למה צנזרו הגרמנים את הכתבה שחשפה את שקרי הפלשתינים?

"שמע ישראל, אדוני אלוהינו אדוני אחד" ו"אין ארץ אחרת" - כך יודע כל יהודי שתורתו אומנותו - הם עיקרי הדת היהודית: אלוהים אחד, ארץ אחת.

יום אחד, תוך שימוש גס בניכוס תרבותי, יצרו פלשתינים סרט תיעודי, "אין ארץ אחרת", שבו מוצגים חיילים ומתנחלים בני העם היהודי כרוצחים, גנבים, שקרנים וגזענים. מוקדם יותר השנה זכה הסרט הזה באוסקר. בשנה הבאה, אולי, הפלשתינים יפיקו את הסרט "שמע ישראל".

"אין ארץ אחרת" מתרחש במסאפר יטא, שהיא קבוצת כפרים ליד העיר יטא הנודעת.

הסרט, שאורכו 95 דקות, מציג, בין השאר, את באסל עדרה, ערבי, ואת יובל אברהם, יהודי, שבמהלך הסרט מפטפטים זה עם זה ללא הפסקה. בין פטפוטיהם, משעממים ברובם, אנו רואים קטעי וידאו של ישראלים היורים על פלשתינים, או שומעים יריות כאלה, ובתים פלשתיניים הנהרסים בהוראת המינהל האזרחי. מה בדיוק קרה לפני היריות? את זה אנחנו לא יודעים. מדוע הבתים נהרסים? הישראלים אומרים שהבתים נבנו ללא היתרי בנייה; הפלשתינים אומרים שבתים אלה נבנו מקדמת דנא, שנים ויובלות לפני שמדינת ישראל נוסדה.

מבחינה אמנותית, הסרט נע בעצלתיים, ואף פעם לא מתקדם לרגעי שיא. סרט זה, כך נראה, מיועד לאנשים המתענגים לצפות בראשים מדברים החוזרים פעם אחר פעם על המנטרה שהיהודים הם אכזרים ורוצחים.

ובכל זאת, למרות שיעמומו, כמה דמויות ב"אין ארץ אחרת" משאירות חותם על הצופים. הארון אבו עראם, למשל, המשותק מהכתפיים ומטה לאחר שנורה, כך נאמר לנו, על ידי יהודים. הירי עצמו לא נראה בבירור, אבל קולות הנפץ מציעים לצופה רגעים בודדים של דרמה.

דמויות מעניינות נוספות הן אמו של הארון, המרעיפה על בנה אהבה אינסופית עד מותו לאחר שנתיים ימים, אולי מפצעיו, וילדה בלונדינית מהממת, שמשרה יופי בכל סצנה שהיא משתתפת בה. אני לא בטוח, מאחר שהכל לא בדיוק ברור בסרט הזה, אבל נראה לי שהמהממת הזו היא אחותו הקטנה של הארון.

בין שני אריות

האם זה כל מה שהסרט מצליח להפיק, מספר קטן של דמויות מעניינות?
לא בדיוק.

למרות הליקויים האמנותיים הרבים שבו, מבקר ספרות אירופאי חשוב אומר לי כי מבחינה פוליטית "אין ארץ אחרת" הוא הצלחה אדירה. הוא הסרט הפלשתיני הראשון שזכה באוסקר, ועצם זכייתו בפרס היוקרתי הניבה גושפנקה תרבותית ומוסרית בינלאומית להאשים את ישראל בפרט, ואת היהודים בכלל, בפשעים נגד האנושות.

בחסדי האל, בימים אלו ממש אני מסתובב לי בגדה המערבית, או יהודה ושומרון בעגת המתנחלים, וחיש חש שם אני פעמיי אל יטא ושכנותיה לראות מה באמת מתרחש באזור.

150 אלף נפשות גרות ביטא, ו־60 אלף מתוכן הן בני שבט המח'אמרה, מספר לי מקומי בשם עיסאם. המח'אמרים, הוא מגלה לי, הם צאצאים של יהודים. "סבי וסבתי היו יהודים, בני ישראל. האם תרצה לבקר בח'אלת אל־מאיה, כפר ערבי במסאפר יטא, ולפגוש את ראש העיר?" הוא שואל.
כמובן!

אני מתיישב ברכבי, טריילבלייזר ששכרתי מחרדי חמוד, ויוצא לדרך.

ובהגיעי לח'אלת אל־מאיה מקדמת את פניי אנדרטה גבוהה, הניצבת בגאווה בכניסה לח'אלת, שבראשה סהר אדום מדם. מה זה? זוהי אנדרטה ל"שאהיד", איש קדוש שמת בעודו לוחם ביהודים ועתה מתבשם להנאתו בחברת צדיקים ובתולות בעולם העליון.

אני חונה על המדרכה מול בית העירייה, ליד מכוניתו של עיסאם, שהגיע לכאן ברכבו הצנוע לשמש לי מורה דרך ומלמד.

צועדים אנו בבטחה לעבר משרדו המרווח של כבוד ראש העיר, הידוע בשם מג'די עדרה.

האם הוא קרוב משפחה של באסל עדרה? אני שואל את עיסאם.

"אכן", עונה עיסאם.

על קיר המזרח של המשרד תלויות שתי תמונות גדולות: יאסר ערפאת עליו השלום מימין, והנשיא הנוכחי מחמוד עבאס שליט"א משמאל.

אני מתיישב לי בין שני האריות.

למרבה הצער, הוד מעלתו ראש העיר לפתע פתאום חלה. ככה, פתאום. בדיוק עכשיו. אבל אם ארצה, מאחר שכבר באתי עד הלום, אוכל לפגוש את אחיו, מוחמד עדרה, מנהל העירייה.
שיהיה.

מוחמד, שהוא בן דודו של באסל עדרה, לבוש כבחור ישיבה חרדי בעל פטור משירות צבאי, עם ז'קט קל מעל חולצה לבנה מבריקה, שמתאים בצורה מושלמת לעיצוב החדר והולך ממש טוב עם תמונות הנשיאים.

משפחתו של באסל, אם לשפוט ממה שעיניי רואות, חיה ממש טוב. בסרט אנחנו רואים את באסל מבלה את ימיו בבית חשוך ומלוכלך, שפוט לחיי עוני על ידי הישראלים האכזרים. אבל אם לשפוט לפי מה שאני רואה פה, לא נראה שהישראלים עסוקים בלדחוף את הערבים לחיי עוני.

עוני או עושר, ולא משנה איך שהוא מלובש, מוחמד מודאג. "אני מבין שאתה עיתונאי", הוא אומר לי, "אבל אם יורשה לי לשאול, איפה אתה גר?"

באמריקה ובגרמניה.
"אתה כותב עבור גרמניה ואמריקה?"

תמיד.
"אתה כותב גם עבור התקשורת הישראלית?"

חס וחלילה. למה אתה שואל?
"אם אתה כותב עבור ישראלים, אני לא יכול לדבר איתך. במקרה כזה אצטרך אישור מיוחד מהממשלה הפלשתינית לפני שנדבר".

אל תדאג! אתה מח'אמרה?
"כן".

מה אתה חושב על פתרון שתי המדינות?
זה לא רעיון טוב, הוא מסביר לי. בכלל לא. צריכה להיות רק מדינה אחת, פלשתין, מהנהר ועד הים. "הציונים", הוא אומר לי בהתייחסו ליהודים, "צריכים לחזור למקום שממנו הם באו. גרמניה ובריטניה".

רעיון מבריק, כמובן, ואנחנו - שני גברים שנפשותיהם נקשרו זו בזו - מעבירים את זמננו בצחוק ובשחוק, נהנים מכל רגע, השבח לאל ולאללה.

ואחרי שאנחנו צוחקים דיינו על היהודים שעדיין לא חזרו לגרמניה, אנו נפרדים לשלום.

עד לפעם הבאה, כשהיהודים כבר יהיו בברגן־בלזן.

וכשאנחנו, עיסאם ואני, מחוץ לבניין, עיסאם אומר לי שפקידים פלשתינים אינם רשאים לומר לישראלים שהם רוצים את היהודים בגרמניה. אם הם יגידו דבר כזה ליהודים, הם חוששים, היהודים יפסיקו להיות איתם בקשר ולא ייתנו להם כלום.

הבנתי.

צילמת? שילמת!

אני, שעדיין לא בגרמניה, ממשיך להסתובב באזור ויום בהיר אחד מגיע לאום אל־ח'יר. מה זה המקום הזה? אני לא יודע. מולי מבנה, בית או משרד, שממנו יוצא גבר ערבי. הוא ניגש אלי ושואל, "מי אתה?"

עיתונאי, אני אומר לו.
"מה אתה מחפש?"

האם זה מסאפר יטא?
"כן".

האם "אין ארץ אחרת" צולם פה?
"רוב הסרט צולם בא־תוואני".

בנדודיי באזור הייתי כבר בא־תוואני, אבל מצאתי שם רק אדם אחד, שהסתובב לו באפס מעשה. נראה שאצטרך לחבור לאי־מישהו בעל היכרות במקום. אני מכיר בחורצ'יק נחמד בשם רובי, יהודי המקדיש את חייו לעזרה לפלשתינים, או מה שנקרא בלעז "פעיל שלום". אני יוצר איתו קשר, והוא אומר לי שהוא מאוד ישמח לבוא איתי לא־תוואני. רובי, להווי ידוע, מעצם טבעו מתמלא בצהלה ובעונג על כל פיסת הזדמנות להראות לעולם מה היהודים הגזענים מעוללים לפלשתינים התמימים, שתמיד, תמיד, חפים מפשע.

אנחנו נוסעים לא־תוואני ברכבו.

כשאנחנו מגיעים למקום הקדוש, אנו פוגשים את מוסאב. מוסאב מכיר את רובי, ומכיוון שאני איתו אני כמובן אדם טוב וישר, פעיל שלום טהור.

אנחנו מפטפטים על דא ועל הא, ומוסאב מצביע לעבר הבית של באסל ולעבר כמה מערות יפהפיות, וכל זאת למקרה שארצה לבקר את באסל או את המערות.

פה זה לא תל אביב עם גורדי השחקים שלה, פה יש מערות. איך נראית מערה שבה אנשים חיים? אני שואל את עצמי, ומייד צועד אני לעבר המערה הגדולה ביותר שעיניי מזהות.

זוג מבוגר מקדם את פניי, ולידם ילדה בלונדינית יפהפייה.

רגע! את הילדה הזו ראיתי לא מזמן. איפה זה היה? אה כן, זו המהממת מהסרט!
אלוהים אדירים, אלוהי פלשתין, גם את האישה המבוגרת עיניי מזהות.

מי זאת?
ישמור אותי האל ויציל, אף היא מהסרט, אמו של הארון! וזו המערה, המערה מהסרט!
בסרט המערה נראתה כמו מקום איום ונורא, אבל זה לא הרושם שאני מקבל כשאני ממש לידה.
אני נכנס פנימה, ופעיל השלום רובי לצידי.

"מים דם הקדושים מדינה נבנית", אני קורא בכרזה התלויה על הקיר בתוך המערה, ובה דיוקנו של הארון, "שעלה (כלומר מת), לאחר שנורה על ידי כוחות הכיבוש במסאפר יטא, לגנים הנצחיים עם הנביאים, הצדיקים והקדושים. אילו בני לוויה מצוינים הם".

על הכרזה מוצגת מפה של "פלשתין", ללא זכר לישראל. היהודים הלכו. לגרמניה או לבריטניה, אחת מהשתיים.
אני משוחח עם האמא.

החיים לא רעים, היא אומרת, במיוחד משום שהיא מוקפת ב"פעילי שלום", שממהרים לעזור לה בכל פעם שהיא קוראת להם.
אני מנסה לצלם אותה, אבל היא לא רוצה. למה? "אנשים באים לפה, מצלמים, אבל אני לא מקבלת מהם כסף על זה. כמו עם באסל. הוא הבטיח לי חצי מההכנסות מהסרט. הוא קיבל את האוסקר, ועד עכשיו הוא לא נתן לי פרוטה".
אופס.

