טקס הזיכרון הלאומי ל-7.10 נפתח בדקת דומיה: רבבות משתתפים עמדו בפתח טקס משפחות 7 באוקטובר בפארק גני יהושע (הירקון). מיליוני צופים התכנסו במאות מוקדי צפייה ברחבי הארץ והעולם.
האירוע התרחש במלוא שנתיים לטבח הנורא בשבעה באוקטובר 2023, ועל רקע המגעים בין המתווכות לאישור תכנית טראמפ.את הטקס הנחו אשירה גרינברג, רעייתו של סא״ל תומר גרינברג ז"ל, והשחקן צחי הלוי שלחם ב-7.10 בכפר עזה.
בין הנואמים: הרב אלחנן דנינו, אביו של החטוף אורי דנינו ז"ל, שנרצח בשבי חמאס, מזי אילון, אלמנתו של טל אילון ז"ל מפקד כיתת הכוננות, כפר עזה, עומר שם טוב ששב משבי חמאס לאחר 505 ימים בשבי, ענת אנגרסט, אימו של החייל החטוף מתן אנגרסט וויקי כהן, אימו של החייל החטוף נמרוד כהן, גלית דן, שאיבדה את בתה, נויה דן ז"ל ואמה, כרמלה דן ז"ל, יונתן שמריז מייסד תנועת "קומו" ואחיו של החטוף אלון שמריז שנהרג מאש כוחותינו.
יונתן שימריז, יוזם הטקס, מייסד תנועת "קומו" ואחיו של החטוף אלון שימריז ז"ל בטקס הזיכרון הלאומי בפארק הירקון // גדעון מרקוביץ
השיר "הדרך אל הכפר" בוצע בפתיחת טקס הזיכרון הלאומי על ידי הזמרת יובל רפאל, שורדת מסיבת הנובה. ועל ידי הזמר דניאל וייס שהוריו שמוליק ויהודית וייס נרצחו בטבח בקיבוץ בארי.
מאות התכנסו בכיכר פריז בירושלים לצפייה בטקס הזיכרון הלאומי // אורן בן חקון
מנחה הערב צחי הלוי: "לאזרחי ישראל ולעם ישראל בארץ ובֿעולם - תודה מעומק לב. בזכותכם המעמד המרגש הזה מתקיים ומשודר בשידור חי למיליוני בני אדם ולמאות קהילות ברחבי העולם, הערב הזה שייך לכֿולנו. כולנו מחוברים ומאוחדים באהבה לאלה שהיו ואינם".
"לא נהיה שלמים עד שיחזרו"
מנחת הערב אשירה גרינברג: "הערב גם נחבק את משפחות 48 החטופים והחטופה, שמחכות בנשימה עצורה לבשורת השיבה הביתה. משפחות יקרות: עם שלם מחכה יחד איתכם לבשורות טובות. אנחנו לא נהיה שלמים עד שיקיריכם ישובו אלינו כולם. בדאגה וגם בתקווה - אתם לא לבד, אנחנו איתכם".
תפילה להשבת החטופים שנשא הרב אלחנן דנינו, אביו של אורי דנינו ז"ל: "אַחֵינוּ כל בֵּית יִשְֹרָאֵל הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה, העומדים בין בים ובין ביבשה, המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה. השתא בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן. בַּעֲבוּר שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים בַּעֲבוּרָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמָּלֵא רַחֲמִים עֲלֵיהֶם, וְיוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק, וּמִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם, וִישִׁיבֵם מְהֵרָה לְחֵיק מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם בְּרִיאִים וּשְׁלֵמִים בְּנַפְשָׁם וּבְגוּפָם, וְאֵלּוּ שֶׁאֵינָם עוֹד בֵּין הַחַיִּים יוּבְאוּ לְקֶבֶר יִשְׂרָאֵל. וִיקֻיַּם בָּהֶם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר, וְנֶאֱמַר: וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם. שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה וְנֹאמַר אָמֵן".
הרב אלחנן דנינו, אביו של אורי דנינו ז"ל בתפילה להשבת החטופים // מרוה שרון
מזי אילון, אלמנת מפקד כיתת הכוננות של כפר עזה סיפרה על גבורת בעלה: "טל וכיתת הכוננות שלו ניהלו קרבות קשים מול המחבלים שהגיעו לדלת ביתם. מסירות הנפש ואומץ הלב של טל וחברי כיתות הכונות הצילו באותו יום אלפי נפשות ברחבי העוטף. בנאומה, מזי תיארה את הרגעים האחרונים לפני יציאתו: "06:29 הבית רעד. יצאת. מפקד כיתת הכוננות. אמיץ, דרוך, חזק כמו תמיד".
היא סיפרה כיצד טל הזהיר, פיקד, שלח הודעות, שמר על כולם, הציל חיים גם בקיבוץ השכן, ולחם עד נשימתו האחרונה. "טל וחבריו כבר לא בכֿוננות. הוא נח בין רגבי אדמת המקום שאהב ואהב אותו בחזרה. רק אנו האלמנות שנשארות בכֿוננות געגוע, בכאב, מנסות להיצמד לדרך. עוד הוסיפה כי "הרוח שנשבה בתוכם מצויה בנו ובילדינו ויש לנו הכוח לשאת את משקלה הכבד של התקווה".
עומר שם טוב, שחזר משבי חמאס בעסקת החטופים האחרונה, מספר: "שבעה באוקטובר. התאריך שהפך לנקודת מפנה בחיינו.
בבוקר של חג ושמחה, במסיבה עם חברים, רגע אחד והעולם שלנו השתנה. מאותו רגע, שום דבר כבר לא היה אותו דבר. בלילה עוד היינו ילדים שרוקדים את החיים, אבל בבוקר הכול נשבר. ריסוק של תמימות, של שגרה, של ביטחון. מול הזוועה, עמדנו מול בחירה לשקוע או להילחם על האור ובתוך החושך ההוא הופיע אור. אור של אנשים שלא ויתרו, שקמו, התייצבו, רצו לשטח, למפקדה, לעזור, להציל, לאהוב. הם לימדו אותנו מהי ערבות הדדית אמיתית.
עומר שם טוב, ששב לישראל בעסקת החטופים האחרונה: "היינו ילדים שרוקדים את החיים, אבל בבוקר 7.10 הכול נשבר" // מתוך טקס הזיכרון הלאומי
"ביניהם היה אורי, המלאך ששב אל התופת להציל את מיה, איתי ואותי – אפילו שהיה יכול לבחור אחרת ולאחר 11 חודשים בשבי נרצח לצד עדן, כרמל,אלמוג, אלכס והרש יהיה זכרם ברוך. לי חיכה גורל אחר ברוך השם, אחרי 505 ימים של כאב קושי ובעיקר געגוע שבתי הביתה למשפחה שלי זכיתי לרקוד שוב לאור הזריחה והכי חשוב, למדתי מהו חוסן אמיתי ומה זה אומר לאהוב את הארץ, את האנשים, את החיים.
"אנחנו עדיין בדרך עם 48 חטופים שעדיין לא שבו ועם משפחות שמחכות, נושמות, מתפללות לרגע הזה .השלום שחלמנו עליו עדיין רחוק, אבל האחדות, האכפתיות, והניצוץ האנושי שהתגלה כאן הם היסוד שעליו נוכל לבנות מחדש. אני עומד כאן היום, בשם כולנו, כדי לומר תודה. תודה לגיבורים שנלחמו ולא שבו. תודה ללוחמים וללוחמות ששומרים על כולנו גם היום. תודה לכל מי שבוחר באור, גם כשקל יותר להיכנע לחושך. אתם הלב הפועם של האומה הזאת. אתם מזכירים לנו יום יום מהי נתינה, מהי שליחות, ומהי אהבה אמיתית. בזכותכם נמשיך לחיות כאן עם לב פתוח, עם תקווה, ועם אמונה. אני גאה לעמוד כאן, לומר אני נשבע להיות ראוי לכם".
"ילד שלי, אמא לא מוותרת"
ויקי כהן, אימו של החטוף נמרוד כהן וענת אנגרסט, אם החטוף מתן אנגרסט, פונות לבנם שבשבי: ויקי: "אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמו אותך לידי, את הנשימה הראשונה, את המבט שידעתי שילווה אותי כל חיי". ענת: "אני זוכרת איך ניסית לצעוד, נופל וקם, והעיניים שלך חיפשו את שלי בכל צעד קטן. אני זוכרת את הציור הראשון שלך שעד היום שמור במגירה. ואת השן הראשונה שנפלה".
ויקי כהן וענת אנגרסט בטקס הזיכרון הלאומי: "ילד שלי אני נשבעת: אני לא מוותרת! עם שלם לא מוותר עליכם, עם שלם נלחם עליכם"
ויקי: "אני זוכרת את הפעם הראשונה שקפצת למים בלי פחד
ואת היום שהבאת לי קונכייה מהחוף ואמרת לי 'אמא, תקשיבי לגלים'". ענת: "אני זוכרת את דרשת בר המצווה שלך. זוכרת אותך מקריא בקול בטוח, את המילים שהולכות איתי תמיד". ויקי: "אני זוכרת איך בתיכון גדלת להיות גבר צעיר - פתאום עומד ליד אבא בבוקר ומתגלח. אני זוכרת את נשף הסיום - הייתם כל כך מאושרים, ואני ראיתי אותך פורש כנפיים אל החיים האמיתיים".
ענת: "זוכרת את היום שהתגייסת, החיוך עם המדים החדשים, העיניים שלך הבריקו מגאווה ושליחות". ויקי: "ואני חיבקתי, ושמחתי בשבילך, ופחדתי נורא". ענת: "אני זוכרת את החג האחרון יחד, את החיבוק שהיה קצר מדי, והמילים שעדיין מהדהדות לי בראש: 'שמור על עצמך ואל תהיה לי גיבור'".
"האדמה נשמטה"
ויקי: "אני זוכרת את המקום המדויק שבו עמדתי כשהודיעו לי שנחטפת, את הרגע שבו האדמה נשמטה מתחת לרגליי - וכבר שנתיים כל האור הלך לו ואתה בחושך רועד שם במנהרות". ענת: "אני יודעת שכואב לך ואני לא יכולה לחבק. אני שומעת אותך לוחש לי 'בואי אמא' ואני לא יכולה להגן". ויקי: "אבל ילד שלי אני נשבעת: אני לא מוותרת! עם שלם לא מוותר עליכם, עם שלם נלחם עליכם".
עטרה סינטון על בן זוגה, סמל אריאל סוסנוב ז"ל שנפל בשטח כינוס באביבים: "אני לא יכולה לתאר את התחושה של להתפלל ולבקש מאלוהים בכל הכוח שהבן אדם שאתה הכי אוהב בעולם רק נפצע" // מתוך טקס הזיכרון הלאומי
גלית דן, איבדה את בתה, נויה דן ואמה, כרמלה דן, שנרצחו בניר עוז: "שוב אוקטובר! וזה היום השבע מאות שלושים ואחד לאסוננו. לאסון וחורבן הבית שלי, וניר עוז. שנתיים שאתן לא כאן, שנתיים מהיום הארור שקיבוץ ניר עוז הפך לשדה קטל, והעוטף - לשדה קרב. שנתיים מהיום שהפכתי לאימא שכולה ובֿת יתומה. ועדיין אני לא מבינה מה קרה שם בכלל, במקום הכי בטוח... בממ"ד... נויה שלי, השארת לי הודעה ואמרת : אימא, היה בום גדול...אימא'לה... ולי לא היו מילים אז, וגם עכשיו אין לי מילים לענות לך. תידרש עוד הרבה עבודה קשה כדי להחזיר את האמון שיש מי ששומר, שיש על מי לסמוך, שאפשר לחוש ביטחון.
"את יודעת, בשלוש עשרה השנים שחיית, לגדל אותך הצריך מאמץ מחשבתי תמידי. אולי בגלל זה יצאת כל כך מתומצתת ואיכותית. זוכרת שהיה לך מה להגיד על האוטיזם שלך, ורצית שהעולם ישמע. שומעת ילדה? עכשיו הם קצת יותר מקשיבים. שנתיים שבכֿל יום אני מתגעגעת לצחוק, לחיבוקים ולאתגרים שהיו איתך. כבר שנתיים נרדמת עם ג'ף הג'ירף וכיבשי ושועלי, שומרת עליהם בשבילך...
והנה שוב אוקטובר!
