פרשת המנעולים: מי באמת מתעלם מפסיקת בג"ץ?

בין שאתם נמנים עם תומכיו של שר המשפטים ובין שאתם נמנים עם מתנגדיו, נראה שאפשר כבר לסכם שבפרס הנימוסים וההליכות ע"ש חנה בבלי, סיכוייו של יריב לוין להעפיל השנה לשלב הגמר אינם גבוהים במיוחד. אבל נראה לי גם - ואני מציין זאת רק כדי שנוכל לפנות את השולחן לדיון בסוגיות החשובות שהאירוע הלא־באמת חשוב הזה מעורר - שאפשר להסכים על עוד כמה דברים. למשל: שהלשכה שבה הוחלפו המנעולים אינה "לשכת היועצת המשפטית לממשלה", וזאת בניגוד מוחלט לדיווח מצד כלי תקשורת שונים שסיקרו את האירוע. ממילא, שר המשפטים גם לא הפר שום צו של בית המשפט.

מאות שעות ביליתי בלשכה הזו בשנותיי כיועץ לשרת המשפטים. מאז ומעולם היא היתה "לשכת השר", ועל כך לא היו חולקים. לצד זאת, כדבר שבשגרה, בימים מסוימים - ולעולם בתיאום מראש - מקובל היה לאפשר לאנשי הייעוץ המשפטי לחלוק איתנו, ולעיתים במקומנו, חדרים במתחם הזה. ככה זה עבד בממשלה בתקופה שבה דברים עוד עבדו בממשלה. המחשבה על אנשים שמנהלים מחלוקת משפטית, ממתינים להכרעת בית המשפט, ובכל זאת מאפשרים זה לזה לעבוד ולשרת את הציבור - היא משהו שכיום קשה להעלות על הדעת. גם המחויבות של כל הצדדים להכרעת בית המשפט, תהא אשר תהא, כבר אינה מובנת מאליה.

תרבות של התעלמות

אלא שההתרופפות במחויבות הזו להכרעת בית המשפט לא התחילה השבוע. למעשה, הזעזוע המתוזמר מאירוע החלפת המנעולים משקף בעיקר את הסלקטיביות המובהקת שמאפיינת את יחסן של התקשורת וקהילת המשפט כלפי התופעה. את העובדה שהיא נתפסת כלגיטימית, ואולי אף רצויה, כשהיא מופיעה בצד אחד, וכעניין אסוני, שצריך להיות מטופל ככזה, כשהיא מופיעה בצד השני. המקרה של נציב שירות המדינה מבהיר זאת היטב.

בתחילת השנה דן ביהמ"ש העליון בבקשת ראש הממשלה למנות את רואי כחלון - שאותו תיאר פסק הדין בתור "משרת ציבור משכמו ומעלה שבאמתחתו אותות הצטיינות רבים" - כממלא מקום נציב שירות המדינה לתקופה של שלושה חודשים. היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, ביקשה למנוע את המינוי. היא הדגישה שבעתיד הקרוב יידרש הנציב להיות שותף למינויים בכירים ולהכריע בענייני משמעת, ושמי שנפתחה (בהוראתה) חקירה משמעתית נגדו לא יוכל למלא תפקידים אלה. אלא שבמסגרת "פשרה" שעליה הכריז בית המשפט, נקבע כי כחלון ימונה בכל זאת. השופטים, שהכירו היטב את עמדת היועצת, בחרו לא להטיל כל מגבלה על סמכויותיו, והוא מונה לתפקיד הכולל עיסוק גם באותם הנושאים הרגישים שהעלתה היועצת כסיבות להתנגדותה למינוי.

ההתעסקות התפלה בהחלפת המנעולים מגיעה גם מצד הממשלה, כחיפוי על חוסר המעש ביחס למה שצריך היה מזמן להתעצב כמדיניות מסודרת בנוגע למוסד היועץ המשפטי

כמובן, אפשר לקבל את זה שהיועמ"שית לא אהבה את פסק הדין שדחה את עמדתה המקורית. לא ניתן לקבל את מה שקרה בעקבות זאת, שכן מדובר באחת מההתעלמויות המפוארות מפסק דין ברור ומפורש של העליון, וזאת מצד בהרב־מיארה. ההתעלמות הזו נעשתה, כמובן, בדרך מתוחכמת יותר מזו שחלק משרי הממשלה נוקטים. בהרב־מיארה לא הכריזה שיש להתעלם מכחלון, אך דאגה לרוקן את פסק הדין - ועל הדרך את תפקיד הנציב - מכל תוכן. היא אסרה על כחלון לעסוק במינויים בכירים, בענייני משמעת ובכל עניין בעל השלכות ארוכות טווח. כמו נגר שנאסר עליו כל מגע עם עץ, או פרזלן המורחק מהפטיש ומהסדן - בהרב־מיארה עיצבה מחדש את תפקיד הנציב. כחלון נותר בתפקידו במצוות בג"ץ, אלא שבשליטתו נותרו רק כיסאו, עיפרון ומחדד.

