מי יבקר את המבקר? הנעדרים מהביקורת של אנגלמן חושפים את ההטיה שלו

ביקורת

אלוף (מיל') יעקב (מנדי) אור הוא "מר ביקורת מערכת הביטחון". ישר כפלס, חד כתער, לא עושה הנחות לשום ארגון או אדם. כזה הוא היה ב־11 השנים שבהן כיהן כממונה על ביקורת מערכת הביטחון וארגוני הביטחון במשרד מבקר המדינה. הוא עבד תחת שלושה מבקרי מדינה - אליעזר גולדברג, מיכה לינדנשטראוס ויוסף שפירא - שהלכו אחריו בעיניים עצומות. תחת ידיו יצאו מאות דוחות ביקורת שכולם היו כמותו: ענייניים, נטולי פניות, בלתי ניתנים לערעור.

באמצע השבוע פרסם אור פוסט בפייסבוק שעוסק בביקורת שמנהל מבקר המדינה הנוכחי, מתניהו אנגלמן, בשלל סוגיות הקשורות למחדל 7 באוקטובר. הוא נדרש לעניינים שפורסמו בשבועיים האחרונים (לראשונה ב"ישראל היום"), ולפיהם המבקר שלח טיוטות של כמה דוחות ובהן הערות אישיות לקצינים שכלל לא פגש בהם, וכן הוא מחמיר מאוד עם הדרג הביטחוני ומקל עם הדרג המדיני - ובעיקר עם ראש הממשלה נתניהו, ובעבודתו הוא מייתר למעשה את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, שהיא הגורם המוסמך והאמין שאמור לבדוק אירוע בסדר גודל כזה.

אני מביא כאן תמצית מדבריו של אור, משום שהם מהווים מצפן הגון והוגן למחלוקת שמתנהלת מאחורי הקלעים בין המבקר ואנשיו לבין בכירי צה"ל ושב"כ. הראשונים טוענים שבכירי מערכת הביטחון עושים כל שביכולתם כדי לחמוק מביקורת, והאחרונים טוענים שמשרד המבקר גיבש את המסקנות וסימן את האשמים מראש.

"איני מקל כלל באחריות הרמטכ"ל ונושאי תפקידים אחרים למחדל, ובהכרח לחקור, להסיק מסקנות וגם להעניש", כותב אור. "אלא שלהבנתי, בדרך שנוקט המבקר הוא פוגע מהותית ותדמיתית באמינות ובכשירות של הביקורת וביכולת להגיע לחקר האמת.

"אני מכיר היטב את עשיית ביקורת המדינה במערכת הביטחון כמעט 30 שנים. לא זכור לי מקרה שבו במהלך איסוף המידע וגיבוש הטיוטה לא נפגשו אנשי הביקורת עם מבוקרים כשיטת עבודה ובמכוון, בוודאי כאלה שהיתה עליהם ביקורת קשה ושנשאו באחריות. להפך, יזמנו והנחינו לקיים פגישות כבר בתחילת הביקורת או במהלך איסוף המידע, כדי להבין לעומק ולאתר כל שביב מידע שנוכל לקבל, וכדי שהטיוטה תהיה שלמה, מדויקת, הוגנת ואמינה.

"יש להבין שהטיוטה הינה סיכום כל הממצאים שבידי המבקר. זהו בעצם דוח סופי מבחינת הביקורת, והיא נשלחת למבוקרים כדי שיוכלו להגיב לעובדות שהוצגו, ותישמע פרשנותם למשמעויות ולמסקנות הביקורת. הטיוטה אינה בשום פנים ואופן 'בלון ניסוי'. היא באה לאחר שהביקורת עשתה כל מאמץ לקבל תוך כדי איסוף המידע את כל הממצאים כמסד הכרחי לביקורת.

"שליחת הטיוטה, שמלכתחילה וביודעין היא חסרה בנתונים שהמבוקר יכול היה לתת מבראשית, יוצרת מצב אבסורדי שבו המבוקר יעלה עובדות חדשות/סותרות שעשויות לשנות מהותית את הביקורת ומסקנותיה. זו בוודאי לא כוונת הטיוטה כסיכום אמיתי של כל העובדות והממצאים שהביקורת היתה מחויבת להשיג.

"נדמה לכאורה שהגשת פנייה למבוקרים ללא פגישות מוקדמות מהווה ניסיון אומלל של 'הפתעה והטעיה' למבוקר. אין זה עניין של חוק אלא נורמה פסולה (מצד המבקר, י"ל), שסותרת את הוגנות הביקורת ואתיקה בסיסית. בסלנג בוטה - 'תקיעת סכין' בגב המבוקר. הטיוטה תצרוב תודעה ציבורית בדבר 'אשמים' הרבה טרם דוח הביקורת הסופי, (תיצור) תודעה מכוונת ועל בסיס עובדות וממצאים חלקיים וחסרים, עניין שהוא כשלעצמו חמור להפליא עד כדי פגיעה לכאורית בטוהר המידות.

"אציין, ולא בשולי העניין, שסמכויות המבקר על פי חוק הן מפליגות. המבקר הוא דן יחיד. הוא הקובע את מי ואת מה לבדוק, הוא הבודק, הוא שמחליט על אילו עובדות הוא נסמך, הוא שמסיק את המסקנות, הוא שדן בערעורים, הוא המחליט, הפוסק והמפרסם. אמנם ניתן לעתור על מסקנותיו לבית המשפט העליון, אך הנזק כבר נגרם.

"כאשר המחוקק קבע את סמכויות המבקר הוא הניח שהמבקר הינו אמין, הוגן ומהימן, זהיר, מקצועי, קשוב לאנשי המקצוע מבית ומחוץ וטיעוניו מבוססים במלואם. כגודל הסמכות, כך גם גודל האחריות. כל אלו כדי שהביקורת לא תהיה אות מתה, ותהיה מקובלת על הציבור ועל הכנסת כולה. האמירה שליוותה דורות את מבקרי המדינה היתה 'כשיש ספק - אין ספק'. אמינות הביקורת ואמון הציבור הם שיני המבקר האמיתיות. נראה לדאבון הלב שהמבקר אנגלמן פירש את המושג דן יחיד והרחיבו לרודן יחיד, ובמקרה שלפנינו, רחמנא ליצלן, נראה שגם, לכאורה, לתליין יחיד".

ביקורת 2

אור גדל בגולני. היה מפקד הסיירת, מג"ד, והמשיך לשלל תפקידים בצה"ל (בין היתר, מפקד אוגדת עזה) עד שפרש בתום קדנציה כמתאם פעולות הממשלה בשטחים. אומץ מעולם לא חסר לו. גם חספוס לא, כשנדרש. בשונה מקצינים אחרים, יש לו גם מידה בריאה של הומור וציניות: על אחרים, וגם על עצמו.

מקריאת דבריו עולה שהתנהלותו של אנגלמן רחוקה מלשעשע אותו. הוא חרד באמת. מבלי שביקשתי את רשותו, ועל סמך דבריו הכתובים, אני מניח שחמישה דברים מדאיגים אותו במיוחד. הראשון, שהדרך שבה פועל המבקר תגרום עוול לביקורת ולמבוקרים. השני, שהדרך שבה פועל המבקר תפיל את התיק על מערכת הביטחון ובכיריה ותשחרר את הדרג המדיני ואת נתניהו מאחריותם.

השלישי, שהדרך שבה פועל המבקר תגרום לכך שהדוחות שיפורסמו לא יזכו לאמון ציבורי. הרביעי, שהדרך שבה פועל המבקר תגרום לכך שלא תוקם ועדת חקירה ממלכתית בנימוק שהמבקר כבר בדק והטיל את האחריות על מי שנדרש. החמישי, וחשוב מכל, שהדרך שבה פועל המבקר תמצא אשמים, אבל לא תוביל לתיקון הליקויים.

בפוסט שלו כולל אור אמירה אחת ליודעי ח"ן. "קיים הבדל בסיסי בין ביקורת חשבונאית לביקורת במצב מלחמה דינמית, שבה אי־הוודאות גבוהה מאוד, ההתפתחויות הן 'מעכשיו לעכשיו', ויש החלטות שנעשות ומועברות בצורות שאינן על פי תהליך רוטיני וממוסמך לתלפיות", הוא כותב.

"טעות בסיסית היא לשכפל באופן סכמטי את היגיון דפוסי הביקורת החשבונאית לביקורת נושאי המלחמה. כדי להגיע לחקר האמת הכרחי בשלב איסוף הנתונים להאזין בקשב רב לאנשים שפעלו בשטח, ובוודאי למנהלים/מפקדים המרכזיים, ולהבין מקצועית את ההיגיון במה שנעשה".

לא לחינם נוקב אור (פעמיים) בעניין החשבונאי. בשונה מקודמיו, שהיו משפטנים (ורובם שופטים בכירים), אנגלמן הוא רואה חשבון. אור מרמז כאן שהוא פנקסן שמבצע ביקורת חשבונאית ולא מהותית, וחמור מכך - שהוא נטול כלים אמיתיים להכריע בעניינים כה סבוכים ודרמטיים.

פניתי למשרד מבקר המדינה וביקשתי תגובה לטענות שאור מעלה. הם בחרו להגיב בכלליות: "מבקר המדינה מקפיד בכל דוחותיו, לרבות בדוחות חרבות ברזל, לאפשר זכות טיעון ושימוע למבוקרים כנהוג זה עשרות שנים במשרד המבקר. הביקורת על הדרג הביטחוני מתנהלת על פי המתווה המוסכם שהושג עם צה"ל והשב"כ, ושקיבל תוקף של פסק דין מבג"ץ. מבקר המדינה מחויב אך ורק לאזרחי ישראל ונחוש לספק להם את התשובות לכשלי 7 באוקטובר".

ביקורת 3

התנהלותו של אנגלמן בימים האחרונים לימדה על היסטריה שתובלה בדמגוגיה. כך הזימון הבהול שהוציא למפגשים עם בכירים שאיתם לא שוחח קודם לאזהרתם בטיוטות ששלח, וכשהוא יודע שלא נהוג להציב עובדות מוגמרות בפני בג"ץ (שעתיד לדון בנושא בחודש הבא).

כך גם משפט שנכלל בהודעה שפרסם אנגלמן ביום שני, ולפיו "מתקפות של גורמים המבקשים לחמוק מביקורת לא ירתיעו אותנו מלבצע את עבודת ביקורת המדינה באופן המקצועי ביותר". על המקצועיות כבר העיד מנדי אור, אבל ניסיונות ההתחמקות הנטענים מחייבים התייחסות: הרי אלה שקיבלו אחריות בצה"ל ובשב"כ דורשים הקמת ועדת חקירה ממלכתית - שבוודאי תחמיר איתם יותר מהמבקר - מתוך רצון שהדברים יבוררו לעומק, בניקיון כפיים ובראייה מרחיבה של האירועים ושל האחריות. הם אינם מביעים אי־אמון בביקורת: הם מביעים אי־אמון במבקר.

גורמים בסביבתו של אנגלמן טענו השבוע כי המבקרים, גם בתקשורת, "גיבשו נרטיב" נגד הביקורת והמבקר. זאת דרך מעניינת, אם כי ילדותית במקצת, להדוף ביקורת עניינית, ובמילים אחרות: המבקר מתעקש שלא להיות מבוקר. אלא שהתנהלותו מעלה, לכל הפחות, סימני שאלה משמעותיים. יש לא מעט כאלה שכלולים בטיוטת הדוחות ששלח, אביא כאן שניים לשם הדוגמה.

הראשון נוגע לדוח הביקורת על ההיערכות ההגנתית בערי הדרום. אנגלמן כולל בה ביקורת חריפה על צה"ל לא רק על מה שקדם למלחמה (כפי שקובעת כותרת הדוח), אלא גם על מה שאירע ב־7 באוקטובר עצמו. זאת מבלי שהשלים את טיוטת הדוח הנפרד שעוסק באירועי 7 באוקטובר, וגם מבלי ששמע רבים מהנוגעים בדבר. אגב, באותה הדרך בדיוק הוא נוהג בטיוטת הדוח שעוסק ברישוי מסיבת הנובה ובהיערכות לאבטחתה, שבפועל גולש לאירועים עצמם - ושוב, מבלי שרבים מהאחראים תושאלו ומבלי שהושלמה טיוטת הדוח המרכזי.

סימן השאלה השני נוגע בסלקטיביות הביקורת. נעדר ממנה, משום מה, המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. טיוטת הדוח שעוסק במימון הטרור לא מפנה אצבע מאשימה למוסד, שהיה שחקן מרכזי בגיבוש הסדר מימון חמאס שהושג עם קטאר. גם חלקו של המטה לביטחון לאומי בעניין הזה מוצנע עד לא קיים.

בכלל, נדמה שהמבקר מעדיף לעסוק בטקטיקה (הדרך שבה נוהלו מזוודות הכסף) במקום באסטרטגיה (ההחלטה לבנות ולחזק את חמאס, שעמדה ביסוד יכולתו לבצע את המתקפה). אנגלמן אמנם טוען שאינו בא לשרת אף אדם, והוא גם פרסם השבוע שורת נושאים שבהם הועברו טיוטות להתייחסותו של ראש הממשלה, אבל לא קשה להבין מי מרוויח ומי מפסיד מהדרך שבה מנוהלת הביקורת על ידיו ומהמיקוד שניתן בה.

ביקורת 4

יש שלושה נושאים שיש לגביהם רוב מוצק ועקבי בציבור הישראלי. הנושא הראשון הוא ועדת חקירה ממלכתית, מכל הסיבות שפורטו למעלה (ונוספות). הנושא השני הוא חוק ההשתמטות מגיוס. בשבוע הבא צפויה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת להאיץ את הדיונים בנושא. זה יקרה במקביל לשליחת עשרות אלפי צווי 8 לאנשי מילואים, שרובם כבר שירתו מאות ימים בשנתיים האחרונות.

שחיקת הכוחות היא כבר עניין גלוי: בצה"ל מוטרדים משיעור ההתייצבות בפועל ומהשלכות השירות הממושך על גופם ועל נפשם של הלוחמים. גם כשירות הכלים מטרידה את הצבא (ולא מעניינת את הפוליטיקאים).

החשיפה של חנן גרינווד השבוע כי לוחמי נמ"ר שהמזגן שלו התקלקל ניצלו בנס ממטען שהושלך לעברם ולא התפוצץ, היתה קריאת השכמה (או אזהרה) למה שעלול לקרות בהמשך. גם הפיגוע שסוכל ברפיח הזכיר כמה מורכב להילחם בגרילה: הפעם זה הצליח בזכות ערנות הלוחמים, בפעם אחרת זה עלול להסתיים חלילה בתוצאות פחות טובות.

הנושא השלישי הוא השבת החטופים. זה קיבל ביטוי ביום ראשון השבוע במחאה ההמונית ברחובות, וסביר שהזעקה תגבר לו ימוסמס הסיכוי הנוכחי להסכם. בסוף השבוע הבא נציין שנה לרצח ששת החטופים בחאן יונס, לאחר שכוח מיחידה מיוחדת התקרב למנהרה שבה שהו. זה עלול לקרות שוב בכל רגע, וביתר שאת מרגע שהלחימה תתעצם. מבחינתם של החטופים, ההכרעה כן־או־לא עסקה תקבע אם החודש הבא יהיה עבורם חודש של חג (תרתי משמע), או ספטמבר השחור.