שני עניינים שאין לכאורה קשר ביניהם הצטברו על סדר היום הציבורי: היועמ"שית, בג"ץ וארגוני שמאל במימון זר מסכלים חוקים, מדיניות ממשלה, מינויים ופיטורים, ומפלגות האופוזיציה מתגוששות ביניהן בניסיון להכתיר עליהן מנהיג.
האירוע הראשון, של השתלטות מערכת המשפט ולווייניה על כל ענייני המדיניות - מתנהל ללא קשיים מיוחדים. האתגר היחיד שניצב בפני שופטי בג"ץ הוא תפירת אריזה משפטית לפעולות שאין בסמכותם לבצע. לא כך בזירה הפוליטית. שם מתקשים ראשי המפלגות הקיימות להתכנס לגוש אחיד יחד עם המפלגות שטרם הוקמו.
אין פלא שלפיד, גולן, ליברמן, בנט ואיזנקוט לא מצליחים להקים מה שאפשר לקרוא לו "מפלגת שלטון" או לפחות "גוש". נכון, בסיבוב הקודם הם הצליחו להדביק קונסטרוקציה הנדסית מתוחכמת שהסתמכה על עריקתו של בנט, הצבת ראש מפלגה קטנה בראשות הממשלה, שיתוף פעולה עם מפלגת האחים המוסלמים ומאמץ שיווקי להציג את בית הקלפים הזה כ"ממשלת שינוי" יפהפייה ויציבה.
התקשורת ומערכת המשפט התגייסו לטובת ממשלת הכלאיים הרעועה הזו, אך מחיאות הכפיים מיציע העיתונות ומלשכת אסתר חיות לא הצליחו לייצר למפלגות השינוי דבק אמיתי, אידיאולוגי, שיחזיק אותן ולו מחצית קדנציה. הגורם המאחד היה רק־לא־ביבי, והוא לא הספיק.
ובכל זאת, גם בסיבוב הזה רק־לא־ביבי הוא כל מה שיש. ייתכן שבליבם הפרטי של ארבעת המנהיגים מטעם עצמם של גוש השמאל שכך התיעוב היוקד לנתניהו, ואולי חלקם מבינים שסיכוייהם להרכיב ממשלה (מייד אחרי שיחליטו מי מהם ראוי ביותר לעמוד בראשה, ובאיזה סדר) פוחתים משמעותית אם ימשיכו בחרם - אך למרבה הצער טרם נמצא גורם מאחד במקומו.
ולא שלא נעשו ניסיונות נואשים להמציא משהו כזה. למשל "ברית המשרתים"- קואליציה שמתבססת לכאורה רק על שירות בצבא - מה שמוציא מהפאזל את החרדים והערבים, ולך תשבור את הראש איך מרכיבים ממשלה בלי שני אלה, וכמובן ההבטחות הרגילות על הפסקת המלחמה, החזרת החטופים ופיות שיפזרו אבקת קסמים על המזרח התיכון. האוטופיה תמיד שיחקה תפקיד מרכזי בהבטחות הבחירות של החבר'ה האלה.
מאפיין בולט נוסף של גוש האופוזיציה הוא הסלידה העקבית שמנהיגיו מפגינים כלפי השדה שבו הם פועלים. הם פשוט לא יכולים לסבול פוליטיקה. היא מלוכלכת מדי בשבילם. פוליטיקה - כלומר יצירת בריתות בין נבחרי ציבור שונים, שימור הממשלה כדי להגשים מטרות שרוב הציבור תומך בהן, גם אם לא את כולן - היא לצנינים בעיניהם. הם בכלל לא רוצים שלטון. רק פוליטיקאים רוצים לשלוט. אבל הם? הם אנשים טובים שבאו לעבוד. ישראל מעל לכל.
כל הטוענים לכתר ראש הממשלה הבא גינו בתוקף ובתדירות גבוהה את מה שהם כינו - בגועל המתבקש - "שיקולים פוליטיים". במכתב ההתפטרות שלו מממשלת החירום כתב גדי איזנקוט: "שיקולים זרים ופוליטיים חדרו לחדר הדיונים ומשפיעים על קבלת ההחלטות". יאיר לפיד התרברב כשר חוץ בממשלת השינוי: "בניגוד לעבר, לא היו פה - ובממשלה הזו גם לא יהיו - שיקולים פוליטיים".
והממשלה הנוכחית? ההפך הגמור, כמובן. זו מסרבת לעסקת חטופים כי "זה שיש פה שיקול פוליטי זה נתון". וגם כי "לנתניהו אין נשמה", אבל זה כבר הידור מצווה. גם בני גנץ מרבה לגנות את השיקולים הפוליטיים איפה שרק אפשר. אפילו רצח ששת החטופים בידי חמאס היה בגלל ש"ראש הממשלה נתניהו משחק על זמן משיקולים פוליטיים במקום לפעול - משחק שעולה בחיי אדם". ואין להזניח את יאיר גולן, שכתב השבוע בביטחון ובמתינות אופייניים: "יום אחד עם עשרה הרוגים. 904 חיילים נהרגו במלחמה פוליטית שנתניהו מסרב לסיים".
אף אחד מהם לא מעלה על הדעת שהשיקול הפוליטי הוא קולות הציבור הגדול - מה שמכונה "רוב" - שבחר בממשלה הזאת כדי לבצע מדיניות שהרוב תומך בה. השיקול הפוליטי הוא הגשמת רצון הציבור על ידי נבחריו. השיקול הפוליטי הוא־הוא הדמוקרטיה. לא סרבנות, לא הפגנות כרוניות של האליטה נגד העם ולא הפקעת סמכויות שלטוניות בידי שופטי בג"ץ, בניגוד לחוק ובחוסר סמכות.
שפר חלקם של חברי האופוזיציה. הם אכן לא צריכים לעסוק בפוליטיקה, גם אם יש כאלה שיטענו שלשם כך נבחרו. מלאכתם של נקיי הכפיים נעשית בידי אחרים: היועמ"שית, בג"ץ ועמותות שמאל. אלה הסירו מעל כתפיהם של נבחרי הציבור, מימין ומשמאל, את נטל הפעולה. מפלגות אופוזיציה מצטרפות לעתירות נגד מדיניות הממשלה או מחייכות בסיפוק מהצד, וגלי בהרב־מיארה ויצחק עמית עושים במקומם את הספונג'ה. הם מנעו את פיטורי רונן בר ועכשיו מעכבים את מינויו של דוד זיני, הם חסמו את כל מינויי הבכירים, ואין צורך בהפגנות נגד רפורמה משפטית שכן בית המשפט העליון מסכל בעצמו כל ניסיון לצמצם את כוחו.
מכיוון שבית המשפט נוסע באופן קבוע בנתיב השמאלי - אין לגנץ, לפיד, איזנקוט ובנט שום בעיה עם החלטותיו, וגם אם יש להם ביקורת כלפי פסיקה כזו או אחרת - הם לא יעזו לצאת נגדה, פן יקומו עליהם מצביעי קפלן לכלותם והאולפנים יירדו לחייהם. מי צריך את כאב הראש הזה? במקום לעשות פוליטיקה הם נותנים למערכת המשפט לטרוח, ואף מחזירים לה טובה בכך שהם ממשיכים להתייחס אליה כאל שומרת סף ומגינת הדמוקרטיה.
אבל לפינוק הזה יש מחיר. מכיוון שראשי האופוזיציה מצהירים השכם והערב שהם לא עוסקים בפוליטיקה, מכיוון שהם מחזקים השכם והערב את מערכת המשפט שעושה את העבודה במקומם - רשאים מצביעי האופוזיציה לחסוך לעצמם את כאב הראש, להצביע למי שנראה הכי טוב על הפוסטר ולסמוך על ראש הממשלה בפועל: בג"ץ. גולן, לפיד, איזנקוט, בנט, שעועית ירוקה - זה לא באמת משנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו