"הוא לא הגון", אמר נתניהו על חבר כנסת שסירב ליישר קו עם הנורמה החדשה ולהצטלם מאחורי הפרגוד, והסביר שבחירת הח"כ לא נובעת מאידיאולוגיה. לכולם היה ברור שביבי ידיח אותו מהסיעה בהזדמנות הראשונה.
סתם, זה יאיר לפיד אמר על עידן רול, אחרי שחבר הכנסת ויו"ר התא הגאה במפלגה ערך חשבון נפש, ושינה גישה למציאות בעקבות אירועי 7 באוקטובר. להגנתו אמר שהוא לא נציג רק של יו"ר המפלגה לפיד אלא של כל הבוחרים, שוודאי יש גם ביניהם כאלה שבוחנים מחדש את המציאות לאחר הטבח הנורא.
שר התקשורת שלמה קרעי מצביע למבקר המדינה // ללא
Woke up
הפרדוקס של ה־WOKE התנפץ בהצבעה השבוע בכנסת: הימין השמרני השתמש בפרקטיקה מגה־שמאלנית כדי לוודא שהשקפת עולמו תשלוט. זה קורה גם, למשל, כשבתנועת "הדמוקרטים" מאיימים לסגור את ערוץ 14 ולבצע סתימת פיות - ולא את ערוץ 13, למשל, שמשמש סוג של תמונת מראה, רק עם הרבה פחות רייטינג, וגם פחות רגולציה.
אבל רגע, למה שתנועה דמוקרטית תתהדר בהבטחת בחירות הכוללת לחסל את "הפטריוטים", אחת התוכניות הנצפות בישראל, אם הציבור מצביע בשלט? זה לא אלקטורלי וכנראה גם לא דמוקרטי, ובעיקר - סותר את עקרון היסוד של חופש ביטוי, חופש צרכנות, חופש דעה, חופש מבט וחופש שיתוף. אולי כי כאשר זכויות יסוד מגיעות מהצד הלא סבבה של המפה הפוליטית קשה להתמודד איתן.
דווקא בשבוע שבו היועמ"שית נחלה כישלון בבג"ץ, לאחר עוד ניסיון לפסול מינוי מקצועי שבחר רה"מ, הייתי מצפה לענווה. כאשר נציגת מערכת המשפט, שהפכה לקולו החי של המחנה המתקרא שמאל, פוסלת את מינוייו של רה"מ פעם אחר פעם באצטלות משפטיות שלא מחזיקות מאצ'ה, היא הופכת את המשפט קרדום לחפור בו.
כלומר - עושה בכלי קדוש שימוש ציני, פוליטי. היועצת המשפטית של הכנסת אמרה בזמן ההצבעה לבחירת מבקר המדינה שאסור לצלם מאחורי הפרגוד. ובצדק! זו רוח החוק, זו רוח המוסר, זה ההיגיון. הצילום אכן מזהם את ההליך, כפי שציטטו בלהט ח"כים מהשמאל. אבל נבחר ציבור שלא הפריע לו זיהום ההליך כשניסו לפסול באופן אובססיבי את גופמן ואת זיני - איך יאמינו לו עכשיו שהוא באמת חולה ניקיון?
אז הפעם הליכוד היה זה שהפך את המשפט קרדום לחפור בו, בפתרון קלאסי שהזמן גרמא: אסור לרה"מ להורות לנתיניו להצטלם מאחורי הפרגוד, אבל מותר לח"כים להחליט על דעת עצמם לתעד את הבחירה ולפרסם אותה אחר כך.
TMI
וכאן מגיע לפתחנו עוד פרדוקס מתירני־שמרני שהתרסק על החלונות של שאגאל: לגלות מה הצבעת - זה ימני או שמאלני?
מן המפורסמות היא שבקרב אנשי התקשורת לאורך השנים שמאלנים לא היו צריכים להגיד שהם כאלה, זו היתה ברירת המחדל, וימני היה שומר על עמעום או שותק - אלא אם הוא היה אידיאליסט או מרטיר, כי אלה שילמו מחירים קשים ביותר. עדיין.
כשהייתי בכיתה ד' בבית הספר התל־אביבי שלי, המורה למוזיקה סיפר שהוא עומד להצביע מרצ. הכיתה מחאה כפיים והוא פרט עלי גיטר את התשדיר המסעיר ביותר בעיר. אני לא מחאתי כפיים. מולי ישבה נ' ומחאה עם העדר. עשיתי לה עם הפרצוף: "אבל אתם מצביעים מולדת". היא שלחה בי מבט מאוים ומאיים בו־בזמן. הנחתי לה. מי אני שאוציא מהארון? כשהייתי בכיתה ה' באתי לכיתה בחולצת "העם עם הגולן", וזה הציב את החברים בפני דילמה - מצד אחד אני מהמקובלים, מצד שני איך אפשר להחריש מול תוכן שנוי במחלוקת?
אז בסוף היום אחד החברים נתן לי כיף בדרך להסעה ואמר: מוות למתנחלים. לא יודעת אם הקישור בין מתנחלים (הוא אמר את זה עם שווא בח') לבין הגולן היה חלק מהמצע של המורה למוזיקה. האם כל ילדי הכיתה היו בעלי תודעה פוליטית? האם כולם חשבו שמוטב לזרום עם העדר בבית ספר שמקדש מקוריות ואינדיבידואליזם? האם ההורים אמרו להם שיש דעות שעדיף לשתוק או שהם הבינו לבד בלי שההורים אמרו?
אני בטוחה שגם בתלמוד תורה חרדי לא שוס להיות תלמיד חילוני שמאלני. רק שערכי החירות, השוויון והביטוי אינם חלק מסל הערכים שבהם מתהדרים בתלמודי תורה.
לראות את עצמו
התחלנו בפרדוקס - ובפרדוקס נסיים.
פעם לשאול מה הצבעת היה כמו לשאול אם את בהיריון. טאבו. עידן המדיאטיזציה הביא איתו חשיפת יתר, ואיתה גם זילות של אמון. מוזר, נכון? אבל מי שהתחיל לעשות סלפי (עצמית!) בקלפי ולנרמל את התופעה הם האזרחים שמצביעים. אנחנו בחרנו להפקיר את זכותנו לפרטיות מאחורי הפרגוד.
אנשים שפגשנו ושלא פגשנו מתפשטים מולנו באינסטגרם, נפשית ופיזית, וחושבים שככל שיספרו לנו יותר על חייהם האינטימיים נאמין להם יותר, נקנה מהם יותר, נעריך אותם יותר. אך כשמישהו חושף יותר מדי, אנחנו תוהים מה הוא באמת מסתיר.
האזרח סומך על נבחר הציבור לא בגלל שהוא מצטלם מאחורי הפרגוד, אלא בגלל מה שהוא עושה לפני ואחרי שהוא נכנס לשם. 
