אין ישראלי אחד שלא מכיר את הסרט "בופור" , סרט שיצא לאקרנים בשנת 2007 שמתאר את הימים האחרונים של כוח צה"ל במוצב הבופור בגזרה המזרחית של אזור הביטחון בדרום לבנון, מוצב שהתמודד עם הפגזות מתמשכות מצד חיזבאללה בגזרה בה שהו עשרות אלפי חיילי צה"ל במשך הרבה מאוד שנים, גזרה בה נלחמו חיילים על חייהם ושמרו על ביטחון תושבי מדינת ישראל, עד שהתקבלה החלטה לצאת מלבנון.
אחד מהלוחמים שהיה במוצב הבופור היה צחי איטח. מוזיקאי מחונן, חבר במועדון הקרטה, מנהיג בקרב חבריו שלקראת גיוסו לצה"ל ביקש להתנדב ליחידה שהקים אביו פלחה"ן - פלוגת ההנדסה של גבעתי. צחי שירת בקו בלבנון במוצב הבופור וביום שישי 11 בפברואר שנת 2000 מצא את מותו במוצב לאחר שטיל נגד טנקים מסוג טאו נורה לעבר העמדה שלו ושל חבריו. כתוצאה פגיעת הטיל צחי נהרג במקום, בן 19 בלבד היה בנופלו.
25 שנים חלפו מאז מותו של צחי, אביו אריה איטח - אלוף משנה במילואים ששירת בצבא הקבע כמפקד בית-הספר לקצינים מרגיש שהרבה לא השתנה מאז.
"המלחמה הזאת נמשכת למעלה משנה וחצי ואתה כל הזמן שואל את עצמך כישראלי האם ישראל התרגלה למלחמות. מדינת ישראל לא מורגלת ולא מתורגלת במלחמות ארוכות. בעל כורחנו נכנסנו למלחמה כי כבשו לנו חבל ארץ בדרום, הרגו ורצחו חיילים ואזרחים. פתאום אתה נכנס למלחמה שהיא עקובה מדם עם מאות ואלפי הרוגים. בתחושה האישית שלי זה לא נגמר. אנחנו ממשיכים לקבור לוחמים".
אריה מספר שגם חבריו ליחידה ולילדות של צחי שנפל לפני 25 שנים עדין נלחמים. "זה מדהים שגם כיום כל כך הרבה שנים אחרי שהסתיימה מלחמת לבנון חברי הצוות של הבן שלי עדין נלחמים כחיילי מילואים. כמעט כל חברי הצוות שלו נמצאים כבר פעם חמישית במילואים. אנחנו דואגים להם מאוד, הם כמו ילדים שלנו, הם באים אלינו כל שנה, כל הזמן, הם באים בימי הזיכרון והם בני בית אצלנו ואנחנו דואגים להם כאילו זה לא נגמר".
"אני כבר לא חושב על שלום בכלל, אני חושב מה יהיה בעתיד. יש לי נכדים שהם גדלים והנכדה הבכורה שלי מתגייסת בקרוב. אני מת מפחד, למרות שאני איש צבא, אני לוחם וכל משפחתנו הם לוחמים. אנחנו דואגים, אנחנו לא מפסיקים לדאוג, אנחנו במדינה ללא הפסקה שדואגת כל הזמן. בתנ"ך כתוב 'והארץ תשקוט 40 שנה' ואנחנו לא עומדים בזה. מפחיד אותנו המצב, כל כך הרבה קורבנות, חיילים, אנשי מילואים, יש הרבה יתומים ואלמנות ואנחנו לא רואים את העתיד. אני לא רוצה לשמוע יותר 'הותר לפרסום' או משתתפים בצערכם, צריך לעצור את זה. ואין לי טענה על הצבא. הצבא יודע לעבוד, הצבא יודע לנצח. צריך להביא את השקט לגבולותינו, זה תלוי בצד המדיני וזה לא קורה".
"צריך שמישהו ייתן תקווה לעם הזה"
אריה מספר שתמיד אמר הלוואי שצחי יהיה החלל האחרון. "בעל כורחנו אנחנו נלחמים כל החיים במדינה הזאת. אני יודע שאף אחד לא מת לשווא, אבל שרואים שהמערכת לא מתקדמת לשום מקום, המחשבה הזאת עוברת לך בראש. לא קורה כלום, הכל תקוע ואתה אומר לעצמך עד מתי זה ימשך. צריך שמישהו ייתן תקווה לעם הזה ומי שצריך לתת תקווה זה המנהיגים שלנו, אלו הם שמנהלים את המדינה, הם צריכים לקחת את עצמם בידיים".
אריה מספר על הגעגועים לצחי הבן שנותר צעיר לנצח. "צחי נולד בדימונה, אח בכור לעמוס, אתי וליהי. כשצחי היה בן 10 עברנו להתגורר במצפה רמון בעקבות השירות שלי בצבא הקבע כסגן מפקד בית-הספר לקצינים. צחי למד בבית-הספר היסודי "רמון" במצפה רמון. ושהיה בתיכון עברנו להתגורר ביבנה, שם סיים צחי את לימודיו בבית-הספר התיכון "גינסבורג", במגמה לקרימינולוגיה והצטיין בלימודיו. צחי היה מוסיקאי מחונן, שהחל לנגן על קלידים כבר בהיותו בן שש והגיע לרמה מקצועית. הוא הפיק את מסיבת הסיום של כיתה יב' בתיכון בו למד, והשאיר אחריו כארבע מאות וחמישים פלייבקים מתנגנים ושמונה עשר שירים מוקלטים ששר עם אחותו. הוא היה חבר במועדון הקארטה "בודוארט" ביבנה, שם התאמן בהתמדה והגיע להישגים. צחי עמד במרכז העשייה החברתית בשכבתו והיה מנהיג בקרב חבריו ביישוב".
אריה מספר שלקראת גיוסו לצה"ל ביקש צחי להתנדב ליחידה שהוא הקים והתקבל לפלחה"ן, פלוגת ההנדסה של 'גבעתי'. "עבור צחי הדבר היווה סגירת מעגל והוא היה גאה מאוד. בחודש מרס 1999 הוא התגייס לצה"ל ובמסגרת מסלול הכשרתו הגיע לשירות בקו בלבנון ופלוגתו הוצבה במוצב הבופור בגזרה המזרחית של אזור הביטחון בדרום לבנון".
ביום שישי, (11.2.2000) בשעות אחר הצהרים המוקדמות נורה טיל נגד טנקים מסוג טאו לעבר העמדה של צחי וחברו רועי כהן. כתוצאה מפגיעת הטיל נפצע רועי וצחי נהרג. בן תשע-עשרה וארבעה חודשים היה בנופלו. כשלושה חודשים לאחר נפילתו של צחי נסוג צה"ל מלבנון לגבול הבינלאומי.
צחי הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין ביבנה כשהוא מותיר אחריו הורים, אח, שתי אחיות וחברה, מורן. לאחר נפילתו הועלה צחי לדרגת סמל.
הוריו הנציחו את זיכרו בקניית שעונים לחבריו ליחידה ובהקמת חדר מוזיקה בבית-הספר 'גינסבורג', שבו למד צחי. "אנחנו דבקים בחיים. קיבלנו החלטה בתום השבעה של צחי לדבוק בחיים ולעשות כל דבר שעושה לנו טוב ולשמח את ליבנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו