היוזמה שנתניהו שיבח אותי עליה הופכת לקריטית מתמיד

כשיזמתי ב־1994 את פרויקט "תגלית", התייעצתי עם בנימין נתניהו באשר לרעיון עצמו (הזמנת כל השנתון היהודי לביקור בישראל על חשבון העם היהודי), ובאשר לדרכים לממשו. בניגוד לכמה מידידיי, שהטילו ספק רב בסיכוי שמתנת חינם כזו תגרום לצעירים יהודים רבים להגיע ארצה, היתה תגובתו שונה מאוד ומעודדת: "חבל שלא אני המצאתי את זה". הוא אכן סייע לי בקידום הרעיון, וכשהיה ראש ממשלה - התחייב לכך שחלק ממימון הפרויקט יבוא מתקציב המדינה.

אין הרבה חברי ממשלה המכירים כמוהו את תפוצות העם היהודי, ואשר ההמשכיות היהודית עבורם היא לא מס שפתיים השמור לאירועים של המגבית היהודית המאוחדת. דווקא משום כך אני שואל את עצמי - האם הוא רואה מה שמתרחש בעולם היהודי? האם הוא ער להתקפדות היהודית, לתחושת הסכנה של יהודים במערב דווקא? למה שקורה בקרב יהודי אמריקה הצעירים? להכמנת הסממנים היהודיים? ובעיקר - האם במערכת השיקולים שלו, בדיבורי הרהב מן האולפן הפרטי שלו, באיומיו, במינוי שותפיו ההזויים לתפקידים בממשלתו, הוא מביא בחשבון את ההשלכות על יהודי העולם?

לנגד עינינו מתרחש תסריט של הוצאת שדים מן הבקבוק. אנטישמיות, אשר קשה לנו להבין את הקלות הבלתי נסבלת של התפשטותה, עולה אל פני השטח. שנאת ישראל ושנאת ישראלים משתלבות זו בזו, ומה שנדמה היה לנו ב־80 השנים האחרונות כתופעה מטומטמת ופרימיטיבית, שאין כלל צורך להפריכה, חוזר בגדול.

איננו יודעים למה העולם נטפל דווקא אלינו, ואיננו יודעים איך מחזירים את השד לבקבוק. אנחנו מתעוררים לנוכח חצי מיליון מפגינים נגדנו באוסטרליה, לנוכח שנאת יהודים בבריטניה ובצרפת, ועד שלא נדע איך עוקרים את התופעה הזו מן השורש, אנחנו צריכים להבין שעלינו לצמצם את התואנות. כש־20 איש נהרגים בהפצצת בית חולים בעזה, אנחנו יודעים בדיוק מה מצפה ליהודים בצרפת.

אנחנו יודעים גם כי שום תקציב הסברה לא ישכנע את מי שאינו נכון להשתכנע. מה שקורה כאן הוא כי מה שנהגנו לומר כל חיינו בגאווה - כי ישראל היא המקום הבטוח ביותר ליהודי העולם - הופך, על אפנו ועל חמתנו, להיות יצרן תירוצים לאנטישמיות מחרידה המסכנת את חיי היהודים בעולם.
העובדה שיש יהודים העולים לישראל או השוקלים לעשות זאת, משום שקשה להיות יהודי בגולה, בגללנו, אינה יכולה לשמח אותנו. אנחנו רוצים שיהודים יעברו לכאן כדי להבטיח את ההמשכיות היהודית, ומשום שנפלא ומרתק לחיות כאן, ולא משום שהזיהוי האוטומטי בין ישראל ויהודי העולם יהפוך את חייהם במקומות אחרים לבלתי נסבלים.

שיקולים הנוגעים להשלכות הדיבורים והמעשים שלנו בישראל על אחינו מחוץ לישראל - כמו, למשל, החלטה על פינוי עזה והתמונות שיגיעו משם - חייבים להילקח בחשבון. אפשר, כמובן, להחליט שלמרות זאת עלינו לפעול כפי שתכננו, אבל נדמה לי שהאיש אשר החל את הקריירה הפוליטית מתוך הבנה של חשיבות הקשר בינינו לבין העולם היהודי פשוט שכח מה זה להיות ראש ממשלה יהודי.

חשיבותה של אי־לוחמה. מאמציו הנמרצים של הנשיא טראמפ לקדם תהליכי שלום בעולם אינם יכולים שלא לעורר הערכה. הוא מאמין כי הכל פתיר, וכי העולם לא הגיע לשלום מפני שלא ניסה לקיים משאים ומתנים כפי שעושים אנשי עסקים. הלוואי שהצדק יהיה איתו, וגם אם הוא עושה זאת משום שחלומו הוא קבלת פרס נובל לשלום, עדיף הדבר על פני מניעים של מנהיגים אחרים.

אם אכן יוכל שליחו המיוחד, טום ברק, לסייע בהשגת הסכמי אי־לוחמה בין ישראל, סוריה ולבנון - נהפוך ממדינה מוקפת אויבים וים למדינה מוקפת שלום. הסכמים כאלה אינם תחליף לחוסן צבאי, אך תפקידם בביטחוננו גדול הרבה יותר מכפי שכמה מאיתנו מוכנים להודות.