חטופים
המחשבה הראשונה היתה על רוחמה בוחבוט, אמא של אלקנה, ועל ראם, בנו הקטן, ועל רבקה, אשתו הקולומביאנית הלביאה. כשאוהד בן-עמי פגש אותה אחרי ששוחרר בתחילת השנה, הוא דיבר איתה באיטיות, והיא שאלה למה. "אלקנה אמר לי שאת לא מדברת עברית כל-כך טוב", הוא השיב, והיא צחקה, כי במהלך המאבק היא למדה לדבר עברית מצוין, ועכשיו אלקנה יקבל את הגירסה הישראלית המשובחת שלה.
והראש הלך לסילביה קוניו, שתקבל בחזרה את דוד ואריאל שלה. ואל טליה ברמן, שתקבל את גלי וזיוי. ואל לישי לביא-מירן, שבכלל היתה במסע שכנועים בארצות-הברית כשפרצה הבשורה, ותקבל את עמרי, האבא של רוני ועלמא, והבן של דני, שיוכל סוף-סוף להוריד את הזקן ולחזור הביתה ליסוד המעלה אחרי שנתיים בתל-אביב שהוא שונא כל-כך. ואל ענת וחגי אנגרסט ואל עינב צנגאוקר, שיקבלו בחזרה את מתן ומתן – האחד יחזור דרומה, והשני צפונה, למשחקים של מכבי חיפה אהובתו, שעשתה לכבודו סיכת חטופים ירוקה. ואל גלית כלפון הצנועה, שתקבל את שגב שלה בבית בדימונה. ואל קובי ועדית אהל, שיזכו לטפל בעין של אלון ולשמוע את הפסנתר שלו חוזר לחיים. ואל צביקה מור, שהוביל קו אחר, נחוש, והקפיד לברך בשבתות ובחגים גם את בנו השבוי, איתן. ואל גליה דוד האצילה, שתחבק את אביתר שכבר חפר את קברו במנהרות בעזה. ואל גל גלבוע-דלאל שהיה עם אחיו, גיא, במסיבת הנובה, האחד נחטף והשני נמלט ולא נשם לרגע מאז. ואל ויקי כהן שתקבל את נמרוד, שאחיו, יותם, אמר השבוע שהדבר שהכי חסר לו זה המריבות הקטנות שלהם. ואל המשפחות של אבינתן אור, ושל רום ברסלבסקי, ושל מקסים הרקין, ושל בר קופרשטיין, ושל יוסף חיים אוחנה. ואל רותי הורן, שתקבל את איתן שלה שמונה חודשים אחרי שקיבלה את יאיר, ותוכל סוף-סוף להשמיש את המיטה החדשה שקנתה לו.
ואל 28 משפחות חטופים חללים. חלקן יקבלו ודאות וחלקת קבר לבקר בה. וחלקן יישארו עם הספק. חירות נמרודי, אימו של החייל תמיר שנחטף ממחנה ארז ועקבותיו נעלמו בעקבות תקיפת צה"ל בראשית המלחמה, אמרה השבוע שהיא חיה עם החרדה שתדע בוודאות שהוא מת, ועם החרדה היותר גדולה שלא תקבל שום ודאות. יהיו משפחות נוספות שלא ידעו – 7-9 לפי דיווח אחד, 10-15 לפי דיווח אחר – וישראל תישבע לגורלם, ותהפוך כל אבן, ואפשר שתצליח לאתר את חלקם במרוצת הזמן, וחלקם יישארו בגדר תעלומה, כמו רון ארד, שתמי שלו היתה פעילה מאוד במאבק להשבת החטופים, ובקולה הצלול הבהירה מה המחיר של הותרתם שם. בתחילת השבוע היא כתבה כך בדף הפייסבוק שלה: "אילולא המאבק הסיזיפי של המוחים, מאבק שנמשך כבר שלוש שנים, טראמפ לא היה מספר לעולם שאזרחי ישראל ברובם רוצים בסיום המלחמה. אילולא המחאה טראמפ לא היה מכנה את החטופים our hostages".
טראמפ
עוד במערכת הבחירות, בשנה שעברה, הוא התחייב להשבת כל החטופים. בינואר עמד הנשיא האמריקני הנכנס בחלק הראשון של ההבטחה. אחר-כך הוא נדד למחוזות אחרים – רוסיה, סין, מכסים – ועכשיו חזר להתמקד בנו. אפשר שזה הדד-ליין של ועדת פרס נובל לשלום, ואפשר שזה הלחץ המערבי, והערבי, ובעיקר הקטארי שאחרי התקיפה הישראלית בדוחא, ואפשר שזאת ההבטחה ההיא, האנושית, של להחזיר את כולם.
אחרי חודשים שנתן לצדדים להתל בו, ולמעשה בעצמם, הוא הודיע להם שזהו. Game over. שלא אכפת לו מה כל-אחד מהם אמר והבטיח והתחייב. זה ההסכם, תחתמו עליו ונתקדם, או תדחו אותו ותישאו בתוצאות. שני הצדדים הבינו, וחתמו, בידיעה שהאלטרנטיבה גרועה יותר – לספוג את תוצאות זעמו הבלתי צפוי של טראמפ.
טראמפ רוצה נובל כדי לקבל הכרה, אבל הפרס האמיתי הוא החטופים שישוחררו, המלחמה שתסתיים, ואולי ההסכם הגדול שיגיע. אם עזה תשנה את פניה, אפשר יהיה לומר עליו את כל מה שהוא אומר על עצמו
מחר (שישי) ייוודע אם טראמפ יקבל את הפרס. סוכנויות ההימורים נותנות לו סיכויים נמוכים, למרות שהוא ראוי לו מאוד: ההסכם שהשיג לא רק הפגיש בין שני צדדים שלא רצו בו, הוא גם היה מיקסום מרשים של עוצמתו האישית ועוצמתה של ארצות-הברית. MAGA שהיתה כעת גדולה כפי שרצה – השחקנית הבינלאומית החשובה והמשפיעה ביותר.
טראמפ רוצה בפרס בגלל החלק הילדותי באופיו שזקוק להכרה תמידית, אבל הפרס הגדול באמת הוא ההסכם שהביא, החטופים שישוחררו, המלחמה שתסתיים, ואולי-אולי ההסכם הגדול שיגיע. אם הוא יצליח באמת לרתום את המדינות המוסלמיות מסעודיה ועד אינדונזיה, זה יהיה האם-אמא של כל הנובלים. אם ההסכם הזה גם יכלול אופק חדש מול סוריה ולבנון, אז בכלל. ואם עזה אכן תשנה את פניה – בלי חמאס ועם שלטון אחר, נטול יכולת צבאית – אפשר יהיה לומר על טראמפ את כל מה שהוא אומר על עצמו.
עזה
ישראל לא השיגה ניצחון מוחלט. היא השיגה את הניצחון הגדול ביותר שיכלה להשיג, והאמת היא שהיא השיגה אותו כבר מזמן, לפני שנה ויותר. נתניהו ושריו יטענו שישראל עמדה בכל יעדיה: אם זה מה שיסייע להם בעיכול ההסכם, שיהיה. טוב שהיה לישראל את טראמפ, שהחדיר מעט בינה בראשה בטרם הפכה למצורעת כליל ואיבדה גם את שארית יכולתה להילחם.
התמונות השבוע של בכירי חמאס בשארם א-שייח, חליל אל-חיא בראשם, היו מרגיזות במיוחד. לא רק ניסיון החיסול הכושל שהעניק להם חסינות, אלא גם המעמד הרשמי שזכו לו – לצד האמריקנים, שווים לישראל. הסכמתם כעת ניתנה בשם המעמד הזה, ובשם התקווה שיצליחו לחזור עם הזמן, שמשחק אצלם תפקיד אחר לגמרי מאצלנו: אנחנו רצים ספרינט, והם מרתון.
חמאס לא חוסל. הוא נפגע קשות בעזה, והוא ינסה להשתקם, בעיקר דרך יהודה ושומרון, ובעיקר באמצעות האסירים שישוחררו כעת. ישראל אמנם עמדה על-כך שלא יהיו ביניהם "סמלים", אבל יודעת שבין אלה שישוחררו נמצאת הנהגת הארגון הבאה, ונמצא גם יחיא סינוואר הבא שכבר מתכנן את 7 באוקטובר הבא.
