אבא של אשר היה רואה חשבון, ולא כל כך הבנתי למה הוא מקבל שכר רק כדי לראות חשבון. אנחנו עושים חשבון אפילו בחוברת החופש הגדול, ולא זוכים בשום תמורה. אבל הוא כנראה היה בעל אמצעים, שהספיקו לו לרכוש כיסא בבית הכנסת הגדול שברחוב אלנבי בתל אביב, לא הרחק מבית הספר שלנו.
קינאתי באשר על הכיסא שלהם. זה היה קצת בזבוז, כי רוב הזמן הם לא נמצאים בבית הכנסת ולא יושבים בו, אבל כנראה הם יכלו להרשות לעצמם את העלות, הממומשת כמעט רק בימים הנוראים. לפעמים, כשאבא היה לוקח אותי לבית הכנסת בימים אחרים, אהבתי לשבת בכיסאו של אבא של אשר, אף שהיו שם גם הרבה כיסאות ריקים אחרים. שמו היה רשום על הכיסא המתקפל באותיות של קידוש לבנה.
בבית הכנסת הגדול קיימו הפסקה לפני קריאת מפטיר יונה, ביום הצום אחר הצהריים. בבתי כנסת אחרים נמנעו מן ההפסקה הזו, משום שבין כה איש לא חשב על הפסקת צהריים ביום הקדוש הזה. אבא היה מוביל אותי לבתי כנסת אחרים: בית הכנסת של התימנים, בית הכנסת של החסידים, בית הכנסת של מושב הזקנים, וכמובן - בית הכנסת שלנו, "ירושלים", ברחוב גרוזנברג.
אצלנו מכרו את מפטיר יונה במכירה פומבית, וזה היה האירוע הבלתי שגרתי היחיד בימי הכיפורים שלנו. הילדים עקבו בעניין עצום אחר מבוגרים, שבאמצע החג הכי קדוש העלו את מחיר המפטיר, אף שאפילו לתחרות המותחת הזו בדרך כלל יש סוף ידוע מראש, כי אחד המתפללים, שהואיל להגיע לבית הכנסת רק ביום כיפור, עשה לו מנהג לרכוש מדי שנה את הזכות לנבואת יונה ולסיפור המשונה שלו, שאין כמוהו בכל התנ"ך.
הניחוח של קופסאות הכסף מלאות הטבק להרחה, שאותן מותר להביא ביום כיפור ולשאוף את ריחן, השתלט על בית הכנסת, ואני אהבתי אותו. לא ידעתי כיצד עשו העלים הקטנים את דרכם לקופסאות הקטנות, והתפעלתי מהליברליות שאפשרה את השימוש בהן במהלך הצום. עם אבא התווכחתי בנושא משחת השיניים. לא שהתעצלתי להשתמש בה, אבל קראתי במקום כלשהו שהשימוש בה אסור ביום כיפור, והוא אמר לי שלא אשתגע. ומכיוון שהייתי בגיל של הכל או לא כלום, שחור או לבן - השתגעתי.
לקראת מוצאי כיפור החלו המתפללים מגניבים מבטים לעבר השעון. היה מוקדם מכדי לתקוע בשופר ולברך את הלבנה, אבל ברור שאין זו שעה לפרוש מן הכלל. בית הכנסת היה עכשיו עמוס כמעט כפי שהיה בכל נדרי, ערב קודם לכן, ומכיוון שעדיין היה מוקדם, הבינו שזהו הזמן לשיר "אבינו מלכנו". זו תפילה בעלת ייחוד נדיר: אפשר לשיר אותה שוב ושוב, עד שזקני העדה מחליטים כי הסתיים הצום או שהסתיימה השבת ואפשר כבר לעשות הבדלה.
לפעמים היו מי שהתעלפו. בייחוד אנשים זקנים, שמצבם הרפואי יכול היה להעניק להם פטור מהצום, אך היתה להם בעיה - לא היתה להם כתובת שתקבל מידיהם את פתק הפטור. בדרך כלל שפכו עליהם מים והם התעוררו. לא הטריחו אמבולנס באמצע היום הזה.
ביום כיפור האחרון שלו היה אבא חלש מאוד, ולא יכול היה להגיע לבית הכנסת, אבל הוא התעקש לצום. ניסינו לשכנע אותו לאכול דבר מה, אבל דווקא עכשיו הוא היה העקשן. הוא ידע שזה הצום האחרון, ולא רצה לשבור דווקא אותו לפני שהוא עובר לעולם אחר. הוא אחז בי בידיים קרות ושאל אם זכור לי סיפור משחת השיניים. מובן שזכרתי. הוא חייך חיוך עגום ואמר: לא עמדתי על דעתי אז - אל תתעקש איתי עכשיו. ולא התעקשתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