המקרה הזה חמור עשרת מונים מהחלפת המנעולים הילדותית של השבוע. זו התעלמות בוטה מפסק דין מפורש, לאחר שכל השיקולים - לרבות הצורך לעסוק במינויים ובענייני משמעת - נשקלו, ובכל זאת נדחו. בהרב־מיארה בהחלט תוכל לעבוד מחדר ממשלתי אחר שדלתו פתוחה בפניה. מכחלון, לעומת זאת, נמנעו כל תפקידיו המשמעותיים. להתעלמות מפסק הדין בעניינו של כחלון היתה השפעה עצומה על כלל השירות הציבורי - אלא שהיא לא עניינה איש מכל אותם האנשים שהתרגשו מאוד השבוע מהמנעול החדש בלשכת השר. מעניין למה.

נתניהו התעלם

אלא שיש גם צד שני. ההתעסקות התפלה בהחלפת המנעולים מגיעה לא רק מצד המזדעזעים הסלקטיביים מתופעת ההתעלמות מבית המשפט. היא מגיעה גם מצד הממשלה, כחיפוי על חוסר המעש ביחס למה שצריך היה מזמן להתעצב כמדיניות מסודרת מטעמה ביחס למוסד היועץ המשפטי. בשנת 2016, בצמוד למינויו של אביחי מנדלבליט ליועמ"ש, השרה איילת שקד ביקשה להחזיר את דרך מינוי היועצים המשפטיים (ואיתה גם את דרך פיטוריהם) לאופן שבו נוהלו הדברים עד סוף שנות ה־90: הצבעה בממשלה לפי הצעת שר המשפטים, ללא תלות בוועדה מקדימה. היא פנתה לרה"מ נתניהו במשך כשנה בבקשה לשנות את הנוהל, אלא שראש הממשלה סירב להעלות את הצעת המחליטים שהיתה מוכנה מטעמה בעניין.

עבדתי איתה באותן השנים. אני זוכר היטב את הניסיון הכמעט־שבועי להעלות את ההחלטה. ואני זוכר גם את שיחתה האחרונה בנושא, רגע לפני שהתייאשה, עם מזכיר הממשלה הטרי צחי ברוורמן, אי־אז בראשית שנת 2017. היא ביקשה שימסור לנתניהו פחות או יותר כך: "בעוד שבע שנים איני בטוחה שאהיה עדיין בפוליטיקה, אבל יש לי תחושה שאתה עוד תהיה ראש ממשלה, ואני יודעת שתצטער שלא עשית את הצעד הזה. תחשוב שוב". ברוורמן אמר שיבדוק שוב. הוא חזר מראש הממשלה עם תשובה ברורה: נתניהו לא מעלה החלטות שמנדלבליט מתנגד להן. שקד ביררה עם מנדלבליט אם קיימת מניעה משפטית. הוא שלל זאת, והסביר ביושר: הוא מתנגד להחלטה, אך לא סבור שיש מניעה.

האנרגיה שמושקעת בהחלפת מנעולים צריכה להיות מופנית כלפי החלפת נוהל הבחירה ביועמ"ש. בשני היועמ"שים האחרונים, הוועדה בראשות נשיא העליון לשעבר השופט גרוניס בחרה להמליץ על יועץ משפטי בניגוד לעמדת היו"ר. בשני המקרים השתכנעה הממשלה, גם אם באיחור רב, שמדובר היה בטעות, ושבדיעבד לא נכון היה למנות בניגוד לעמדת היו"ר. הנוהל שמאפשר בחירה עקומה כזו, לצד בעיות יישומיות נוספות, בונים קייס חזק מאוד לחשיבה מחודשת על דרך המינוי והפיטורים. במקום לחזור לבית המשפט עם תשובה שהפיטורים נעשו שלא באמצעות הוועדה, שכן לא נמצאו די מועמדים לוועדה שיתיישרו עם עמדת הממשלה בעניינה של בהרב־מיארה - על הממשלה לשנות את נוהל הוועדה המקולקל. זה דורש יותר מהחלפת מנעול, אבל זה יעיל בהרבה.