זה היה השבוע שבו גם תומכי המלחמה, תומכי ימין ונתניהו מובהקים, נאלצו להודות: הם לא מבינים מהן הכוונות של ראש הממשלה. כך אמר פרופ' משה כהן־אליה בכורסתו במרומי חומש בשידור "הפטריוטים". "אני לא מבין אותו, אבל אני סומך עליו", אמר. הוא לא היה לבדו. התחושה הזו נוצרה בגלל הרגעים המתים שלפני יציאה למבצע שבו הרמטכ"ל וצמרת צה"ל והביטחון רוצים עסקה חלקית, ומשדרים חוסר ביטחון לגבי תוצאות השתלטות על העיר עזה.
אבל בוקר יום רביעי הבהיר לאחדים את התמונה ומי נגד מי. זמן קצר לאחר הצתת הפחים והמכוניות ברחוב עזה, בסמוך לבית ראש הממשלה, התנהל מרדף אחר המציתים. לכל התמימים, הנה החדשות: זאת מלחמה נגד מדינת ישראל, ולא למען שחרור החטופים. ליתר דיוק, המרדף היה אחרי אדם אחד, שלבדו חולל את המהומה. והנה תיאורו: גילו כבן 85, שמו ידוע ושמור במערכות המשטרה.
הוא היה מחופש, ומייד לאחר הביצוע, מוקדם בבוקר, הוא השליך את המסכה או מה שזה לא היה ונגוז. כשעתיים לאחר האירוע כבר לא נראה בסביבת בית ראש הממשלה כל זכר לאותן תמונות התבהלה שבאתרים.שינוי המדיניות בנושא העסקה החלקית קרה כתוצאה מהתמיכה האירופית בטרור החמאסי, קמפיין ה"הרעבה" ועצרת האו"ם שבפתח.
המחשבה הבסיסית של רה"מ נתניהו, כפי שקל לשער, היא כזו: אם ישראל חותמת עכשיו על עסקה חלקית שבה אנחנו מקבלים עשרה חטופים, בתנאים הבינלאומיים כולל עמדת ארה"ב - זה כבר סוף המלחמה. נשחרר כמחצית החטופים, אך לא נוכל יותר לחזור למלחמה. התכנון המקורי היה להיכנס מייד ביום השני להפסקת האש ולמשא ומתן על סיום המלחמה, שבמסגרתו ישראל מקבלת את כל שאר החטופים.
בתנאים הנוכחיים זה מכניס את ישראל למשא ומתן ללא סוף, ואיש לא יודע איך לשחרר את עשרת החטופים הנותרים בלי כניעה טוטאלית. מחיר העסקה החלקית הוא גם נסיגה משטחים שנכבשו. חידוש המלחמה לא רק יהיה כמעט בלתי אפשרי מבחינה בינלאומית, אלא גם יגבה מחיר גבוה מאוד בלחימה כדי לחזור לעמדות שבהן כבר היינו. אלו כנראה לקחי "מרכבות גדעון א'".
בסוף המחבלים ישתמשו בחטופים גם כדי להבטיח את שלבי הזרמת המיליארדים לעזה, בליווי עוד סחטנות מדינית.לא נותרה לישראל ברירה אלא להמשיך להילחם, תוך סיכון החטופים, ולכבוש את העיר עזה. במקביל, יש נכונות להסכם על סיום המלחמה שמבטיח את שחרור כל החטופים בפעימה אחת (או סידור אחר), וישראל מקבעת את התנאים הביטחוניים ברצועת עזה.
בישיבת הקבינט השבוע אפשר היה להבין גורם אחד ברור: נתניהו הבהיר כי יותר אין לישראל זמן בלתי מוגבל, וטראמפ תומך במהלך צבאי אחד ובעסקה של הכל בפעימה אחת. הפרשנות של ראש הממשלה: הזמן האמריקני אוזל.בסופו של דבר, בראיון שפורסם השבוע טראמפ חזר על המוטו שלו: ישראל צריכה לסיים את המלחמה, התמשכותה מזיקה לה. אם המבצע ייעצר למען הסכם שחרור (כל) החטופים, מרכיבי סיעות הימין יצטרכו לחשב את צעדיהם.
האמריקנים נראים מתואמים איתנו. שלילת הוויזות מהמנהיגות הפלשתינית היא צעד חריף, שמעביר מסר ברור גם למדינות המערב תומכות הטרור. ייתכן שהמשימה המשותפת לקטאר, לחמאס ולשמאל הישראלי היא ליצור עימות בין הממשל האמריקני לממשלת ישראל. זה הצליח להם בגזרת צרפת ואנגליה.
מגמה מעורבת
כרגיל, הפרשנים לקחו את דברי טראמפ על דעיכת הלובי הישראלי בגבעת הקפיטול, וחיברו אותם לתוצאות סקר של PEW מלפני חצי שנה כדי ליצור תמונה שחורה משחור לגבי קריסת דעת הקהל האוהדת באמריקה. סקר הרווארד־האריס מלפני כשבוע מציג את הפרופורציות הנכונות לגבי התמיכה בישראל בארה"ב. כותרת הסקר בנושא ישראל וחמאס: "רוב הבוחרים מאשימים את חמאס ברעב בעזה וממשיכים לתמוך בישראל".
74% מהבוחרים ממשיכים לתמוך בישראל על פני חמאס. 69% אומרים שיש רעב בעזה, וזה חוצה מפלגות ושכבות גיל, אך רוב משמעותי ביותר של 61% מאמינים שחמאס אחראי לרעב. הבעיה פה היא שהתמונה התעמולתית של ה"ניו יורק טיימס", המדיה ודוברים פוליטיים שונים חדרה לתודעה, ורוב הציבור האמריקני קנה את נושא ה"רעב".
אבל הרוב הברור יודעים מי אחראי לזה. בקרב הדמוקרטים, רק 50% מטילים את האחריות על חמאס. לגבי איראן: 85% מהבוחרים אומרים שארה"ב צריכה להמשיך לעשות את כל הדרוש כדי למנוע ממנה נשק גרעיני.בראיון ל"דיילי קולר" טראמפ הראה שהוא מחובר למציאות. הוא מציג את עלייתן של AOC וכנופיית חברות הקונגרס המוסלמיות כגורם ששינה את האווירה ואת דעת הקהל, בייחוד במפלגה הדמוקרטית. אם להיות בוטה: המפלגה הדמוקרטית - אם עוד לא הפכה לבדיחה - היא היום המפלגה של AOC, זוהרן ממדאני, רשידה טליב ואובמה.
מי שפגע במה שמכונה "הלובי הישראלי" בקונגרס, ובכלל הוביל את מפלגתו להתרחקות מישראל, היה ברק אובמה. טראמפ דיבר על תהליך של 15 השנים האחרונות - אבל המצב היום משקף תופעה אחרת, וזהו החוסן הכלכלי והביטחוני הבסיסי של ישראל. ישראל סחבה כמעט שנה של אמברגו על ציוד הנדסי, מערכות נשק, ובעיקר חימושים, שהטיל עליה ממשל ביידן.
האם זה לא פגע בלחימה? זה פגע. אבל לא היה בכך לעצור את ישראל, או אפילו לערער את נחישותה. את כל האסטרטגיה המדהימה כלפי לבנון/חיזבאללה ביצעה ישראל תחת אמברגו אמריקני והתנגדות של הממשל, כשבדרך השליח האמריקני עמוס - שוב עמוס הוכשטיין - מחבל בגמישות הפעולה של צה"ל באמצעות משאים ומתנים עקרים.
כדי להבין מה כלכלה עושה לניהול מלחמה, צריך לחזור ל־73'-74'. גירעונות וחובות אדירים, קפיצת מדרגה אינפלציונית לכ־35% כשנה לאחר מלחמת יום כיפור. דבר דומה וחמור עוד יותר קרה בשנות מלחמת של"ג, עד 1985.
לישראל יש תעשיית נשק וטכנולוגיה מבוקשת גם על ידי שגרירי פחד ומשטמה. אם המגמה של ההשמאלה במפלגה הדמוקרטית לא תיעצר, אפשר לחזות שתוקם באמריקה מפלגה "שלישית", שתהיה מורכבת גם משמרנים עם נטייה ימנית ששוללים טוטאלית את טראמפ (ברט סטיבנס, ביל קריסטול), וגם מאנשי מרכז דמוקרטים תומכי ישראל כמו ג'וש שפירו, מושל פנסילבניה. רגע, הם לא כולם יהודים?
לצאת מהקונספציה
פגשתי לפני כשנה את תא"ל גיא חזות. בין השאר, שאלתי אותו אם צה"ל זה עדיין אותו צה"ל של 6 באוקטובר. תשובתו: כן. הוא לא השתנה? (זה כבר אחרי עשרה חודשי לחימה שנראו כנצח). זה אותו הצבא, עם ההרגלים הישנים והגרועים, אבל הוא נלחם בגבורה ומגיע להישגים משמעותיים. הוא חזר שוב ושוב על הביטוי "דור הכישלון", בהתייחסו לדור המפקדים הבכירים שפגש את 7 באוקטובר, והודה שזה כולל גם אותו.
לזכות צה"ל ולזכות תא"ל חזות ייאמר שהיה תהליך למידה תוך כדי תנועה, מה שאִפשר בשנה הראשונה להילחם, להרוג הרבה מחבלים ולא להישאב למלכודות. הציבור ונציגיו בכנסת מלאי טרוניות, אבל כמות הנפגעים בקרבות עזה היא יחסית קטנה.
בדוח שפורסם השבוע בעקבות הדלפות מכוונות, חזות מונה את הרתיעה הבלתי פוסקת מהמחיר בנפגעים כאחד ממרכיבי הכישלון שהוא מייחס ל"מרכבות גדעון"; התפשרות על דבקות במשימה כדי להימנע מהרוגים. כבר בלקחים שלו מלפני שנה הוא זיהה את הכשל של לחימה ללא לוחות זמנים ברורים: יחידה מקבלת משימה, אך ללא יום עי"ן ושעת שי"ן.
ללא שלבים שתחומים היטב לפי ימים ושעות ולפי יעדים שנדרשים לסיום טיהור וכיבוש.אחד הדברים שזעזעו אותי בהתבטאויות של חזות לפני שנה היה שאוגדה מסוימת, שביקרתי בה לפחות פעמיים, לא מילאה את משימותיה. חלק מקידומי המפקדים באותה תקופה לא בישר טובות. גם היום, אף שהתגלו בצבא מפקדים ברמה בלתי צפויה כמו איציק כהן, בר כליפא, גולדפוס, ברק חירם ומפקדי חטיבות מעולים - עדיין היו כמה כושלים שממשיכים להתקדם, אפילו לדרגות אלוף.
בכל אופן, ההישגים שחזות מונה הם לא פחות חשובים מה"כישלון", שהוא באופן בסיסי - חמאס עדיין על הרגליים. אבל ב"מרכבות גדעון א'" צה"ל כבש והשתלט לחלוטין על הפרימטר במובנו הרחב, וזה אומר שהעורף של הכוחות שמתחילים לפעול בעיר עזה הוא נקי ולא מאיים.
תא"ל (מיל') אמציה (פצי) חן מזהיר שעודף הכוחות שצה"ל מגייס ודוחף לחזית עלול לגרום לכך שצה"ל יביס את עצמו; בהגנה על עצמו ועל הצירים, בתיאום כוחות ובירי על כוחותינו.
ההרתעה של חמאס
במכתב ששלחו 600 בכירי הביטחון לשעבר לנשיא טראמפ בולטת פסקת הסיום, שכולה הצדעה לרה"מ נתניהו ולהישגיו במלחמה: "הצלחותיך עד כה בגיבוש הסכם הפסקת האש הקודם והשבת בני הערובה, בשחרור עידן אלכסנדר, בהצלחתך בלבנון ובצעד הנחרץ מול איראן - מעידות על יכולת להביא תוכניות לכלל ביצוע. הפופולריות שלך בציבור הישראלי מעצימה יכולת זאת".
במכתב המשפיל הזה הם התכוונו לשבח ולהשתחוות בפני טראמפ - אבל ברור שמי שהובילו לכל ההצלחות שהם זוקפים לזכות טראמפ אלו חיילי צה"ל ומפקדיו, וגם ראש הממשלה שהוביל את המערכה, כולל בהצלחתו לרתום את הנשיא טראמפ. 600 הבכירים, לעומת זאת, עסקו בכל השנים האחרונות, וביתר שאת בשנתיים של המלחמה, בניסיונות לחבל במאמץ המלחמתי, בשיבוש סדרי עדיפויות ובערעור המורל והיציבות הפוליטית.
מולם אפשר להציב אדם אחד בודד, שהוא תופעה ייחודית: מסעב חסן יוסף ("הנסיך הירוק"), שאותו ראיינה איילה חסון במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון. יוסף, שמסכן את חייו בלוחמה הציבורית שהוא מנהל לטובת ישראל, רואה בקבוצות מסוימות וידועות כאלה שביודעין, או אולי בחוסר מודעות, מסייעות לחמאס. "זה לא מקובל לעזור לאויב", הוא אמר בראיון, "זאת נראית לי בגידה".
אבל הדברים החשובים שאמר מסעב מתייחסים למידע העמוק לגבי חמאס בכל התקופה שקדמה ל־7 באוקטובר. "כולם ידעו שהולך לקרות משהו. ה־CIA ידע, וגם שב"כ", הוא אמר בראיון, "הם ראו את חמאס בונה צבא". האמירה של מסעב מתחברת לגילוי שמופיע בכתבת תחקיר של דיוויד רמניק ב"ניו יורקר" על יחיא סינוואר.
הכתבה פורסמה לפני כשנה. "הנחישות הכוללת של חמאס להוציא לפועל מבצע צבאי גדול התקבלה כהחלטה קולקטיבית, על ידי מנהיגי התנועה בעזה, בגדה המערבית, בבתי הכלא הישראליים ובגלות - אבל תכנון המתקפה והביצוע הושארו בידיהם של סינוואר ומוחמד דף".
זהו אולי המחדל העמוק של ראש אמ"ן ושל ראש שב"כ רונן בר. עזבו את התאריך והשעה - היתה החלטה מוסכמת לצאת למבצע גדול, שפירושו מלחמה, והיו שותפות לה כמה קבוצות הנהגה שמנו לפחות 20 או 30 איש. אבל ברוח מה שאומר יוסף - כנראה רוב מפקדי השטח של חמאס ידעו את זה. איך זה שדבר מכל זה לא דלף לישראל? ההיגיון שהדריך את רונן בר ואת הרמטכ"ל ביומיים שלפני הטבח היה של פייסנות והרגעה.
אבל לא רק ביומיים האלה - היום אנחנו יודעים שההבהובים התחילו כבר ביום חמישי. לאורך כל תקופת ההכנות המתקדמות של חמאס היה צורך לדכא, להרתיע ולנטרל את התצפיתניות שאין להן קונספציות, אלא רק מה שהן רואות ומבינות.
כשההיגיון הוא להכיל את המתקפה המתקרבת - גם ההנחיות לכוחות בקו החזית מול עזה הן להתנהג בצורה שזה לא ירגיז או יתגרה בחמאס: לא להתקרב לגדר, לא להיכנס לכוננות, והכי חשוב - לא לשתף את רה"מ נתניהו ואת שר הביטחון גלנט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו