פרק בלתי נמנע בטירוף הפרוגרסיבי: כשדיבור מוגדר כאלימות, אלימות הופכת לתשובה

רצח צ'ארלי קירק לא היה תאונה היסטורית. זו היתה התוצאה המתבקשת של הפרוגרסיביות, שהפכה את השנאה העצמית לעיקרון מוסרי. פרק בלתי נמנע בטירוף הפרוגרסיבי. הרוצח הוא תוצר של אידיאולוגיה שכבר מזמן חדלה מלהתווכח, וכעת מבקשת חורבן.

במהלך בחירות 2020, הופיע בשער ה"ניו יורק טיימס" מאמר תחת הכותרת: "הבעיה עם חופש הביטוי בעידן של דיסאינפורמציה". ההיגיון היה פשוט: חופש הביטוי מסוכן, ולפיכך - יש להסדיר אותו באמצעות רגולציה. צריך צנזורה, קולות מורשים, קומיסרים של האמת. הציבור, אם יושאר לבדו ללא הגנה, ירומה בקלות רבה מדי. העיתון הציע להגן עלינו מפני עצמנו.

את ההתנקשות בצ'ארלי קירק יש לקרוא בהקשר הזה. כשדיבור מוגדר כאלימות, אלימות הופכת לתשובה הטבעית לדיבור. האקלים האינטלקטואלי של פרוגרס 2020, שבו צנזורה, החרמה והשתקה הפכו לחובה מוסרית, יצר את האקלים החברתי של 2025, שבו רצח הפך למחווה מוסרית. מה שפעם היה מאמר מערכת, הפך לקליע של רובה צלפים.

הליברליזם המערבי הבטיח סובלנות. זוהי מהותו. הפרוגרס אונס את הליברליזם ונושא לשווא את שמו. בפועל הוא יצר אווירה שבה חיסול דעות אינו מטאפורה, אלא פנטזיה יומיומית בטוויטר. השמאל, שיכור מעליונות מוסרית מופרכת, הגיע לשלב שבו רצח הפך לטיעון.

לא שזה חדש. מאז רובספייר הרדיקליות השמאלנית מביאה בהכרח לאלימות. השמאל מתכסה בדיבור שקרי על חמלה, על זכויות אדם, על חירות, על דמוקרטיה. מבחינתו, עליונותו המוסרית היא בלתי ניתנת לערעור - אבל מתחת למכסה המנוע רובץ ואקום רעיוני והיגיון אלים. בהתחלה לועגים ליריב ומכריזים עליו כנחשל על סף פיגור. לאחר מכן הופכים אותו לפתולוגי ומאבחנים אותו כסובל מסוג של מחלת נפש.

קירק לא היה אינטלקטואל מורכב. הוא היה משהו מסוכן יותר בעיני יריביו שראו בו אויב: קירק הנגיש רעיונות שהתנגדו לשנאה העצמית של המערב. הוא דיבר על משפחה, אומה, דת, מורשת - מילים שבשביל התודעה הפרוגרסיבית נשמעות כמו משפחת השטן. השמאל המערבי, הווק, הפרוגרס, בעודם מסטולים מתחושת צדקנות, יצרו אווירה שבה אלימות כלפי יריבים אינה רק נסבלת - אלא אף זוכה להערצה.

באוניברסיטאות המערב מדברים על קדמה, תבונה, דיאלוג - אבל אלו מילים ריקות מתוכן. כי אין דיאלוג באוניברסיטאות ואצל השמאל, יש תרבות של טיהור. זהו הפרדוקס האנטרופי של הפרוגרסיביות. כדי להגן על הגיוון, היא משמידה את השונות. כדי לקדם סובלנות, היא מקדשת חוסר סובלנות.

זוהי הפרוגרסיביות - דת של טוהר ללא נשגבות, פולחן של עליונות מוסרית שבסופו, באופן בלתי נמנע, אלימות.

צ'ארלי קירק האמין שאפשר עוד להציל את המערב באמצעות אישוש זהותו. להתחבר בחזרה לחללית האם. התודעה הפרוגרסיבית, שעבורה זהות היא הפשע האולטימטיבי, לא יכלה להרשות זאת.

"תרמית הקולג'ים" הוא הספר האחרון שצ'ארלי קירק פרסם בימי חייו. על קצה המזלג: האוניברסיטאות באמריקה אינן מקדשי ידע, אלא הן מכונות לייצור חוב ותודעה כוזבת. המיתוס דביק, המסיבות טובות, משחקי הפוטבול מרשימים - אבל התעודות שוות לזבל.

חמור מכך, העולם האקדמי הפך למכונה לעיצוב תודעה עבור הפרוגרס. פס ייצור אינסופי של פוסטרים שמאלניים חלולים. הם עשו זאת במימון כסף זר, בעיקר קטאר וסין.

קירק בחר להתייצב מולם. הוא ישב מול סטודנטים ופרופסורים, לא הרים את קולו, לא פסל, לא שנא. דיאלוג סוקרטי לעילא. וזו בדיוק היתה הסכנה: האמת, כשהיא נאמרת בשקט, בלי שנאה, בעובדות, הופכת לבלתי נסבלת.

התגובה הרשמית של השמאל לרצח היתה צפויה מראש. מנהיגי המחנה הפרוגרסיבי, נשיאים לשעבר, מועמדים לשעבר, קולות ממסדיים, גינו את הרצח. זה היה הסופר־אגו של הפרוגרס. אבל ברשתות האיד התפרץ. משתמשים אנונימיים ולא אנונימיים לעגו לשערה של האלמנה, צחקו על הגופה, הפכו את האבל לבדיחה. עשרות אלפים הריעו בלייקות.

בישראל זה היה עלוב במיוחד. בערוץ 12 ממשיכים להאמין שהעולם סובב סביבם. הם מעולם לא שמעו על צ'ארלי קירק. דני קושמרו חייך בזלזול. זו הרמה, זה מה שהם מסוגלים לתת. קירק היה בין שתיים או שלוש הדמויות שהשפיעו על דונלד טראמפ במידה הרבה ביותר. הוא עיצב את הטון של מערכת הבחירות. הוא גילם סגנון אידיאולוגי. לא להכיר את פועלו ולזלזל בימין הישראלי שביכה את מותו זו בורות פרובינציאלית המחופשת לתחכום.

קירק מת כקדוש מעונה של חופש הביטוי. הוא לא מת למען כסף, לא למען כוח, אלא למען עצם פעולת הדיבור בפומבי. הימין האידיאולוגי, על אף כל הדברים האחרים שהוא שונא, לא יכול לסבול אלימות נגד חופש הביטוי. כי ברגע שהדיבור מחוסל - לא נותר דבר.

לאחר הרצח הגיעו המספרים. על פי ה"ניו יורק פוסט", נרשמו 37 אלף בקשות לפתוח סניפים חדשים של Turning Point USA, מפעל חייו של קירק. בקולג'ים, בתיכונים, בכנסיות קהילתיות. לפני הקליע היו רק 900 סניפים באוניברסיטאות, ו־1,200 בבתי ספר. כעת המספר הזה צפוי לזנק. גם אם רק שליש מהבקשות יאושר - מדובר בהתרחבות חסרת תקדים.

ויותר משליש יאושר. צ'ארלי קירק כבר יצר את אחד מארגוני השטח השמרניים הגדולים בעולם. מותו כקדוש מעונה צפוי להעצים אותו אפילו עוד יותר. בדת, מות קדושים מוליד קדושים - בפוליטיקה הוא מוליד תנועות. בקשות מגיעות כעת גם מאירופה. ההדבקה היא כלל־עולמית.

השמאל הפרוגרסיבי מגיב אחרת. הוא משקיע את מרצו בעלבונות בטוויטר, בהשחתת אנדרטאות, בהשמדת כרזות. הוא חוגג את שנאתו בטקסים דיגיטליים, חסרי השפעה, חסרי המשכיות. הניגוד מספר את הכל. מצד אחד - בנייה של מוסדות, פריחה, תקווה. מהצד השני - מיצג של הרס והזדהות עם אנסי חמאס.

בניגוד הזה אני רואה את האור. המוות לא השתיק, הוא הגביר. הוא הפך את קולו של אדם אחד לארכיטקטורה של תנועה, שתאריך ימים אחריו. הקליע היה אמור לסיים את הסיפור - במקום זאת הוא פתח פרק חדש.