כך ניצלה המשפחה מבארי שהמחבלים הפכו את ביתה לחמ"ל

דפוס בארי. הרמת כוסית לשנה החדשה

"בוקר טוב לכולם. להיות כאן היום, ביום ה־710, ולהגיד 'מרגש', זה האנדרסטייטמנט של המובן מאליו", אומר בן סוכמן, המנכ"ל. צל נעים מכסה את כר הדשא ליד חדר האוכל. עובדי דפוס בארי נקבצו מהמפעל, ומכל קצוות הרשת המתפתחת, מפתח תקווה ומחיפה, לסיכום השנה ולהרמת כוסית לשנה החדשה. אני מקשיב לשיחות מעל שולחן הכיבוד, והכל נשמע ונראה כמו בכל אירוע חברה של סוף הקיץ: טרוניות טונה, זיכרונות חופשת סופלקי וריכולי סביח. זוהי שגרה וזהו תלוש שכרה.

אך השמש מתעקשת להזכיר שדבר לא עומד במקום. הצל זז, כיסאות הפלסטיק נעים איתו באי־נוחות. יום לפני יום הולדתו של החטוף יוסי שרעבי, נירה שרעבי עולה לבמה וחולקת: "יוסי אהב את המקום הזה, את ריח המכונות, ואהב אתכם, את האנשים שעשו את המקום הזה. כאן לא צריך לספר איזה לב זהב היה ליוסי. כאן אני יודעת שכולכם איתי".

מבעד ל"כאן" ול"איתי", אני שומע גם את ה"לא" בעולם שבחוץ. כמעט שנתיים אחרי היום שלא נגמר, ואפילו גורל החטופים והשבתם הפכו לסוגיה ישראלית מתקוטטת. אבל כאן, בפלנטת בארי, החיים נמשכים, אך השעון עצר מלכת.

"בעלה הוא חטוף, חטוף מת", מבאר לי צחי גד בלחישה רועמת. שנתיים אחרי. משפחת גד חיה בין ארבעה בתים שאת סיפורם באתי לספר. אלא שלפני הסיור, הגרפים צומחים כגידול חדש בענף הגד"ש. סוכמן ממשיך לפרט את ההצלחות השנה. "ביחס לתעשייה הקיבוצית אנחנו במקום טוב. לא במקום הראשון, אבל מעל כמה אחרים..." הוא מחייך. מאוחר יותר יגדיר סוכמן את "רוח הדפוס" וחוויית המפעל כ"קפיטליזם סוציאליסטי".

איכשהו זה משתלב היטב בזמן ובמקום, עם מנכ"ל שנראה כאילו הרגע שב מהטיול במזרח. המצגת מפלחת את אגפי החברה, צרור יריות מפלח את האוויר. סוכמן מרגיע את העובדים שבאו מרחוק: "הירי שאתם שומעים כאן זה כוחותינו. אם אתם שומעים צבע אדום - תתפללו".

צחי מקשיב בקשב רב לסיכום השנה של בית הדפוס שהוא עובד בו מאז 1977. "הייתי חייל, ועליתי על טרמפ עם המנכ"ל. הוא שאל מה אני עושה אחרי השחרור. לא ידעתי, אז הוא אמר לי: 'אתה עובד בדפוס'". ברקע, סוכמן ממשיך לסכם את השנה המוצלחת. "זו גאווה גדולה בשבילי לעמוד פה, מטרים מאיפה שהתרחשו זוועות, ולהוביל את הארגון הזה. לקחנו את הטראומה והפכנו אותה לצמיחה".

כמעט כמו כל דבר בבארי, היש צמוד לאין. סוכמן מציג את הלוגו לציון שנת ה־75 לדפוס בארי. "לוגו כבר יש לנו. לגבי כל השאר, עוד לא החלטנו מה לעשות. אנחנו די מעדיפים שהמלחמה תסתיים ושנוכל לחגוג עם כל החטופים בבית". "בוא נלך", אומר לי צחי, ואנו עולים אל הקלנועית לסיור בין ארבעת הבתים.

בית ראשון. הבית שנחרב, שכונת הזיתים

מעבר לגדר, טרקטורים מיישרים את הקרקע. בינות לצמחייה החיה מגיחות חצרות כגחמות נפש שוכני הבית. בוסתן עצי פרי, או כלי תחבורה מכוסים מפני השמש. "כאן היה בית שנפגע", צחי מניד את ראשו באנדרסטייטמנט של המובן מאליו, אבל העיניים רואות חלל ריק. "הרסו אותו ופינו", הוא חותם, ושוקע בדרך שלפנינו.

אנו ממשיכים להזדחל לאורך הגדר. ברגע אחד הקלנועית פונה מערבה וצפונה, ואנו בגבעת הרפאים של בארי. שלדי בתים משמרים מבנה שכונה, מארג יחסים וזוויות חיים בין הבתים. עכשיו הכל עשבים שוטים. המבנים יותר חללים מבתים. חורי בטון פעורים בתוך הקירות כציור הצעקה. מבין העשבים השדופים צצות אצבעות מתכת שרופות. שנתיים אחרי, התודעה יודעת שאלה רק שנתיים, אבל העיניים רואות שרידי ציוויליזציה עתיקה, מאשימה בשתיקתה.

"יש שכונת זיתים א' וב' וג', אבל זה הכל אותה שכונה", אומר צחי בענייניות. "מתוך 14 מבנים שאתה רואה, כמעט לא נשאר שכן חי". צחי מיומן לספר את סיפור הזמן והמקום. לא פשוט להיות "תקשורת" בבארי. מאוחר יותר, כשאסע לאורך כביש 232, אראה לפחות שלושה עיתונאים וצוות מצלמות טלוויזיה מראיינים את אנשי העוטף לכתבות החגים והשנתיים. אנשי בארי העדיפו להשאיר את הכאב שלהם פרטי, וסללו כביש עוקף קיבוץ בשביל תיירי האופל או רוכבי האופניים. בעוטף אי אפשר לדעת בוודאות שום דבר.

"זה הבית של מני גודארד. הייתי בהלוויה שלו, מצאו איזה משהו כאן וחשבו שזה הוא, אבל אחר כך התברר שהגופה שלו בכלל בעזה. זה בית משפחת הרן. כולם, כן, כולם... כאן צילמו את הסרטון של כנרת גת הולכת וחורצת לשון למחבלים לפני שירו בה. והנה, זה הבית שלנו".

בביתי אני חוזר אל הסרטון של גת, מביט ברחוב שבו הייתי, מזהה נקודות ציון, אבל לא מצליח לקשור את תמונת החיים שלפני למה שנותר אחרי. צחי מוביל אותי מיומן בין ההריסות. "פעם הייתי מספר את הסיפור שלנו במשך שעות, עם הזמן למדתי לקצר את זה לכמה דקות".

אנו נכנסים לבית. זה הרגע היחיד שבו אני רואה משהו נסדק מאחורי העיניים הכחולות. לא משנה כמה פעמים הוא העביר פה סיורים, הגעגוע לחיים שלפני מהול באימת הנותר. אני מביט מסביב. מפתיע אילו דברים שורדים את התופת: בובת דובי על הגז, המאוורר שמעל הכניסה השרופה, ומדבקה צבעונית - החדר של צחי ועליזה.

"שכונת הזיתים היתה השכונה הראשונה שהם תקפו", מספרת עליזה, אשתו של צחי. "המזל הגדול, אם אפשר לקרוא לזה ככה, היה שהבית שלנו היה הכי גבוה באזור. עם האזעקות הראשונות אני כבר שמעתי יריות, ונכנסנו לממ"ד עם הבן. המחבלים התבצרו על הגג שלנו כדי לחלוש על כל השטח. שמענו אותם על הגג, סוחבים כלי ברזל כבדים, קודחים במקדחות, מתארגנים, הופכים את המקום למצודה".

