גם נתניהו פספס: אלו הם בעלי הברית הפוטנציאליים שיכולים לשנות את התמונה

לפני חודשיים התראיין בנימין נתניהו בפודקאסט של צמד צעירים ימנים אמריקנים. התראיין - ופספס. הוא סיפר שתל אביב היא העיר הגאה בעולם. נשים בצד את עניין הקהילה הגאה הישראלית. אין לי משהו נגדה, זה לא עניין אידיאולוגי.

אבל איך אומרים באנגלית: קרא את החדר. הימין האמריקני מוביל כיום קמפיין ענק של התנגדות לטרנסים, ולא נושא את דגל הגאווה על כנו. רחוק מזה. בהקשר שלנו ימנים אמריקנים מוטרדים הרבה יותר מהסיוע הצבאי, שהם מזהים כבזבוז כספים, ומדמויות בסגנון ג'פרי אפשטיין, שקושרו לאהוד ברק.

והנה השבוע הנשיא טראמפ מבטיח להחזיר את אמריקה לערכי היסוד של היהדות־נצרות.
"אמריקה נוסדה על אמונה", קבע טראמפ, "כנשיא תמיד אגן על המורשת המפוארת של האומה שלנו, ואנחנו נגן על העקרונות היהודיים־נוצריים של הקמתנו, ונגן עליהם במרץ". המתח בין ירושלים לאתונה, שהוליד את מערכות החוק, הפילוסופיה והערכים המערביים, מקבל כאן תפנית חדשה. לא עוד רעיון פילוסופי, אלא ברית אפקטיבית לשרוד עולם שמאבד את עיגונו. אתונה וירושלים מתמזגות מחדש לברית הישרדות הציוויליזציה המערבית מול מבקשי נפשה. ב־7 באוקטובר הג'ונגל חדר לווילה. באירופה הג'ונגל בתוך הווילה.

אבל הפספוס של נתניהו הוא רק סימפטום. הבעיה האמיתית שלנו היא הסברה. זה לא רק שאנחנו לא מוצלחים בה, זה לא רק שצריך עוד אנשי מקצוע, זה שעצם הקונספט של הסברה הישראלית הוא כמו השיר של שלומי שבן. שרמוטה פוריטנית.

הסברה זו פרופגנדה, תעמולה. היורים ובוכים הקבוע שלנו בתוספת מצעד הגאווה הוא עבודה גרועה ועלובה. בזמן שאבו עוביידה הרים מערכת תעמולה מהמנהרות שהדהדה קמפיין רעב שקרי, פרופגנדה ברמה של קמפיין 100 מיליון דולר, מערכת ההסברה הישראלית עשתה את מה שהיא עושה הכי טוב - בזבזה כספים על פול גז בניוטרל.

ל"הסברה" שתי צלעות. אחת, ישראל היא המדינה הליברלית ביותר בעולם. וכן, זה ממש עוזר. כולנו רואים איך השמאל הליברלי בכל העולם מניף דגלי ישראל, איך הפגנות הלהט"בים בעד צה"ל הפכו לסנסציה בינלאומית, איך באוניברסיטאות הגדולות באירופה ובאמריקה לא ניתן להזדהות כתומך פלשתין, מרוב אהבת ישראל שנשפכת על המדינה הליברלית ביותר. כן, בטח.

השמאל בחר בפלשתינים. תפיסת הלאומיות כחטא, ראיית העולם כמדכאים מול מדוכאים, טראומת הקולוניאליזם, לא היתה להם יכולת לבחור אחרת. ובזמן הזה מדינת ישראל עושה כל מה שהיא יכולה כדי להרחיק את תומכיה הטבעיים בימין. כן, חלקם היו אנטישמים, חלקם עדיין אנטישמים, אבל האויב המשותף הוא האינטרס המשותף.

בריתות בהיסטוריה השכיבו במיטה אחת יריבים ותיקים. ספרטנים ואתונאים שיתפו פעולה מול פרס. צ'רצ'יל, רוזוולט וסטלין נגד היטלר. בריטניה מתעוררת. טומי רובינסון, אויב ההגירה, אוהב ישראל, יניע בסוף השבוע מאות אלפי, אולי מיליוני, בריטים לעצרת ענק בלונדון. דגלי אנגליה ובריטניה יציפו את הרחובות, אחרי עשרות שנים שבהן הונחו בבושה במחסני ההיסטוריה, כאילו היו סמלים של חטא. ה"לאומנות" של אתמול הופכת לדגל הישרדות.

טוני רובינסון מבין מה שהאליטות מסרבות להבין: האסלאם הפוליטי הוא לא קהילה "מוחלשת", אלא אויב קיומי של המערב. הסקרים באירופה מוכיחים שימין אנטי־הגירה צובר כוח. ובמקום לכרות ברית עם הכוחות הללו, ישראל מעקמת אף באנינות שאין לה מקום.

הצלע השנייה של "הסברה" היא כמובן השואה. טקס מתמשך, ליטורגי. יום שואה בינלאומי. ספילברג. נאומים פומפוזיים בפרלמנטים אירופיים. הכל מתנהל בסגנון אינקוויזיטורי - לא כדי להציל את הקורבן, אלא כדי לטהר את המצפון של הכנסייה החדשה: הדמוקרטיה המערבית. השואה הפכה לדת חילונית, עם סמלים, טקסים ועדים - והאירופאים מתייחסים אליה בדיוק כפי שהתייחסו פעם לשרידי קדושים: לא כמקור לאחריות אלא כהזדמנות לריטואל. ובזמן שאנחנו מתמסרים למיסה הזו, מספר מכחישי השואה בעולם רק הולך וגדל, כאילו כנסייה אחרת קמה מולה. בפועל, השואה לא מחזקת אותנו בעיני המערב - היא רק מספקת לו עוד סיבה להאשים אותנו. במקום לקח הישרדותי, נותר טקס אשם נצחי.

והאמת היא שבעיסוק האובססיבי בשואה שכחנו את הלקח היחיד שהיה אמור לחרוט את עצמו בבשרנו. לא מדובר במוסר, לא בהיסטוריה, אלא בפיזיקה פשוטה של הישרדות. כשליהודים אין נשק, הם נטבחים. אורי צבי גרינברג לדעתי צדק. לא היתה שואה, היו שואות, רצף אסונות ורציחות שנבעו מהגלות עד לאקורד השיא הרצחני. גם בן־גוריון הבין את מה שז'בוטינסקי הבין בקישינב.

הלקח הגדול של השואה הוא שיהודים צריכים נשק להגן על עצמם, אחרת יהרגו אותנו. אל תבקש רחמים, רְכוש נשק. אולי הגיע הזמן להפסיק להטיף על זיכרון אוניברסלי שאין לו קונים, ולהתחיל להציג לעולם את האקסיומה היחידה שמחזיקה מעמד מול ההיסטוריה: עם חמוש שורד, עם לא חמוש נעלם. המסר הזה לדוגמה, כמעט בוודאות ינצח עבורנו בכל הנוגע לקהל הימני שמרני, הקהל שאנחנו חותרים אליו.

כמו קאטו הזקן, אני אגיד את זה שוב: בריתנו החשובה ביותר היא עם הימין הנוצרי שבאמריקה. כל מהלך שקשור בנצרות ובנוצרים חייב להביא אותם בחשבון. לא אוהבים? אל תאהבו. אבל שותפות אינטרסים עצומה יש פה. אגב, חבל שאתם לא אוהבים, כי הם אוהבים אותנו. ומתוך הכרת הטוב בלבד, ראוי לכבד ואפילו לאהוב ענקים מוסריים כמו מייק האקבי, השגריר האמריקני, ופיט הגסת', שר המלחמה הנוצרי האדוק.

טראמפ עצמו, כאמור, הגדיר זאת: חזרה לערכי היהדות־נצרות כיסודות הציוויליזציה. עבורנו זה צריך להיות פשוט: מי שרוצה להגן על המערב, חייב לראות בירושלים ובוושינגטון שני עמודים של אותו מקדש. חומת מגן חדשה של הציוויליזציה המערבית.