אנשי השלייקס התרגלו שהתקשורת תומכת בהם: קונצ'רטו לאפס מאופס

גבר לא צעיר במכנסי ברמודה, בחולצת אחים לנשק ובשלייקס נתקל השבוע בחוויה שעד אז הוא הכיר רק מצידה האחד: רכבו נחסם על ידי מפגין. ולא סתם מפגין, אלא מפגין פרטי משלו, שחסם - מכל המכוניות בעולם - דווקא את המכונית שלו, שחנתה במה שנראה כמו רחוב ירושלמי, שבו בעל השלייקס סיים עוד הפגנה לטובת החטופים, או נגד הרודן נתניהו או אחד משרי הממשלה, או נגד הרפורמה המשפטית - זו שהזניקה את אחים לנשק כארגון המתמחה במחאות צודקות מאין כמותן, ממותגות מראש ועד זנב.

מה עשו אחים לנשק מאז היווסדם? לבד מהפגנות כרוניות, כולל חסימות כבישים, הם הטילו מצור על מכון המחקר קהלת, וכאקט חינני תפסו בכוח את המנכ"ל, מאיר רובין, ותחבו דולרים מזויפים לתוך חולצתו. הם דרדרו פח אשפה לעבר מכוניתו של השר יריב לוין כשיצא מביתו להצביע בעד תיקון עילת הסבירות. הם ארגנו ועודדו "אי־התייצבות למילואים", והם מאיימים בתביעות על מי שמתעקשים להתייחס למונח המכובס כ"סרבנות" וטוענים כי היא עודדה את חמאס לפתוח בטבח 7 באוקטובר.

עמוס דורון, שחשוד בהצתת פח אשפה בשכונת רחביה, צולם פעמים רבות לובש חולצת אחים לנשק - ממש כמו אדון שלייקס, שמצא את עצמו מול מפגין אחד בודד שבחר לחסום את מכוניתו. "אפס מאופס", חזר האח לנשק החסום שוב ושוב לנוכח החוצפה. "אבק אדם. אפס מאופס. אתה והאלוהים שלך וכל הכיפות האלה". ואת נאומו חתם בהצעה עממית יותר: "לך תז..."

אמיר השכל, עוד מפגין כרוני נגד נתניהו כבר משנת 2016, מצא את עצמו חסום על ידי מפגין אחד נחוש כשסיים עוד הפגנה בשכונת מגורים, הפעם למען החטופים. השכל כבר נכווה כשצולם במהלך אחת ממאות הפגנותיו הצודקות מתלונן נגד שוטרת אתיופית, שהרהיבה עוז לפנות אותו מכביש שחסם ברחוב בלפור, מול מעון ראש הממשלה: "את לא מתביישת? אני הבאתי את ההורים שלך, אנחנו הבאנו את ההורים שלך". אולי משום כך הוא הגיב בקור רוח כשתושב השכונה חסם אותו השבוע.

אמנם קור רוח אין משמעו "שביעות רצון" - אבל לפחות השכל נמנע מהבעת תרעומת על אלוהים וכיפות.

המוחה הוותיק עלי ברוק לא היה זקוק לפפראצי שיתפסו אותו בקלקלתו. הוא התנדב לתעד את עצמו מתאר את התשתית שעליה צמחו אפסים מאופסים, שמעיזים לחסום את רכביהם של החוסמים הלגיטימיים: הבעיה, רבותיי, היא היעדר חשיפה למוזיקה קלאסית. "אני בטוח שאמסלם בחיים לא יקשיב להנדל, לא לוַרְדִּי, בטח לא לפוצ'יני או לבאך. אמסלם הוא ברברי, והברברים כל המהות שלהם היא להרוס, לא לבנות. מַחֲרִיבְיָהוּ הוא ברברי, והמהות שלו היא להרוס, לא לבנות. הוא ירש את זה מאבא שלו".

אם אי־פעם תהיה תחרות "ישראל היפה" - ברוק יתמודד על העשירייה הראשונה. אמנם אביו של נתניהו היה פרופסור להיסטוריה בעל שם עולמי - אך אביו של עלי, יהושע ברוק, ייסד את קיבוץ נגבה.

ברוק עצמו היה מג"ד בשריון (נתניהו בסך הכל סרן בסיירת מטכ"ל), ייסד בית ספר אנתרופוסופי בטבעון (נתניהו ראש ממשלה, השד יודע איך), יו"ר עמותת שיח ישראלי, ואין פלא שהוא מגדיר את עצמו אליטה. הוא מציע לגרש את הסמוטריצ'ים, הבנגבירים והרוטמנים בתקווה ש"יהיו פה פחות 2 מיליון חרדים ומתנחבלים", שהם בעיניו "איכס". גם אירוע החינה של אבנר נתניהו היה כנראה "איכס" בעיניו, שכן הוא הטריח את עצמו עד למושב מזור כדי לשבש אותו.

על הקרקע הזו צומחות גם חסימות הכבישים וההפגנות הבלתי פוסקות באזורי מגורים ובמוסדות ציבוריים, וגם התדהמה לנוכח תגובת הנגד. הרי כבר יותר מארבע שנים אנשי השלייקס רגילים לכך שפעולותיהם במרחב הציבורי הן עניין בינם לבין המשטרה, התקשורת ומערכת המשפט, ואלה - הפלא ופלא - לגמרי איתם במאבקם הצודק. או מאבקיהם הצודקים, ליתר דיוק, שכן מה שהתחיל בקורונה עבר לרפורמה, משם אל החטופים ועכשיו להפסקת המלחמה (ברוק ארגן עצומת שריונאים).

שני דברים קבועים בכל התהליך המייגע והקולני הזה: הראשון - היעדר נכונות לשלם מחיר כלשהו על ההטרדה ועל העבירות על החוק, חסר שמוליד חופש ממשי מאוד והפתעה צורבת כשמישהו מהם נתקל במה שהוא תוצאה טבעית של מעשי כל אדם אחר. והשני - קורבנות ההפגנות אינם רלוונטיים למטרה הגדולה.

מתישהו במהלך ההיסטוריה, מישהו אמר איזה דבר חוכמה על חטיבת עצים ועל שבבים, והשבבים הללו הם אבק האדם - שאמנם לא מתחבר לפוצ'יני, אבל יש לו את האלוהים שלו, כמו גם את הרצון המפונק שלא יחסמו לו את הרחוב. את האבק הזה רוצה אדון שלייקס לטאטא.

אין לדעת מה יעלה בגורלן של חסימות הנגד. יש כאלה שדווקא לא מתעצבנים מהן במיוחד. "אני נגד חסימות כבישים", אמר אלי אוחנה השבוע ב־i24, "אבל להגיד את האמת - לא רק שאני לא עצוב, יש בי אפילו שמחה לאיד. כל זמן שהם ימשיכו לחסום כבישים ולהתעלל באנשים - אני מקווה שאותם אנשים ימשיכו לחסום אותם בחניונים ובכבישים, ולעצבן אותם כמו שהם מעצבנים חלק גדול מעם ישראל".

ציבור החרדים, המתנחבלים, הסמוטריצ'ים והבנגבירים והרוטמנים, מצביעי הברברי בנימין נתניהו (מַחֲרִיבְיָהוּ! איזו הברקה), יוצאי אתיופיה שלא מעריכים את המאמצים שהשקיע טייס בחיל האוויר כדי להביא אותם לכאן - האבק הזה, רצונותיו, ערכיו, חופש התנועה שלו, אפילו שנת הצהריים, נתונים לחסדיהם של חוטבי העצים והשלייקס שלהם. התקשורת משבחת את ההשקעה, מערכת המשפט מעודדת, ורק חוסמי הנגד מתייצבים ואומרים: היי, חבר'ה - גם אנחנו כאן.

ושם המלחין הוא לא וַרְדִּי, אלא וֶרְדִּי.