"עוד רגע שוב, יום הולדת שמונים ושתיים 82 לאימא, סבתא כרמלה היפה והנדיבה שלי. מזל גדול שהספקתי לתת לך מלא חיבוקים. החזרת לי באהבה והערכה, ועזרת בלי חשבון. תודה ששמרת על נויה שלי ממש עד הסוף. ומפני ששוב אוקטובר ואף על פי שאני לא יודעת מה קרה שם בממ"ד ברגעים האחרונים...אני רוצה לדמיין אתכן תומכות זו בזו, לוחשות זו לזו שאתן אוהבות, ויודעות שאני אוהבת אתכן. ורק האהבה תנצח את הכאב הזה.
"לא עוד אימהות שכולות"
"כי שוב אוקטובר ואני מתפללת: לא עוד אימהות שכולות. לא עוד מתים. אני כאן לבקש בשמכן, בשם אלה שאיבדו הכול, בשם אלה שעדיין אפשר להציל: אנחנו לא רוצים נקמה. אנחנו רוצים תיקון. אנחנו רוצים לנצח את הפחד ולמצוא תקווה, לנצח את השנאה ולהתחבר לאנושיות מחדש. לנצח את הזעם ולהתחבר לחמלה, להעיר מחדש את הערכים למענם סבא וסבתא שלי באו לכאן. הגיע הזמן להחזיר את כולם הביתה. הגיע הזמן שהיום ההוא יסתיים, הגיע הזמן שנחזור לחיות".
יונתן שמריז, ממייסדי ״קומו״, הערב בטקס הזיכרון הלאומי של משפחות שבעה באוקטובר: "היום לפני שנתיים, ישבתי בממ"ד עם אישה בהיריון וילדה שחגגה יומהולדת שנתיים. ביד אחת החזקתי את הידית, וביד השנייה סכין, כדי לחתוך את עוגת יום ההולדת וגם כדי להגן על עצמנו. אז קיבלתי הודעה מאחי עידו, שסיפר איך נלחם מול עשרות מחבלים, וראה את החברים הכי טובים שלנו נהרגים. אחרי כמה שעות אחי הקטן אלון כתב לי שנכנסו אליו מחבלים לדירה. הספקתי לכתוב לו שאני אוהב אותו, ומאז לא דיברנו. כבר שם, בממ"ד, הבטחתי לעצמי: אנחנו נקום!
יונתן שמריז, ממייסדי ״קומו״, הערב בטקס הזיכרון הלאומי של משפחות שבעה באוקטובר: "הבוקר, כשהדלקתי נרות יום הולדת 4 ליהלי, הבטחתי לעצמי: אנחנו נקום!" // מתוך טקס הזיכרון הלאומי
"יצאנו לתוך מדינה שהדבר היחיד שתפקד בה היה העם. עם ישראל הלביש אותנו, האכיל אותנו ונלחם עלינו. הוא היה שם כשאף מנהיג לא הגיע. אלון אחי הגיבור, נהרג אחרי שעשה את הבלתי אפשרי.
כשקיבלנו את ההודעה, קיוויתי למות. לא מצאתי משמעות לחיים. שלושה שבועות אחר כך, נולד לביא.
"מחויבות גדולה"
הבטתי בו ו-ביהלי, והבטחתי לעצמי: אנחנו נקום! 7/10 הוא לא רק יום זיכרון לאנשים שאיבדנו. זהו יום זיכרון להפקרות, לחוסר מנהיגות ולבריחה מאחריות. ביום הזה נולדה מחויבות גדולה: להוביל את מדינת ישראל למציאות טובה יותר. הרבה יותר. זה לא מה שרצינו, אבל זה מה שנפל בחלקנו. התחלת השיקום היא החזרת האחים והאחות שלנו הביתה!
"הבוקר, כשהדלקתי נרות יום הולדת 4 ליהלי, הבטחתי לעצמי: אנחנו נקום! זה לא חזון רחוק, זה קרוב מתמיד. אחרי הימים הנוראים, יגיעו הימים היפים ביותר שלנו. אנחנו נחזיר את החיים, אנחנו נחזיר את התקווה. אנחנו קמנו! עם ישראל קם".
בתום הטקס, משפחות החטופים הוזמנו לבמה לשירת "התקווה". עשרות אלפי האנשים שנכחו בטקס זעקו כאחד "את כולם! עכשיו!".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו