כששבויי מלחמת יום כיפור חזרו ארצה, לקחו אותם למה שנקרא "בתי הבראה" בזיכרון יעקב ובנתניה, ושם אנשי ביטחון שדה חקרו אותם במשך ימים, ולא הרפו במטרה לדעת "מה סיפרו בשבי וכמה חשפו". פסיכיאטרים טיפלו בהם הכי רחוק שאפשר מכפפות של משי, וחלקם סובלים עד היום מטראומת החזרה כמעט כמו מהתקופה הקשה בשבי. ב־2025, מדינת ישראל וצה"ל עשו הכל כדי שחזרתם של שורדי השבי תהיה רכה, חמימה ומחבקת, וכדי שהם יידעו שהרע מאחוריהם ושאפשר להתחיל בתהליך שיקום.
"אם אני לוקחת רגע אחד מחזרתם, זה הרגע שבו הם נכנסו למתחם בבסיס רעים והבינו שהסיוט נגמר", אומרת סא"ל דניאלה שנקר, ראשת ענף פרט באגף כוח אדם, שהיתה שם ביום שני לקבל את פניהם. "רואים את זה בעיניהם, וזה כל כך מרגש. ניגשנו אליהם כצוות ואמרנו: ברוכים הבאים, אתם בידיים טובות, הכל בסדר, תכף תפגשו את המשפחה שלכם. כעת נסייע לכם להתארגן ולהתאפס. קחו את הזמן".
עבור סא"ל שנקר, חזרת החטופים היתה גם עניין אישי. ב־7 באוקטובר היא ניהלה חמ"ל במסגרת הצבא, ולצידו גם חמ"ל אישי. אחיה יקיר כהן, תושב קיבוץ ניר עוז, נאבק עם מחבלים בביתו ונפצע מירי, אבל הוא ומשפחתו שרדו והיא היתה איתם בקשר עד החילוץ. "אני מכירה אישית אנשים שנרצחו או נחטפו באותו יום, חברים יקרים שעם חלקם גדלתי", היא מספרת וקולה רועד. "בתפקיד הזה אני מוצאת לא רק שליחות מקצועית, אלא גם סגירת מעגל אישית שטרם הסתיימה".
במשך כמעט שנתיים, מאז פעימת השחרור הראשונה, המדינה וצה"ל למדו ושכללו את מנגנון הקליטה כדי לרכך כמה שיותר את מסלול הנחיתה של השבים. "אחרי כל פעימה היה תחקור, ואחריו הפקת לקחים", מספרת סא"ל שנקר. "מדברים קטנים כמו היכן נעמוד בחדר, ואם זה מעמיס על השבים יותר מדי או מלחיץ אותם, ועד לדברים שהיו חסרים והיה צורך להשלים. נערכנו לכל תרחיש".
20 החטופים החיים שחזרו השבוע לשטח ישראל עברו בדיקה רפואית ראשונית כדי לבדוק שמצבם תקין, ואז הופנו לחדרים פרטיים בבסיס רעים, שעברו הסבה מחדר צבאי כדי לדמות כמה שאפשר בית עם צבעים חמים, תאורה רכה ומצעים חדשים על המיטה.
ליד כל חדר, מלבד רופא וקציני בריאות הנפש, חיכו לשבים שבע קצינות בכירות של צה"ל, שתפקידן היה להבטיח שלא יחסר להם דבר ברגעיהם הראשונים בארץ, והכי חשוב - להבהיר להם שהם סוף־סוף בני חורין.
זה היה צוות שכבר הכיר מתקופת ההכנות שקדמה לשחרור, כי היה חשש שהפעם הליך הקליטה יהיה מורכב מקודמיו, הן בשל כמות השבים הגדולה והן בשל החשש הרפואי, מאחר שהסרטונים שפרסם חמאס לאחרונה הראו אנשים שעלולים לשוב במצב פיזי ונפשי קשה במיוחד.
"היו כמה מפגשים של הצוותים שקלטו את השבים", מספרת סא"ל שירן הרצברג, חברת צוות הקליטה. "עשינו סימולציות עם שחקנים, וניסינו לתרחש ככל הניתן את האירוע כדי להגיע מוכנים, כי עד עכשיו לא באמת פגשנו כמות כזו של שבים, ולא ממש ידענו מה יקרה באותו יום".
כובע, מטרייה ומשקפיים
במשך כמה ימים הצוות היה בהיכון בסמוך לבסיס רעים, למקרה שיהיה שחרור בזק. ביום שני הם הגיעו למתחם כבר בשעה 5:30 בבוקר, כדי להשלים את ההכנות ולוודא שכל חדר מוכן לקבלת השבים: מצעים חדשים, סכין גילוח, מכונת גילוח. אם מישהו משורדי השבי היה מעוניין בתספורת חגיגית מייד אחרי חזרתו - בחדר הסמוך היה ספר בהיכון.
במקלחת שהוכנה עבורם היו סבון רגיל, סבון רפואי ושמפו היפואלרגני, ועל כל פרט עברו עשרות פעמים כדי לא לפשל. "עברנו שינוי גדול מקליטת השבים הראשונה ועד האחרונה, ולמדנו מה כל אחד מהם צריך", מספרת רס"ן נוי, שהיתה בין מקבלות הפנים. "בפעימה הראשונה קנינו כפכפים חמימים וכפכפים למקלחת, אבל לא חשבנו שיהיו כאלה שירצו לנעול נעליים ביום השחרור, אז הפעם חיכו להם נעליים מכל הסוגים. או שבהשבות הראשונות הבאנו בושם לנשים, ואז הבנו שגם גברים צריכים. בהשבה האחרונה הבושם לגברים היה ההיי־לייט, אתה לא מבין כמה הם התגעגעו לריח. קלטנו שצריך להביא להם כובעי קסקט, כי אולי בתמונות הראשונות הם פחות ירצו שיראו אותם במצבם, או לצייד במשקפי שמש, כי הם לא רגילים לאור החזק. מהשבה להשבה דייקנו את הצרכים".
כן, כדי שהחזרה תהיה מושלמת לכל שורד שבי ציידו את החדר לפי רשימות שהוכנו מראש, והכל חדש מהניילונים: נעליים, מכנסיים, חולצות, גרביים, תחתונים. בגדים במידה שבה יצאו מהבית, וגם במידה קטנה יותר, כי בכל זאת הם השילו לא מעט ממשקלם.
"מנסים להתכונן לכל מה שהם יכולים לבקש", אומרת סא"ל הרצברג. "גם אם יהיה יום גשום באמצע הקיץ, אז שתהיה מטרייה בהיכון ושיהיה כובע גרב לצד הקסקט. הכל מהכל, שלא יחסר, והעיקר שירגיש בנוח".
לפני יום השחרור, הצוותים למדו מהמשפחות על העדפות יקירהן. אילו בגדים הם אוהבים ללבוש, אילו צבעים הם מעדיפים. היו משפחות שלא נידבו יותר מדי פרטים, בגלל הימים הרגישים והציפייה מורטת העצבים, אז צוותי הרכש רוקנו מדפים בחנויות. לצד הבגדים, שהיו מונחים על המיטה, היה גם חדר ציוד עמוס בחולצות ובמכנסיים בשלל מידות וצבעים, אם במקרה הם לא פגעו בטעם הנכון.
"בפעימה הלפני אחרונה, היתה בקשה שהגיעה דווקא מאחת המשפחות", מספרת רס"ן נוי. "הם ביקשו שבחדר יחכו לבנם נעליים שליוו אותו בסיטואציות מסוימות בחייו. לפעמים המשפחות הביאו איתן דברים מהבית וביקשו שנשאיר בחדר - אם זה בושם שהילד אוהב, או חולצה שהם ידעו שהוא ירצה לצאת איתה לקראתם".
מתברר שאחד השבים קנה פלייסטיישן חדש לפני שנחטף, אז הביאו לו אחד, אבל שלחו אותו היישר לבית החולים, שם הוא אמור לשהות כמה ימים. במתחם רעים אלה היו בעיקר מחוות קטנות ואישיות שחיכו בחדרים, כדי להבהיר לחוזרים כמה חשבו עליהם בבית. למתן אנגרסט, אוהד מכבי חיפה, חיכה צעיף ירוק של הקבוצה, ואילו לרום ברסלבסקי המתינו חולצת משחק של בית"ר ירושלים וזוג משקפיים במספר המתאים.
לילה לפני חזרת בעלה, לישי מירן־לביא ביקשה שבחדרו של עמרי יחכה טאבלט שבו יוכל לצפות בסרטונים של בנותיו האהובות, רוני ועלמא, וישלים פערים מהשנתיים שהפסיד. לעמרי, לאלקנה בוחבוט ולדוד קוניו גם חיכו שקיות עם מתנות שיוכלו לתת לילדיהם כשייפגשו עימם. "זה היה רעיון שלנו, שמאוד חששנו ממנו בהתחלה", מודה רס"ן נוי. "כאמא, אני יודעת שמביאים מתנות לילדים כשחוזרים מחו"ל. מדובר בדיסוננס עצום, אבל הם מאוד התרגשו מהמחווה. אחד השבים אמר לי שהוא אפילו חשב על זה בעצמו".
מקלחת אחרי שנתיים
אלה היו חדרים מרווחים בבסיס הצבאי, מבודדים מהאחרים, שקטים במיוחד. המפגש הראשון שלהם עם ישראל, שאליו הגיעו מייד אחרי בדיקות רפואיות ראשוניות בזמן שבמתחם סמוך, מרחק של כמה דקות הליכה, חיכו המשפחות המאושרות.
אלא שהפגישה עם יקיריהן לא היתה ממש מהירה. ליד החדר שהוכן לשבים המתינו רופאים ואנשי בריאות הנפש, ולכל אחד התלוותה קצינה. "לא שאלנו אותם שאלות ולא ניהלנו שיחות. היחיד שתשאל אותם היה רופא, וגם זה על פי תדרוך שקיבל", מספרת סא"ל שנקר. "אם השבים רצו לספר מה הם עברו - הם דיברו, אבל הגישה היתה שיש זמן לכל. בשלב הזה מה שהם צריכים זה כמה דקות להירגע, להבין שהם בבית ושהמשפחה מחכה להם. מסבירים מה נכון עבורם, אבל בסוף ההחלטה היא שלהם, להחזיר להם את השליטה בחייהם".
עבור השבים, אלה היו דקות ראשונות במציאות אחרת. ממנהרה חשוכה ומתנאים קשים לעבור לפתע לסוויטה מפנקת שהכל בה נגיש ורק צריך לבקש. "על פניו, זה נראה תלוש לשים למישהו שחזר מהשבי בושם בחדר ואת הנעליים הכי נוחות, אבל כל זה נועד כדי לתת להם תחושה טובה. הם מאוד שמחו", מספרת סא"ל שנקר. "אחד שאל 'הכל כאן בשבילי?', אחר אמר 'אפשר לקחת איתנו?'. הם לא ראו את הדברים האלה כל כך הרבה זמן, והרגישו טוב לחזור להתקלח. רבים מהם הרגישו שהם צריכים להוריד את הבגדים שהיו איתם בעזה, ואחד אמר לפני הבדיקה הרפואית 'אני חייב לשטוף את עצמי לפני, אני מרגיש לא נעים, מסריח'. היתה לו תחושה שהוא חייב לחזור לעצמו".
בקצינות במתחם כבר דבק הכינוי "מגשימות החלומות". כל מה שהחטופים ביקשו ניתן להם, גם אם זה לא חיכה בחדר. סיגריה ראשונה אחרי החזרה לארץ, אוכל טעים באישור של רופא, ואם הם רצו חטיף שלא היה בבסיס - צוות נהגים הוקפץ לסופר בסביבה או לחנות נוחות, כדי להביא להם כמה שיותר מהר.
באותן דקות המשפחות המתינו, ולכל אחת מהן ניתן חדר פרטי עם שתייה, אוכל ומקלחת להתרעננות. למרות הרצון העז לפגוש את יקיריהן במהרה, נאמר להן שעדיף לתת לשבים את הזמן להתארגן ולהירגע מכל מה שעברו.
"כל השבים שפגשתי הרגישו את חשיבות המקלחת וההתארגנות לפני המפגש", מספרת רס"ן נוי. "גם הסברנו להם שזה הזמן הכי מתאים, כי אחרי זה הם עומדים להיכנס לרצף של מפגשים והגעה לבית חולים וטררם שלם, ויכול להיות שהם לא יצליחו לעשות את העצירה הקטנה למען עצמם. זה עדיין היה נתון לבחירתם. לא יצא לי לפגוש מישהו מהם שבחר אחרת".
חלק משורדי השבי נכנסו לבד לחדר להתארגן, חלק היו זקוקים לעזרה. חלק נשארו זמן רב מתחת לזרם המים החמים, ואחרי שנתיים שחורות נהנו ממקלחת אמיתית ששטפה את הזוהמה.
"אחרי שסיים להתארגן, אחד השבים התייעץ איתי איזו חולצה לשים כשהוא פוגש את משפחתו", רס"ן נוי צוחקת. "הוא אמר 'מה את אומרת, החולצה הזו תתאים למכנסיים האלה? יש לך עין נשית, מה את באמת חושבת?' אמרתי לו 'חכה רגע, אני אביא לך את כל החולצות ובכל הצבעים ונבחר ביחד, אני איתך'".
"משימת חיי"
שלוש הקצינות מספרות שאם יש רגע באותו יום שבו הן התקשו לשמור על פאסון, זה היה הרגע שבו המשפחות התאחדו אחרי שנתיים ארוכות של געגועים. אז, לפי התרגולת, הן נעמדו בשקט, לקחו פינה צדדית ואפשרו לרגשות להתפרץ.
"זה מטורף, זה ממש תופס אותך בגרון", מספרת רס"ן נוי. "ההשבה האחרונה היתה סגירת מעגל עבורנו, אבל אני זוכרת במיוחד את חזרתם של הילדים. הייתי אחרי לידה שלישית, והפסקתי את החופשה כדי לשוב לשירות ולראות ילדים חוזרים מעזה. כשיש לך ילדים בבית, אלה דברים שאי אפשר לקלוט".
אפשר לבכות כשאתן בתפקיד?
"חשוב היה לנו לתת להם את הפרטיות במפגש עם המשפחה, כיבדנו את הזמן היקר שלהם. אבל אתה שומע דברים שאוטומטית מטלטלים אותך, ואתה בוכה. אין דרך אחרת להגיד את זה".
מותר להתפרק, או שצריך לשמור על פאסון?
"לידם לא ממש התפרקתי. הסתובבתי והזלתי דמעה או שתיים, אבל בעיקר צריך להיות מאופקים ולשמור על קור רוח. לא פעם אמרתי למשפחה שלי שאם הייתי יושבת כמוהם מול הטלוויזיה - בטוח הייתי עם נהר של דמעות".
סא"ל הרצברג מספרת שלה היה קשה להתאפק ברגעים המרגשים האלה. "לא חייבים לשמור על פאסון בימים כאלה", היא אומרת. "זו סיטואציה שמאוד מפרקת, והזלתי לא מעט דמעות, אבל זה לא משנה, כי עדיין נתנו להם את כל האינטימיות האפשרית. זה הרגע שלהם לגמרי, ובסוף גם אנחנו בני אדם. כמו שבוכים כשרואים את הסרטונים האלה בבית - אז תאר לעצמך מה זה להיות שם".
הרצברג קיבלה רק השבוע את דרגת הסא"ל, והתמנתה לראשת ענף ליווי פצועים. קצינה ותיקה שיודעת שאין הרבה רגעים בשירות שמשתווים לזה שעברה השבוע בדרום.
"בשנתיים האחרונות היינו בלחימה אינטנסיבית. כאמא שלקחה חלק במלחמה והרגישה את 7 באוקטובר בעוצמה מחברים וממפקדים - להיות חלק מהחזרה שלהם, שהיתה בעיניי מחויבות, זו זכות עצומה", היא אומרת. "אני מודה על העובדה שהייתי שם ברגעים האלה".
תהליך קליטת השבים היה קצר יחסית. בדיקה רפואית, מקלחת חמה, מפגש מרגש עם המשפחה, ואז המראה במסוק לבתי החולים. הצוותים בבסיס רעים לא שכחו לשלוח את שורדי השבי עם תיקים עמוסים בציוד שנקנה במיוחד עבורם.
מדובר בפרק זמן קצר, של שעה-שעתיים, אבל מבחינת מי שהיו במתחם באותם הרגעים אלה היו דקות לא פחות מהיסטוריות, דקות שבהן אומה התחילה תהליך ארוך של שיקום והחלמה אחרי שנתיים קשות ומדממות.
"זו ללא ספק היתה משימת חיי", משוכנעת סא"ל שנקר. "זו המשימה הכי ערכית ונעלה שבה נתקלתי בשירות הצבאי שלי, וזו זכות גדולה לקחת בה חלק. אבל מבחינתנו, כצבא וכמדינה, המשימה לא תושלם עד שכל החטופים יחזרו הביתה, ואני מתפללת שזה יקרה במהרה".