בהיבט הזה, המבחן מול חמאס לא מסתיים: הוא רק מתחיל. וגם המבחן מול עזה. טראמפ וצוותו נהגו בחוכמה כשהפרידו בין שני חלקי ההסכם – זה שעוסק בחטופים (והמחבלים שישוחררו) מול סיום המלחמה, וזה שעוסק בפירוז הרצועה ובשיקומה. העולם יתעסק כעת פחות במנהרות ובנשק שנותר, ויותר במאות המיליארדים שיידרשו כדי להעמיד מחדש את עזה ותושביה על הרגליים. ישראל צריכה להתעסק יותר במנהרות ובנשק שנותר, כדי שלא לאפשר לחמאס להרים ראש וכדי שלא תופתע שוב.
בהסכם שחתמה נפרדה הממשלה מכמה חלומות. הראשון הוא גירוש כל אוכלוסית עזה (שהוביל לשלל התבטאויות ואפילו לכוונה להקים מינהלת מיותרת). השני הוא הקמה מחדש של התנחלויות. השלישי הוא שהיית קבע של צה"ל בעומק הרצועה. הרביעי הוא שליטה על שני מיליון פלשתינים. והחמישי הוא שלטון עתידי בעזה שיהיה נטול רשות פלשתינית.
החלומות האלה סתרו לעתים זה את זה (גירוש מול שליטה), ומכולם ראוי להרחיב בעיקר על האחרון. האינטרס הישראלי הוא שהרשות הפלשתינית תהיה בעזה: יש לה יכולת ומוטיבציה, יש לה לגיטימציה בינלאומית, ובעיקר היא שונאת את חמאס בדיוק כמונו וזוכרת היטב את אנשיה שנזרקו על-ידו מגגות בתים כשהשתלט על עזה ב-2007. הרשות היא אכן פרטנר בעייתי (תכני לימוד, מימון אסירים), אבל היא הפרטנר היחיד שישראל יכולה לעבוד איתו מבלי שהנטל של עזה ייפול עליה. גם זה היה ידוע מהרגע הראשון, וחבל שלא קרה קודם.
חמאס לא חוסל. הוא נפגע קשות בעזה, והוא ינסה להשתקם, בעיקר דרך יהודה ושומרון, ובעיקר באמצעות האסירים שישוחררו כעת. בהיבט הזה, המבחן לא מסתיים: הוא רק מתחיל. ישראל צריכה להתעסק במנהרות ובנשק שנותר, כדי שלא לאפשר לחמאס להרים ראש וכדי שלא תופתע שוב
ישראל
יש שטוענים שההסכם הזה הציל את חמאס בדקה ה-90. שעוד קצת לחץ, והיינו שומעים את הקנאק של המפרקת שלו שנשברת. זאת טענה שדרושה הוכחה, כי אחרי שנתיים של מלחמה שבמהלכן הובטח פעם אחר פעם שהנה זה קורה – רק עזה, ואז רק חאן יונס, ואז רק רפיח, ואז שוב רק עזה – כנראה שאין רגע אחד שבו יישמע הקנאק ונדע שניצחנו, כי ספק אם יש מי שיודע להגדיר מהו ניצחון במלחמה מהסוג הזה מול אויב מהסוג הזה.
אפשר שדווקא ישראל היא זאת שניצלה בדקה ה-90. לא רק מחרונו של טראמפ, גם משלל סכנות נוספות שסגרו עליה במקביל: הלחץ הבינלאומי שהוביל לחרמות ואמברגו של ממש ואיים לפגוע במישרין או בעקיפין בכל ישראלי, ובהמשך לכך האנטישמיות שגואה ומאיימת לפגוע בכל יהודי; הלחץ הערבי שכבר מסכן את הסכמי השלום עם מצרים וירדן ואת הסכמי אברהם; הלחץ בצה"ל שכבר מתקשה לעמוד בעומסים הפיזיים והנפשיים, ובמחסור באמל"ח ובחלפים; והלחץ הפנימי בישראל ששיסע ושיסה והחזיר אותה במידה רבה ל-6 באוקטובר, ערב המלחמה.