זה לא אותו הבית

אנחנו יוצאים, וממשיכים הלאה.
הנה, אני רואה, כמה בתים הרוסים.
אני הולך להריסות בניסיון להבין מה היה פה לפני שהבתים נהרסו. בתים, שלפי הפלשתינים, כך שמעתי עוד בעבר, מוסלמים צדיקים גרו בהם מאז 1900.
האם אכן?

איני ארכיאולוג, גם לא חפצתי היות, אבל לקרוא אנגלית פשוטה אני יודע. ומה אני קורא? על הקירות ההרוסים, אני קורא, בתים אלה נבנו על ידי מדינות אירופיות למיניהן ועל ידי האיחוד האירופי.
אופס. זה לא 1900, בכלל לא בכיוון.
נו, שיהיה.

אני ממשיך לביתו של באסל. הבית שלו, שנאמר לי שהוא גם בית הוריו, נראה שונה לגמרי מזה שבסרט. בסרט, הבית נראה נורא ואיום. אבל זה לא הבית הזה; הבית הזה הוא יפהפה.
כמובן, עדיין יכול להיות שזה אותו הבית מהסרט האוסקרי, אבל אם כך, הבית מהאוסקר עבר שיפוצים רציניים - וזה די משעשע, בהתחשב בכך שהסרט עוסק כולו בהריסות ואילו הבית הזה עבר באותו הזמן שורת שיפוצים רצינית.
יפה.

אני דופק על הדלת, ואשתו של באסל מקדמת את פניי.
באסל, היא אומרת לי, יגיע עוד רגע קט.
לא ידעתי שבאסל נשוי. בסרט הוא אמר שהוא רווק. אבל מי יודע, אולי הוא התחתן בשביל האוסקר.
האישה, שבסרט עדיין לא נולדה, מובילה אותנו לחדר ההמתנה.
יופי של חדר, ומעוצב להפליא. לא חדר עני ושבור שציפיתי לראות אחרי שצפיתי בסרט. בסרט הבית חשוך כמו לפני יציאת מצרים, במציאות הוא מלא אור.
ניסי ניסים.

אני ממתין וממתין, ממתין וממתין, אבל באסל אין.
לבסוף, במקום באסל מופיע אחיו, סאלם, ואומר שבאסל יגיע עוד מעט.
מתי בדיוק?
"בקרוב".
מתי זה בקרוב?
"בעוד חמש שעות".
אחזור מאוחר יותר, או מחר.
אני עוזב.
רגעים מספר לאחר מכן, מוסאב מתקשר לרובי ומאשים אותו בכך שהביא יהודי, עבדכם הנאמן, לאזור.
אופס.

מישהו, אני לא יודע מי, אמר לו שאני יהודי.
אני מתקשר לבאסל, אומר לו שיש לי כמה שאלות חשובות לשאול אותו, אבל הוא אומר שאין לו זמן

לדבר או להיפגש. למה אין לו זמן? אין לי מושג. אולי הוא עסוק בשיפוצים.
אני שולח לו הודעה לנייד:
יש לי אליך שאלות מספר, ואודה לך אם תיקח את הזמן לענות לי.
- בסרט אתה מציג את מקום מגוריך בבית שמעל תחנת דלק. במציאות, אתה והוריך גרים במקום אחר. האם תוכל להסביר את זה?
- חלק מהמשתתפים בסרט שלך אמרו לי שהבטחת להם אחוז מסוים מהכנסות הסרט, אלא שעד היום לא שילמת להם. האם תרצה להגיב על כך?
לכבוד יהיה לי לקבל את תשובתך האדיבה.

אני לא מזכיר דבר על שיפוצים, אבל אני כן מזכיר את תחנת הדלק, כי אני אישית לא ראיתי תחנת דלק מתחת לבניין ואני מסוקרן.
שבועות עוברים, וקולו של באסל לא נשמע.
זו זכותו.

מי הזיז את הגבעה שלי

בצד השני של הספקטרום הפלשתיני נמצאים מתנחלים יהודים, כמו "נוער הגבעות".
אני נוסע לאור נחמן, מאחז הקרוי על שם יהודי שנהרג על ידי "שאהיד" או שניים, ונכנס לאוהל נערי הגבעות, שבו חוזות עיניי במזרנים, שמיכות, מגבות, מזלגות, סכינים ופריטים שאני לא יודע מה הם ומהיכן בעולם צצו, וכולם מפוזרים על רצפה מלוכלכת.
באוהל חמישה נערים, בגילי 14 עד 20, יצורים המוכרים ברחבי עולם כבני השטן.
לא כל שוכני האוהל כרגע באוהל, הם אומרים לי.
איפה האחרים, הורגים ערבים?

לא בדיוק. אלה שלא נוכחים באוהל "נסעו לכמה שעות".
לאיפה?
להתרחץ בבאר סמוכה. הם הרגישו צורך לטהר את גופם במקווה מים ולהתעטף בשפע של קדושה.

נערי גבעות אלה, אני לומד מהם, מתמחים ב"יהדות מיסטית", מה שזה לא יהיה. אחד מהם, שמעשן משהו, אל תשאלו מה, שואל אותי: "אתה רוצה ללמוד קצת, עמוד או שניים מ'ליקוטי מוהר"ן'? רק אם אתה רוצה. כאן אנחנו לא כופים כלום. כאן אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה".
מלבד לימודי מיסטיקה, הם אומרים לי, הם עסוקים בבניית דברים. מה הם בונים? מה לא! מה בדיוק? הכל! מה זה? למי אכפת!

לפתע פתאום, ראו מה זה השגחה פרטית, גשם יורד על האוהל, מטפטף לו בכל רחבי הארמון המלוכלך.

הנערים, בהיותם יצורי אנוש רגישים ללחות, מחפשים דרכים לעצור את הטפטוף.
איך הם עושים את זה? הם מתפללים.
כן.
כמובן, אם תפילות לא יעזרו, הם יכסו את הגג, או איך שרק תרצו לקרוא לדבר הזה שמעל לראש שלהם. במה הם יכסו אותו? בניילון. לא שיש להם ניילון. הם לא צריכים שיהיה ברשותם ניילון ברגע זה ממש, אך כשהגשם יגבר, אלוהי ישראל האחד והיחיד יספק להם את הניילון. אלוהי ישראל הרי ברא את העולם כולו בשישה ימים, וללא ספק הוא יכול לספק ניילון בשש שניות.
אני מטה אוזניי ועיניי לעברם, נערים עליזים, כאילו היום הוא ליל כלולותיהם.

"רוצה קפה שחור?" אחד העליזים, שנראה כמנהיג הקבוצה, שואל אותי. "יש לנו קפה, אבל מה אני אגיד לך? אני לא מציע לך לשתות אותו. זה יגרום לך לכאבי בטן, והוא גם לא טעים. אבל יש לנו תה, תה אמיתי, עם קפאין. רוצה? זה תה מצוין! לא, אין לנו נשק. הצבא לא נותן לנו נשק, והמשטרה לא מרשה לנו לשאת נשק. אבל יש לי סכין, למקרה שמשהו ישתבש".

את המים לתה או לקפה, אני לומד, הם מביאים מיישוב סמוך או מבארות, מה שיותר קרוב. מה יותר קרוב? תלוי ביום. לפעמים, כמו שכולם יודעים, הגבעות זזות. אולי לא בתל אביב, כי האנשים שגרים בתל אביב הם שמאלנים שלא מאמינים שהאדמה יכולה לזוז, אבל אלה שמאמינים, כמוהם, יודעים שהכל זז. גם ערבים זזים. פעם, גבעה בקרבת מקום זזה, והערבים שעליה זזו איתה. נעלמה. לתמיד.

אני לומד הרבה דברים היום.

נערי גבעות אלה, למי שעדיין לא מכיר, מוכנים לחיות כמו חתולי רחוב, מהסיבה הפשוטה שהם מאמינים שהארץ הזאת קדושה היא, ושהיא הארץ שלהם. אולי יירד גשם, אולי יהיה קר, אולי גופם יקפא, אבל שום דבר לא מפריע להם כל עוד הכלה שלהם איתם. מי היא הכלה? הכלה, ידידיי, היא כלת האל: ארץ ישראל.

אני מסתכל עליהם, ומה שאני רואה הוא ההפך הגמור מהתמונה שבאסל צייר לנו בסרט האוסקר שלו.
סליחה, באסל.

עוברים להם השבועות, והסיפור של הנערים מקבל תפנית. בחשכת ליל, כשבני אדם מתורבתים כבר נוחרים, פקידי המינהל האזרחי ושוטרי משטרת ישראל מגיעים לאור נחמן והורסים אותו עד היסוד. למה? אור נחמן נבנה, אומרים אנשי החוק, ללא היתר בנייה.

אף אחד לא הולך לעשות סרט על אור נחמן, הילדים יודעים, ושום אוסקר לא מצפה להם. אבל זה בסדר. עדיין יש להם תה, עם קפאין, ואל תגידו להם שסיפרתי לכם, גם צינגלה או שתיים. והרבה־הרבה שמיכות.

הכתבה שלא היתה

מאמר זה נכתב לבקשתו של העיתון הגרמני היוקרתי "די צייט", שלו כתבתי קרוב לשני עשורים.
לאחר שבתחילה נאמר לי על ידי ראש מדור ספרות ותרבות של העיתון, אנדראס לברט, "המאמר שלך נפלא. לאורה (העורכת־שותפה של המדור) ואני מאוהבים בו", פרסום המאמר בוטל, מאחר שעיתונאית של "די צייט" המוצבת בתל אביב מחתה, באומרה כי "נוער הגבעות הם רדיקלים ימנים, תנועת נוער של הסופר־גזענים סביב סמוטריץ', בן גביר וגינזבורג".

מה לזה ולי? כלום. ואכן, אנדראס מייד התנצל וכתב, "בשבוע הבא נפרסם את המאמר שלך, ואהיה גאה לעשות זאת".

זה לא קרה.

במקום זאת, אנדראס כתב לי שהמאמר לא יפורסם. למה? "אחרי התקפת ישראל על איראן השתנה, לצערי, מוקד העניין בסיפורים המגיעים מישראל... אני מצטער שעלי לומר שאין באפשרותנו לפרסם את המאמר הזה יותר".

ישראל תקפה את איראן? על מה הוא מדבר?
דיברנו בטלפון. אמרתי לו שמאות טילים איראניים נורו על ישראל עוד לפני אותה "התקפה", טילים שעפו ממש מעל ראשי.

הוא הודה שטעה ושלח לי אימייל נוסף שבו כתב כי "ביקשתי מחברי ועורך העיתון הראשי, ג'ובאני די לורנצו, לקרוא את המאמר ולשתף את דעתו. אחזור אליך מייד לאחר שאעשה זאת".

הוא חזר: "כל כך הרבה דברים קרו מאז שכתבת את המאמר - ישראל תקפה את איראן, המצב בעזה נעשה דרמטי יותר ויותר, הסכסוכים הבינלאומיים סביב כך התגברו... אתה יודע כמה אני אוהב את המאמר שלך, אבל הוא לא יתפרסם". נקודה.

מה לעזה ולמאמר על סרט? האם אני אמור לשאת באשמה על מה שישראל עושה, רק משום שאני יהודי וצריך להיענש על מה שיהודים אחרים עושים?
כנראה.

וכך עברו להם כשלושה חודשים, שבהם במערכת החליטו כן לפרסם, לא לפרסם, וחוזר חלילה, עד שבסופו של דבר החליטו שלא מגיע לישראל מאמר שמבקר את מבקריה.

התנהגות זו, לדעתי, היא אנטישמית ביסודה, ומאחר שכך הודעתי ל"די צייט" שלא אכתוב עבורם עוד.

נוסף על פרסום המאמר בעיתון זה, הוא מתפרסם במקביל בעיתון הברלינאי "ברלינר צייטונג".