הממ"ד עדיין מלא בשרידי היום ההוא. מזרן על הצד, ערכות מגן ממלחמת המפרץ, לצד כנפי מלאך, תחפושת של אחת הנכדות שנשכחה אצל סבא וסבתא. "כשהם הגיעו, הם שרפו את ארון החשמל. מהר מאוד לא היתה רשת, וסימסנו לצבא באמונה גדולה שמישהו שומע אותנו ושמישהו כבר רץ למקומות האלו. הבטריות בטלפונים התרוקנו מהר מאוד לאורך כל היום ההוא, ולא ידענו מה קורה מעבר לדלת הממ"ד".

את חושבת שהם ידעו שאת כאן בממ"ד?
"אני בטוחה שהם ידעו. הבית שלנו היה כמו החמ"ל שלהם. אני חושבת שהם היו עסוקים בלהתבצר ולא היה להם זמן להתעסק איתנו. היינו כל כך חסרי משמעות בעיניהם, שהם פשוט לא התייחסו אלינו בכלל. ככה היינו בממ"ד, מהאזעקות הראשונות ב־6:30 ועד שירד הלילה".

צחי מוסיף לתאר את אירועי הקרב על הבית: "בסביבות 14:00 בצהריים המחבלים ירו מהגג אר.פי.ג'י על רכבים של מתפ"א. הג'יפ הראשון התפוצץ, הנהג הצליח להימלט. אחר כך הגיע ג'יפ נוסף. אלירן אברג'יל הצליח להימלט עם הנשק שלו, נלחם פה והרג כמה מחבלים, עד שנגמרה לו התחמושת והוא נהרג".

"לא הכרנו אותו", אומרת עליזה, "אבל היום הקשר עם עדן, אשתו, הוא מאוד חזק וקרוב". צחי מספר על מפגשי נשים שעליזה מארגנת. "הן ביקשו להיפגש כאן, בבית הזה". אני מביט מסביב על ההרס והחורבן. איפה בדיוק? אני תוהה. "בוא נמשיך לבית הבא", צחי מושך בכתפיו. "אני חייב לחזור לעבודה בדפוס".

בית שני. בית העכשיו, שכונת הכדורסל

"אני מתנצלת, אני מכינה כרוב פרו־ביוטי כי אני מוכרחה לשמור על ההשגחה האלוהית", אומרת עליזה גד. איכשהו, כשהיא אומרת את זה, זה נשמע הגיוני. אנו יושבים לשולחן המטבח. עליזה לא מפסיקה ללוש את הכרוב הלבן. "עליתי עם אמי מבסרטוב, בדרום־מזרח רוסיה. הגענו לבת ים, הלכתי לגרעין נח"ל, היאחזות נצרים, ליד עזה. הקמנו שם שדות וחממות. ב־1975 הכרתי את צחי, כמו שהיו מכירים פעם, באוטובוס היחיד שהיה נוסע לרעים ולבארי. שנתיים חברים והתחתנו, ומצאתי את עצמי בבארי. תמיד דמיינתי את הקיבוץ כגן עדן. כבר בתור ילדה קסמו לי החיים בקיבוץ. היתה לי תמונה בראש של סוסים ודשא".

וזה התגשם? זה היה בארי שבו חיית?
"חלק מהזמן זה היה ככה. פעם גם היו סוסים, וגם היום תראה איך מקפידים לשמר פה את הדשא. זה הירוק שמסמן חיים".

מחוץ לבית, גינת עצי פרי מתחילה את דרכה בעציצים קטנים. עליזה מביטה בייחורים בתקווה מהולה בייאוש. "לא רציתי לחזור, אבל צחי רצה. הוא היה צריך את המקום שלו בעולם, איפה שהוא מכיר. גם לפני כן אמרתי לחברה בהליכת הבוקר שלנו: יש שם 2 מיליון אנשים, מה מונע מהם לצאת יום אחד ולבוא לכאן אלינו?".

הרגשת שאת חיה על זמן שאול?
"לא חשבנו שזה יגיע לשם. כל ההתפרעויות על הגדר, 'צעדות השיבה' וטרור הבלונים, היינו מקבלים הודעות שזה לא משהו רציני ושאין מה לדאוג. איך קראו לזה? 'מחלקת תיזוזים'? זה נתפס כמשהו לא רציני". עליזה מיטיבה את משקפיה, ידיה נחות לרגע ואז שבות לעבודה. "אני מהפרנואידים שהיו בחוסר ביטחון עוד לפני שזה קרה. רציתי לחזור יחד עם כל הקיבוץ, לא דווקא בגלל השכול. איבדתי את האמון בתפיסת הביטחון שהם לא יכולים לחדור שוב לקיבוץ".

ואיך החוויה לחזור לבארי?
"הזמן שעובר מאז הוא התמודדות קשה. אלו גלים של עליות וירידות. צריך לשאוב המון כוחות כדי להישאר שפויים. בהתחלה, כשהגענו, מה ששלט בי זה האימה, אבל אחר כך מגיע הכאב הזה בהפתעה ודוקר אותך כשאתה לא מוכן. אני הולכת בקיבוץ כמו בין רוחות רפאים, בין 102 החברים שהלכו באותו יום, ופתאום אני נזכרת בעוד אחד שכבר איננו ולא הספקתי להתאבל עליו, ואז עוד מישהו. ולמרות הזמן שחלף, יש לי הרבה חברים שנרצחו ועוד לא הגעתי להתאבל עליהם".

מאוחר יותר, כשאני מקשיב להקלטה, הקול של עליזה מתרסק בקצות המילים. משהו משאיר את הדברים תלויים על בלימה כעומדים על מים. למרות יציבות הבית והחיים המתחדשים, ההרגשה היא כמו מחלף בבנייה מעל תהום. "כשהמחשבות הרעות באות, אני מגרשת אותן. לא קוראת ולא רואה טלוויזיה. זה מרעיל את הנשמה. הרבה מהזמן כאן בנוי מהרגלים קטנים שמייצבים: בישול, סידור, כתיבה במחברת בכל פעם שאני זוכרת".

עליזה מדברת ישר, בלי קישוטים. "לא ראיתי סרטים על 7 באוקטובר. למה אני צריכה? הייתי שם בעצמי. אפילו את הסרט שעשו עלינו ב'זמן אמת', 'לקום מהשבעה באוקטובר', אני לא מסוגלת לראות. לא אהבתי לראות את עצמי בוכה. מי אוהב לראות את עצמו בוכה?".

ובכל זאת, או למרות זאת, עליזה מחזיקה בתקווה. "חשוב לי שיקראו את המסקנות שלנו כמי שעבר את האימה בשיאה. לימדתי ספרות בתיכון. בכל סיפור יש קונפליקט ורגע שיא - ויש רגע שיא שחווינו, את אלפית השנייה הזו בפני המוות.שמעתי אותם מעבר לדלת, וידעתי: אם פותחים - זה לעבור לעולם הבא", הסיפור סוחף אותה בחזרה פנימה. "ואז מגיע שלב שבו אתה משלים עם זה שאתה הולך למות, ויש רגע של שלווה: עשיתי כל מה שאפשר, זה כבר לא בידי. נותרה לי בקשה אחת - שזה יקרה מהר, בלי הרבה ייסורים".

אבל זה לא היה רגע שיא אחד. מכאן נגזרת משמעת החיים שלה היום. "במצב הזה היינו יותר מ־14 שעות, רגע ועוד רגע. כשיצאתי מזה והבנתי שהיתה השגחה אלוהית - זה מה שמציל אותי בכל פעם שאני נופלת. אני מזכירה לעצמי שאם ניצלתי - אני חייבת לחיות חיים מלאי משמעות, למצות את הייעוד שלי, לשפר את עצמי כלפי הזולת וללמד אחרים".

היא מוסיפה ומספרת על קבוצת הנשים שארגנה, שנפגשות בבארי בכל חודש. "50 נשים מכל המגזרים - דתיות, חרדיות, חילוניות קיבוצניקיות - מכל הארץ, מערד ועד גוש עציון, מגיעות, נפגשות ומדברות. עם ההבנה הזו, כמה שאנחנו אותו הדבר, כשמגלים פתאום שיש איזה חוצץ שמשקר לנו על עצמנו כל הזמן".

לב הקיבוץ, שעת צהריים. מצד אחד שומעים את המלחמה בעזה, הדיה נוכחים ברקע, קורעים את אשליית המקום האחר. מהצד השני, מנופים בונים את נתיבות. הישראליות ממשיכה קדימה בנוהל שגרת חירום. ונדמה שעליזה וצחי באמצע, על סף המלחמה, עדיין תקועים בקפסולת זמן שלא זזה קדימה.

"נורא קל להרים ידיים, אבל אני מבינה שחמאס לא יכול להתקיים בעולם שפוי, ואני מבינה שהמלחמה הזאת גם היא ממשיכה לגרור אותנו לאי־ודאות גדולה, שכבר ממילא גורמת לכולם להיות אכולי פוסט־טראומה. קשה מאד להתמודד עם זה, ולכן מנרמלים את הרצח, את הטבח, את המוות. אני חושבת שזה נעשה במכוון על ידי הנהגה ותקשורת שלא נוח להן שהמצב הזה יישאר. ועכשיו מדברים על זה שהמדינה לא עושה טקס ממלכתי. אתה מבין? שנתיים אחרי וכבר אין טקס ממלכתי".

וזה פוגע בך?
"זה לא פוגע בי בכלל, כי אני לא מופתעת. אני לא התמימה שהייתי קודם. היה לי מאוד קשה לקבל את זה שאפילו בפוליטיקה אפשר לעבור כאלו קווים אדומים, ולזמן לנו סצנות שקשה לי להאמין שהתקיימו. בנשמה שלי אני מאמינה בטוב. קשה לי להבין שיש אנשים שיהיו מוכנים לשלם בחיי בני אדם שיעברו התעללויות נוראות רק כדי לקדם משהו למען עצמם. את זה עוד לא הפנמתי. במחשבה שנייה, אולי עדיף שכך. אם אפנים את זה - אז אין לי עתיד, אין לי תקווה ואין לי חלום שעוד יהיה כאן טוב".

בית שלישי. חצרים, שכונת בארי

בביתה הזמני שבקצה קיבוץ חצרים, הבת, מירי גד־מסיקה, חושבת על בית. "אני לא מרגישה פה בבית. אני גרה בקצה השכונה, על הגדר, ובכל פעם מחדש אני יוצאת ורואה נוף זר ולא מוכר. אני עוברת ליד בית ואומרת: של מי הבית הזה? זה לא כמו בבארי, שם אני יודעת מי גר בכל מקום. אין לי רצון להתרגל לזה. זה מרחב זמני עבורי".

גם הזמן עבר שינוי שם. "אני תמיד סופרת את הזמן עד 7 באוקטובר - פלוס 2. למשל, הקמתי את העסק שלי לייעוץ עסקי לפני חמש שנים פלוס 2. החיים התפצלו: עד 7 באוקטובר ואחריו".

היא חוזרת ליום שקרע את חייה. "המחבלים הגיעו אלינו הביתה בשעות הצהריים, ניסו לפוצץ את דלת הממ"ד. חיבקתי את הילדים שהיו על המיטה, ובעלי והבת הקטנה צמודים לדלת. ברגעים האלו, הלב היה על מיליון. הרגשתי שאני נחנקת מהנשימות שלי מרוב שנשמתי מהר". איכשהו המחבלים לא הצליחו לפרוץ את הדלת ועברו להצית דירות אחרות. כשהמשפחה שמעה אותם מוציאים להורג את השכן מלמטה, מירי קיבלה החלטה: "אמרתי לאלי, בעלי, שאני מעדיפה שנקפוץ. אני לא רוצה למות משריפה או מעשן, זה מוות בעינויים. אם כבר למות - אז מיריות".

כשהאש התחילה להמס את המגנטים שעל דלת הממ"ד, מהאירועים המשפחתיים, הם קפצו למטה מגובה חמישה מטרים. "אלי והבת קפצו ראשונים, אחר כך הבת השנייה ואז הבן ואני". כשהם קמו לרוץ לפי התוכנית, הם גילו שלבן התרסקה הרגל ושהוא לא יכול לקום. למזלם, איילת ואיתן, שכנים שיצאו לרגע מהממ"ד, סימנו להם להיכנס אליהם, ושם הם נשארו עד הערב.