פרשנים (וסקרים) יצביעו מי מרוויח ומי מפסיד פוליטית מסיום המלחמה. נדמה לי שזה פחות חשוב, כרגע לפחות. ההסכם יאפשר למדינה שלמה להסדיר נשימה. אמנם יהיו עוד חששות ודאגות, בכל הגזרות, אבל זה לחם חוקנו כאן תמיד. מרגע שהסתיימה המלחמה הגדולה, הארוכה, אפשר יהיה לטפל במה שדורש טיפול, ויש המון עניינים שדורשים טיפול – משיקום צה"ל והסדרת חוק הגיוס, דרך שיקום מעמדה הבינלאומי של ישראלי (ואולי סוף-סוף גם יקום לה מערך הסברה ראוי), ועד הקמת ועדת חקירה ממלכתית שנדחתה "בגלל המלחמה" ומחויבת המציאות כדי שהכשלים יילמדו והמלחמה הבאה תימנע.
על הדרך יישארו לא מעט שאלות פתוחות, לפחות לתקופה הקרובה. למשל מה יעשו החותים, שפתחו במלחמה עם ישראל בגלל עזה, ועכשיו כבר נלחמים לגמרי את מלחמתם-שלהם. ומה תעשה איראן, ששוב כל הפוקוס יהיה עליה עם אפשרות, מתישהו, לחידוש המלחמה שלה עם ישראל. ומה יעשו מדינות אירופה שדרשו את סיום המלחמה, וכעת נדרשות להסיר את המגבלות ששמו על ישראל, ואולי גם להשיב קצת שפיות לרחובות שלהן. וכמובן מה יעשו הפוליטיקאים שלנו, שהתפרנסו מהמלחמה ודחו בשמה כל עיסוק אחר, ונדרשים כעת לחזור ולעסוק במשרדים שלהם, כלומר בבעיות שלנו.
7 באוקטובר
הטקס הלאומי, ששודר במוצאי חג הסוכות, לימד איפה נמצא רוב העם. ההסכם שנחתם יממה אחר-כך יוצר הלימה, גם אם מאוחרת, בינו לבין התוצאה. ועדיין, אין בו כדי למחוק או להשכיח את מה שקרה, וגם אין סיכוי שיצליח: למרות התעלמותם המבישה של רוב השרים מהתאריך, 7 באוקטובר כאן, והוא יהיה כאן תמיד.
גם כשהחטופים כבר לא יהיו שם (וכנראה שתמיד יהיו שם חללים חטופים, לצערנו), המלחמה הזאת תישאר איתנו בשם כמעט 2000 ההרוגים והנרצחים שלה, וקרוב ל-20 אלף הפצועים, ועשרות אלפי פגועי הנפש, ואלפי המפונים, והעסקים שקרסו, והמשפחות שקרסו, והמחירים הכבדים, הבלתי נתפסים, ששולמו ברמה האישית, והקהילתית, והלאומית.
ולפני שמתחילים מצעדי הניצחון, והקמפיינים הפוליטיים לקראת הבחירות, צריך להזכיר ולזכור את מי שבזכותם כל זה התאפשר, ובעיקר את לוחמי צה"ל ושב"כ ומשטרה שנהרגו. צה"ל אמנם נמצא עדיין ברצועה, והכל שברירי ומסוכן והכוחות נדרשים לשמור על עירנות-שיא דווקא כעת, בזמן הפציעות (תרתי משמע), ובכל זאת אי אפשר שלא לחשוב על לוחם הנח"ל סמל ראשון צ'אלצ'או שמעון דמלאש, שנפל בשבוע שעבר בעזה ולעד יהיה החלל האחרון של מלחמת חרבות ברזל, בדיוק כפי שצחי איטח שנפל בשנת 2000 היה החלל האחרון של מלחמת לבנון הראשונה והארוכה.
"שאגו בחורים כי נגמר", כתב חיים חפר במלחמת העצמאות. וגם עכשיו בשלכת נושב כבר הסתיו, ועוד רגע שמחת תורה – שנתיים לשמחת תורה ההוא, שבו הכל התחיל, והלוואי שנגמר, כי במזרח התיכון שום דבר לא באמת נגמר, וכמו שאומרת הקלישאה: זה לא הסוף. זה בקושי הסוף של ההתחלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו