכרים של תקציב הדיור העירוני מגיע כעת מהממשל הפדרלי, שבראשו, יש להזכיר, עומד אחד דונלד ג׳ון טראמפ. הנשיא כבר הודיע שממשלו לא יתן יד לפנטזיות ההרסניות של ממדאני, מה שאומר שניו יורק יכולה לצפות לקיצוץ ניכר בתקציבים שזורמים מוושינגטון.
האם ההון שממדאני יצטרך יגיע ממקורות אחרים? הנבואה, לצערנו, ניתנת בימינו רק לשוטים, אבל מבט חטוף במפת התרומות הפוליטיות מציע תשובה אפשרית. מייקל בלומברג, ראש העיר לשעבר שמעסיק למעלה מ-20,000 איש בניו יורק, תרם כשמונה מיליון דולר לקואמו. כך עשו גם קברניטי משק אחרים עם אלפי עובדים בעיר, כמו רון לאודר וג׳ון בי הס.
מה יעשו הקברניטים הללו - כמו גם אלפי או עשרות אלפי ניו יורקרים אחרים שלא ששים לשלם על החזון המטורלל של ממדאני? את התשובה לא צריך לנחש: על פי דו״ח חדש של ה- Citizens Budget Commission, ארגון ללא מטרות רווח שעוקב אחרי כלכלת ניו יורק, למעלה מ-125,000 ניו יורקרים עזבו לפלורידה בחמש השנים האחרונות בלבד, מעבר שגרם לניו יורק להפסיד כ-14 מיליארד דולר בהכנסה ממיסים. לא צריך להיות בעל חזון מרשים על מנת לשער שמיד עם בחירתו של ממדאני, העיר תאבד עוד רבבות מתושביה היצרניים במיוחד, שיעברו לפלורידה או לטקסס וייקחו איתם עוד מיליארדי דולרים, אותם המיליארדים בדיוק עליהם בונה ראש העיר החדש את כל מגדליו הפורחים באוויר.
אבל כסף לחוד וביטחון לחוד. יתכן שניו יורק תוכל לשרוד את חזון הבזבוז של ממדאני. למשל, ראש העיר לשעבר ביל דה בלאזיו, תומך נלהב של ממדאני, הביא את העיר לסף קריסה עם רעיונות דומים מאוד לאלו של המועמד המוביל הנוכחי, עם תקציב שיא של 102.8 מיליארד דולר לשנה על מנת לשלם על חינוך חינם, דיור מוגן, ועוד שלל הזיות סוציאליסטיות. אבל בכל הקשור לרעיונות שממדאני מציע על מנת לשמור על החוק והסדר, קשה להאמין שניו יורק תוכל לשרוד.
איך לשמור על עיר כמו ניו יורק בטוחה? ראש העיר הנוכחי, אריק אדאמס, שוטר לשעבר, יודע דבר או שניים בנושא. ביחד עם מפקדת המשטרה המבריקה שלו, ג׳סיקה טיש, אדאמס השקיע משאבים במשטרה, והתוצאות מדברות בעד עצמן: בשנת 2025 בלבד, הוא הוביל ליריד של שישה אחוזים במקרי הרצח, 17 אחוזים במקרי השוד, ו-14 אחוזים במקרי הירי, מה שהפך את העיר לבטוחה יותר. רעיונות דומים היו לכל ראשי העיר שהציגו תוצאות דומות, מרודי ג׳וליאני למייקל בלומברג. על מנת להבטיח את ביטחונם של תושבי העיר, צריך להעסיק יותר שוטרים ולתת להם את הסמכויות הנדרשות על מנת למגר את הפשע. אבל השנים הרעות של דה בלאזיו עשו את שלהן: בעולם הרעיוני של השמאל הקיצוני, המשטרה היא גוף גזעני שקיים בעיקר על מנת להתנכל לבני מיעוטים—עיין ערך המהומות לאחר מותו של ג׳ורג׳ פלויד, שטענו, בניגוד מוחלט לעובדות היבשות, שהמשטרה תוקפת בני מיעוטים ללא הצדקה וללא הרף. אז מה אם 53 אחוז מכוח השיטור בניו יורק מורכב מבני מיעוטים: השמאל הלם במשטרה ללא רחם, והמשטרה הגיבה בהתאם, עם גל פרישות המוני שהותיר את הכוח מדולל וללא מוראל.
נכון לעכשיו, משטרת ניו יורק מונה 33,740 שוטרים, המספר הנמוך ביותר מאז שנת 1994. המשטרה עושה ככל שביכולתה לגייס כוח אדם. לאחרונה היא אף הורידה מספר רב של דרישות מינימום על מנת למשוך יותר מועמדים. אבל יותר ויותר שוטרים מצהירים שאם ממדאני ייבחר, הם יבחרו לפרוש ולא לשרת תחתיו. בכתבת תחקיר מקיפה לעיתון המקוון "Free Press", אוליביה ריינגולד ראיינה עשרות שוטרים שאמרו לה שאין כל סיכוי שהם ימשיכו בכוח אם ממדאני ייבחר.
"כל החברים שלי במשטרה אומרים - תתכוננו לפרישה״, סיפר לריינגולד קצין אחד עם 19 שנות ותק בכוח. "יש תחושה כאילו השמיים נופלים עלינו".
הציבור ישלם
לא קשה להבין את ההרגשה הזו. תוכניות השיטור של ממדאני כוללות החלשה רבתי של המשטרה והכפפתה לכוח אזרחי פוליטי שיהווה את הפוסק העליון לגבי מה מותר ומה אסור למשטרה לעשות. בפועל, זה אומר שכל שוטר שייקלע למצב מסוכן יידרש לחשוב איך ממוניו של ממדאני - מועמד שרק לפני חמש שנים קרא למשטרה ״גזענית, שונאת הומואים, וסכנה מוחלטת לביטחון הציבור״ - יגיבו לכל החלטה שתתקבל בשטח. שוב, לא צריך לנחש מה תעשה המשטרה אם תוכפף לתקנות שכאלו: תחת דה בלאזיו, שדגל במדיניות דומה, המשטרה הביאה את מספר המעצרים למינימום. בשנת 2021, שנתו האחרונה של דה בלאזיו בתפקיד, המשטרה, לדוגמא, דיווחה רק על 8,947 מקרים בהם היא עצרה וחקרה חשודים.
״אם אתה שוטר ואתה רואה מישהו עושה משהו חשוד, יש לך שתי ברירות״, הסביר ל״ישראל היום״ בכיר במשטרת ניו יורק שביקש להישאר בעילום שם, "או לתשאל אותו או להמשיך הלאה. ואם אתה יודע שסביר להניח שההחלטה שלך לתשאל אותו תתקבל כגזענית על ידי אזרחים שבחיים שלהם לא עסקו בפעילות שיטור אבל עכשיו ממונים עליך - למרות שגם אתה וגם החשוד שחורים - אתה חושב פעמיים לפני שאתה ממשיך ועוצר את החשוד לתשאול. כי אתה לא רוצה להסתבך. והיחידים שמפסידים הם התושבים״.
ממדאני, אם להיות כנים, התנצל על התבטאויותיו הבוטות נגד המשטרה, אבל אין שום סיבה להאמין שהוא או אנשיו שינו את דעתם מהקצה אל הקצה. בתחילת השבוע, רוברט אקלה, אחד מהבכירים בקמפיין של ממדאני, נתפס בקלקלתו כשאמר: ״למי לעזאזל אכפת מה שוטרים חושבים. הם עובדי ציבור שצריכים לעשות מה שאנחנו אומרים להם ולסתום את הפה״. סקוט מונרו, נשיא האיגוד המקצועי המשטרתי שמונה 21,000 שוטרים במשטרת ניו יורק, הגיב לאמירה של אקלה וקרא לחבריו להצביע בבחירות הבאות ״כאילו החיים שלכם תלויים בזה״.
מה יקרה בבחירות? מוקדם מדי להגיד. על פי סקר שהתפרסם בתחילת השבוע, אם סליווה יפרוש מהמרוץ, 40.7 אחוזים יתמכו בקואמו ו-44.6 אחוזים בממדאני, פער זעום שהמושל לשעבר, שרץ כעת כמועמד עצמאי, יכול לסגור. אבל אם כל שלושת המועמדים יישארו במרוץ, ממדאני זוכה ב-43.2 אחוזים, קואמו ב-28.9 אחוזים, וסליווה ב-19.4 אחוזים.
וזה, למרבה הצער, התרחיש הסביר ביותר. אם הוא יתממש, צפויות לניו יורק שנים לא קלות, כשאת רוע הגזירה ניתן יהיה להמתיק רק אם מועמדת כמו הרפובליקנית אליס סטפניק תזכה במשרת מושלת המדינה ותוכל להצר את צעדיו של ראש העיר. אבל המפלגה הדמוקרטית, הבית המסורתי של מרבית יהודי ארצות הברית, כבר קיבלה בניו יורק את התחזית העתידית שלה. מועמדים מסורתיים וזחוחים כמו אנדרו קואמו כבר לא מרגשים את ציבור הבוחרים הנוכחי שלה, ורדיקלים חופשיים כמו ממדאני, שמתמקדים בסוציאליזם משולב באנטישמיות ותמיכה באיסלאם הקיצוני, הם העתיד. יקרה מה שיקרה בבחירות לראשות העיר ניו יורק, דבר אחד ברור: ליהודי ארה״ב אין שום מקום בעתיד הנראה לעין של המפלגה הדמוקרטית.