"ב־18:45 הגיע כוח של סיירת מטכ"ל לחלץ אותנו. לאלי לא היה מקום בג'יפ. הוא הלך ליד, ולא ידענו שלא נראה אותו יום וחצי". מירי והילדים נדחקו לאוטובוס הפינוי, שנמלט מבארי דרך הגופות והמכוניות המפויחות בשולי כביש 232. בדרך, שתי חוליות מחבלים ריססו את האוטובוס משני הצדדים. למזלנו אף אחד לא נפגע".

בסוף היום היא מסכמת: "אני מרגישה שקיבלנו את החיים שלנו במתנה. ארבע פעמים ניסו לרצוח אותנו ביום הזה - ושרדנו. היו הרבה אנשים עם תושייה ששרדו את הממ"ד - אבל אז המחבלים רצחו אותם כשהם קפצו ממנו החוצה. היה לנו הרבה מאוד מזל".

כשהיא ירדה מהאוטובוס בתל אביב היא הבינה שחייה השתנו. "הבנתי שזה אירוע היסטורי. הגיעה תקשורת מהארץ ומהעולם, התראיינתי, כתבתי, דיברתי. אחר כך, בים המלח, היה כאוס. כתבים רדפו אחרי אנשים באבל במלון, אז לקחתי על עצמי דוברות והקמתי מחלקת תקשורת ותדמית".

המאבק, היא מתארת, היה על נרטיב. "ביום אחד, קיבוץ מצליח הפך 'קיבוץ מוכה אסון'. לא הסכמתי שזה מה שיזכרו מבארי. רצינו שיידעו על החטופים, על העוולות בהפרדה בין הורים לילדים בשחרורים. עשינו עבודה מטורפת 24/7".

בתוך זה נולד גם סמל - "בניתי מיתוג: 'כולנו בארי'" - ומתוך העיסוק בתקשורת נולדה הרצאה. "ניתחתי את סיפור החיים שלי, את האסטרטגיה הייחודית שלי, את החוסן, ומתוך ההשראה הזו התחלתי להרצות על זה בארץ ובעולם. אחרי ההרצאות הרבה אנשים פנו אלי לעזרה. בניתי מודל עסקי, התחברתי לאנשים הנכונים כדי להביא כלים. כך הקמתי את 'המרכז לצמיחה פוסט־טראומטית'. אין אף גוף כזה בישראל.

"אני מאמינה שיש לי פה בשורה מאוד גדולה להביא לחברים שלי בישראל ולעולם. להביא מחשבה שמגדילה ומצמיחה. החזון הוא שאני והצוות שלי נגיע לארגונים, לקהילות ולמועצות כדי להביא כלים של צמיחה פוסט־טראומטית. לשנות את המשפט שאנחנו מדינה בטראומה, ושכל בן אדם שני הוא פוסט־טראומטי. להבהיר שאנחנו מדינה שקמה וצומחת, ושבסופו של דבר אנחנו נשגשג מכל הדברים האלו".

בית רביעי. הבית בבנייה, קיבוץ בארי

צחי עוצר את הקלנועית. "בוא, תראה", הוא אומר ליד מתחם הבנייה של שכונת הכרם. "התחילו לבנות כאן לפני 7 באוקטובר. לא היינו מיועדים לעבור לכאן. היה לי בית, אבל...", הדיבור שלו קופא בין העבר להווה. צחי מתעשת וחוזר אל אדמת המעשה. "פה היה אמור לגור בחור שההורים שלו נרצחו".

הם עזבו?
"לא, אבל הם לא רוצים לגור ליד הבית שבו נרצחו ההורים, אז הם עברו לשכונה אחרת, ואנחנו קיבלנו את זה. יש כבר גגות אדומים בבתים אחרים, ואנחנו אמורים לקבל את הבית החדש השנה בתקווה שזהו, זה הבית".