ההתנגשות בין הכנסת לבג"ץ לא החלה בחרם של אוחנה

אי־הזמנתו של נשיא העליון יצחק עמית לנאומו המיוחד של הנשיא טראמפ בכנסת עוררה השבוע שתי תגובות מרכזיות - ושתיהן נשמעו מעט אינפנטיליות, כנהוג בכל עניין הנוגע למערכת המשפט בשנים האחרונות. מחנה אחד התעלם לחלוטין מההקשר המשטרי של המחלוקת המבעבעת בין הכנסת והממשלה לבין בית המשפט, והעדיף להתרכז במעשה ה"לא מנומס" שביצע יו"ר הכנסת אמיר אוחנה כשבחר לא להזמין את נשיא העליון לחגיגה. כאילו לא מדובר בביטוי נוסף ליחסים העכורים שבין רשויות השלטון, אלא בארוחת חג משפחתית שבה שוב הילד הבעייתי הצליח להעליב את הדודים שבאו מרחוק.

המחנה השני, כמה מפתיע, טען כי לא נפל כל פגם נימוסי במעשהו של אוחנה. אלא שגם בקרב מחנה זה התגלו שלוש קבוצות משנה, שכל אחת פיתחה השקפה ייחודית משלה. הראשונה כפרה בעצם נחיצותו של נשיא העליון בכינוס "מדיני" שכזה, וטענה כי טוב עשה אוחנה כשהקפיד, כיו"ר הכנסת, על רשימה סגורה של מוזמנים רלוונטיים בלבד, שכללה הפעם דמויות מפתח בחברה הישראלית מסוגן של חברת הכנסת לשעבר (ומעצמת קוסמטיקה בהווה) פנינה רוזנבלום והסטייליסטית סנדרה רינגלר, ולא אנשי שוליים ביזאריים דוגמת נשיא ביהמ"ש העליון.

השנייה גרסה שיצחק עמית כלל אינו נשיא חוקי, שכן הוא "מינה את עצמו", ולכן אין סיבה שיו"ר הכנסת - המבקש לפעול על פי פרוטוקול מסודר - יזמין את מי שרק נחזה לכהן בתפקיד הכלול בסגל א'. השלישית הודתה כי בדרך כלל אכן ראוי להזמין את נשיאי העליון לאירועים ממלכתיים כאלה, אך במקרה של הנשיא עמית "הוא התחיל" בהתנהלות לא מנומסת, ומשכך, פעולת התגובה של יו"ר הכנסת אינה רק מוצדקת, אלא גם מנומסת לעילא ולעילא.

עמדות חשובות ועקרוניות שתותרנה חותם לשנים קדימה - אין ספק. ובכל זאת, אם רוצים לבחון את האירוע הזה מעט יותר ברצינות, מוטב להתייחס אליו לא רק במונחים של נימוס או גסות רוח - שלעולם יהיו מי שיהללו ולעולם מי שיגנו - אלא גם כסימפטום נוסף למשטר התמריצים שבתוכו פועלת הפוליטיקה הישראלית, ושמשתנה מאוד בשנים האחרונות.

משטר התמריצים הזה, שבעבר ידע לתגמל היטב את מי שביקשו להתפשר, לגבש רוב ולהשיג הישגים פוליטיים, הפך לכזה שמתגמל יותר ויותר דווקא את מי שמבקשים להתעמת, לחדד מסרים ולמצק את הבסיס הפוליטי הצר יחסית שבו הם פועלים. המיקוד במשטר התמריצים מסיט את המבט מאישיותם של הפוליטיקאים לתנאים שבתוכם הם פועלים, ובמובן זה מעביר את הדיון משאלות של סגנון אישי או אשמה לשאלות של מבנה. אבל מה בעצם גרם למשטר התמריצים הזה להשתנות?

כשהמרחב הפוליטי מתרוקן

מחקרים רבים מראים כי הקיטוב הפוליטי שמאפיין כיום דמוקרטיות מערביות רבות מוביל לקושי לחוקק חוקים מורכבים ולגבש רפורמות ממשלתיות משמעותיות. ככל שהחברה נעשית מקוטבת יותר, כך פוחתת היכולת להגיע להסכמות. ממילא, החקיקה נתקעת והעוצמה הממשלתית נחלשת מאוד. אלא שהכביש הזה הוא דו־סטרי, וגם ההפך נכון באותה מידה.

הקושי לייצר פעולה פרלמנטרית וממשלתית אפקטיבית מחולל תרבות של קיטוב עמוק. כל עוד המרחב הפוליטי מצליח לתעל את עצמו לחקיקת חוקים, למינויים בשירות הציבורי ולתיקונים חוקתיים, הוא נשאר מרחב של עשייה. לעומת זאת, כשהיכולת להגיע להישגים פוליטיים אפקטיביים מתרחקת מהישג ידם של נבחרי הציבור, או כשמחירה הופך גבוה מדי - המרחב הפוליטי משתנה דרמטית.

כבר לפני יותר מעשור הצביע פיטר מאייר בספרו "Ruling the Void" על כך שהפוליטיקה המודרנית הולכת ומתרוקנת מתוכן מעשי. מוסדות נבחרים מאבדים את היכולת להכריע, והחלטות מרכזיות עוברות לידיהם של רגולטורים, פקידות מקצועית ובתי משפט. אמנם המערכת הדמוקרטית נותרת על כנה, אך מרוקנת מהעשייה שתמיד אפיינה אותה.

אלא שמאייר וממשיכיו הראו כי המרחב הפוליטי המתרוקן מעשייה לא נותר ריק לאורך זמן. הוא מתמלא ברגשות עזים ובמאבק זהויות יוקד. פוליטיקאים שאיבדו את הכלים לעיצוב מדיניות לא יכולים לחזור למצביעיהם ולהצביע על ההישגים המעשיים שהם הביאו עבורם. לכן, הם נאלצים לשדר להם כי לכל הפחות הם מתעמתים עם מי שמונע מהם להביא את ההישגים האלה. הם עוברים מפוליטיקה של עשייה לפוליטיקה של עימות.

מטווח ברווזים

מאייר כתב בעיקר על הפוליטיקה האירופית, אך נראה שהפוליטיקה הישראלית יכולה היתה לספק עבורו דוגמה מובהקת לשינוי הדרמטי של המרחב הפוליטי - ובדיוק בשל אותם גורמים שזיהה. המערכת הפוליטית בישראל מאבדת את האפקטיביות שלה מול הפקידות הממשלתית ובתי המשפט, ובשנים האחרונות בקצב הולך ומואץ.

בעבר הכלל היה פשוט: פרשנותו של בית המשפט לא מצאה חן בעיני המחוקק? הרשות בידו לתקן את החוק ולהבהיר את כוונתו. בית המשפט פסל חוק? ניתן לתקן את חוק היסוד שמכוחו נפסלה החקיקה. זו לא רק היתה פרקטיקה מקובלת, מערכת המשפט עצמה הצדיקה אותה שוב ושוב. לעיתים היא אף עודדה את המחוקק לפעולה כזו. וכך נוצר מרחב פוליטי של עשייה - תגובה באמצעות פעולה. אלא שבשנים האחרונות אפיק התגובה הזה הולך ונחסם.

לשונו הברורה של החוק כבר אינה חסם בפני בית המשפט, כפי שנראה לאחרונה בסדרת פסקי דין - שהבולט שבהם, בעניין נציב שירות המדינה, הציג פרשנות העומדת בניגוד מוחלט ללשון החוק. מאז פסקי הדין בעניין חוק יסוד: הלאום, משק המדינה והשפיטה משמשים תיקוני חוקי יסוד כבסיס לפרשנות "מקיימת" (שלא לומר "מעקרת"), ולעיתים אף לפסילת הנורמה החוקתית כולה.

על הקושי של הממשלה למנות אנשים מתאימים כבר אין צורך להכביר מילים: הליך המינוי, שהפך לעתירה ציבורית כמעט אוטומטית (ללא אח ורע בעולם), הוא מטווח ברווזים שמועמדים איכותיים נרתעים מלעבור מרצון. במשטר תמריצים כזה, מה בדיוק אמור לדחוף את אוחנה - או כל יו"ר כנסת אחר - ליריבות "מנומסת" עם הרשות השופטת? זו הרי אינה שאלה של נימוס אישי, כפי שטענו בשמאל, וגם לא של מי התחיל כפי שהיו בימין מי שביקשו לטעון.

זו שאלה של אלטרנטיבות ותמריצים. ליושבי ראש הכנסת אין כיום שום דרך מעשית לקדם עשייה פרלמנטרית אפקטיבית במקרה של מחלוקת עם הרשות השופטת. הם עדיין עומדים לכאורה בראש הרשות המחוקקת, אך זו כבר הפכה מופחתת, מוחלשת, דלה על קצף. את זה יש לתקן.