"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

משחת שיניים ביום כיפור

יוסי ביילין חוזר אל יום כיפור במחוזות ילדותו בתל אביב

,עודכן
0השמעה
לקראת יום הכיפורים תשפ"ה, ירושלים, צילום: .

אבא של אשר היה רואה חשבון, ולא כל כך הבנתי למה הוא מקבל שכר רק כדי לראות חשבון. אנחנו עושים חשבון אפילו בחוברת החופש הגדול, ולא זוכים בשום תמורה. אבל הוא כנראה היה בעל אמצעים, שהספיקו לו לרכוש כיסא בבית הכנסת הגדול שברחוב אלנבי בתל אביב, לא הרחק מבית הספר שלנו.

קינאתי באשר על הכיסא שלהם. זה היה קצת בזבוז, כי רוב הזמן הם לא נמצאים בבית הכנסת ולא יושבים בו, אבל כנראה הם יכלו להרשות לעצמם את העלות, הממומשת כמעט רק בימים הנוראים. לפעמים, כשאבא היה לוקח אותי לבית הכנסת בימים אחרים, אהבתי לשבת בכיסאו של אבא של אשר, אף שהיו שם גם הרבה כיסאות ריקים אחרים. שמו היה רשום על הכיסא המתקפל באותיות של קידוש לבנה.

בבית הכנסת הגדול קיימו הפסקה לפני קריאת מפטיר יונה, ביום הצום אחר הצהריים. בבתי כנסת אחרים נמנעו מן ההפסקה הזו, משום שבין כה איש לא חשב על הפסקת צהריים ביום הקדוש הזה. אבא היה מוביל אותי לבתי כנסת אחרים: בית הכנסת של התימנים, בית הכנסת של החסידים, בית הכנסת של מושב הזקנים, וכמובן - בית הכנסת שלנו, "ירושלים", ברחוב גרוזנברג.

אצלנו מכרו את מפטיר יונה במכירה פומבית, וזה היה האירוע הבלתי שגרתי היחיד בימי הכיפורים שלנו. הילדים עקבו בעניין עצום אחר מבוגרים, שבאמצע החג הכי קדוש העלו את מחיר המפטיר, אף שאפילו לתחרות המותחת הזו בדרך כלל יש סוף ידוע מראש, כי אחד המתפללים, שהואיל להגיע לבית הכנסת רק ביום כיפור, עשה לו מנהג לרכוש מדי שנה את הזכות לנבואת יונה ולסיפור המשונה שלו, שאין כמוהו בכל התנ"ך.

הניחוח של קופסאות הכסף מלאות הטבק להרחה, שאותן מותר להביא ביום כיפור ולשאוף את ריחן, השתלט על בית הכנסת, ואני אהבתי אותו. לא ידעתי כיצד עשו העלים הקטנים את דרכם לקופסאות הקטנות, והתפעלתי מהליברליות שאפשרה את השימוש בהן במהלך הצום. עם אבא התווכחתי בנושא משחת השיניים. לא שהתעצלתי להשתמש בה, אבל קראתי במקום כלשהו שהשימוש בה אסור ביום כיפור, והוא אמר לי שלא אשתגע. ומכיוון שהייתי בגיל של הכל או לא כלום, שחור או לבן - השתגעתי.

לקראת מוצאי כיפור החלו המתפללים מגניבים מבטים לעבר השעון. היה מוקדם מכדי לתקוע בשופר ולברך את הלבנה, אבל ברור שאין זו שעה לפרוש מן הכלל. בית הכנסת היה עכשיו עמוס כמעט כפי שהיה בכל נדרי, ערב קודם לכן, ומכיוון שעדיין היה מוקדם, הבינו שזהו הזמן לשיר "אבינו מלכנו". זו תפילה בעלת ייחוד נדיר: אפשר לשיר אותה שוב ושוב, עד שזקני העדה מחליטים כי הסתיים הצום או שהסתיימה השבת ואפשר כבר לעשות הבדלה.

לפעמים היו מי שהתעלפו. בייחוד אנשים זקנים, שמצבם הרפואי יכול היה להעניק להם פטור מהצום, אך היתה להם בעיה - לא היתה להם כתובת שתקבל מידיהם את פתק הפטור. בדרך כלל שפכו עליהם מים והם התעוררו. לא הטריחו אמבולנס באמצע היום הזה.

ביום כיפור האחרון שלו היה אבא חלש מאוד, ולא יכול היה להגיע לבית הכנסת, אבל הוא התעקש לצום. ניסינו לשכנע אותו לאכול דבר מה, אבל דווקא עכשיו הוא היה העקשן. הוא ידע שזה הצום האחרון, ולא רצה לשבור דווקא אותו לפני שהוא עובר לעולם אחר. הוא אחז בי בידיים קרות ושאל אם זכור לי סיפור משחת השיניים. מובן שזכרתי. הוא חייך חיוך עגום ואמר: לא עמדתי על דעתי אז - אל תתעקש איתי עכשיו. ולא התעקשתי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

יוסי ביילין

בעל טור במגזין

כדאילהכיר