ד"ר עירית קליינר־פז
פסיכולוגית קלינית
מטפלת זוגית ואישית. מנהלת המסלול לטיפול זוגי פסיכואנליטי בתוכנית לפסיכותרפיה, ביה"ס לרפואה, אונ' ת''א. מחברת הספר "הלא־מודע הזוגי" (הוצאת רסלינג)
ד"ר עירית קליינר־פז, מוסד הנישואים הוא עתיק יומין, ולמרות הביקורות עליו נראה שהוא נהנה מעמידות רבה. בארה"ב שיעור הגירושים בירידה מתמדת מאז שנות ה־80. סקר אמריקני מ־2024 הראה כי גברים ונשים נשואים בגילי 25–55 מדווחים על רמות אושר גבוהות פי שניים מאלו שאינם נשואים. ובישראל, אם אפשר להיאחז בנתונים האלה, ירד שיעור הגירושים בחברה היהודית בשנים 2022-2002 מ־9.1 ל־8.6 ל־1,000 זוגות. לרגל ט"ו באב מעניין להבין - מה יש בו, במוסד הנישואים, שכל כך שואב אותנו אליו?
"מרגע לידתנו אנחנו נאחזים כתינוקות בדמות התקשרות, דמות מטפלת - אם, אב או דמות משמעותית אחרת, שהיא למעשה כל עולמו של התינוק. בלי אותה דמות התקשרות, התינוק ימות - אם לא מוות פיזי, בוודאי מוות נפשי. הצורך הזה מלווה אותנו לבגרות ומסביר את העוצמה של המשיכה למוסד הזוגיות והנישואים. העוצמה שבחיפוש אחר בן או בת זוג משקפת את הצורך להיות צמוד לדמות אחרת, שמעניקה ויסות רגשי ונחמה מקשיי החיים ומפחדי הזִקנה והמוות. להתחתן זה הכי קרוב, בפנטזיה, לחזרה לקשר ראשוני צמוד ועוטף. וזו גם לפעמים הבעיה - הציפייה המוגזמת שנוצרת מהקשר הזה".
זוגיות וחתונה הן למעשה ההגנה הבסיסית ביותר עלינו, כיצורים חברתיים, הן ברמת הפרט והן ברמת החברה.
"אכן, הזוגיות, ומוסד הנישואים בתוכה, נוצרה מתוך צורך להגן על החברה, גם מתוך אינטרסים דתיים. ברובד האישי, אנחנו מרגישים מוגנים כי בן הזוג או בת הזוג הם 'האחד' או 'האחת' ו'ביחד נחיה לנצח'. מוסד הנישואים פותר לנו הרבה קונפליקטים: אנחנו לא צריכים לעסוק בפחדים המתבססים על מה יקרה מחר בבוקר, אם הצד השני ימשיך להיות איתנו, אם הוא אוהב אותי ומה הוא עושה או מרגיש. ויש פה אשליית שליטה".
לפעמים האשליה הזו היא כל מה שאנחנו צריכים כדי לייצר אורח חיים מתפקד. ממבט פרוידיאני, נישואים הם הפשרה האולטימטיבית בין הדחף לחברה.
"אני מסכימה שמוסד הנישואים גורם להרבה אנשים לישון טוב בלילה, בתחושה שהם מצאו עוגן ובית, ביטחון. אבל מעבר לכך שהתרבות מייצרת תחושת שליטה וביטחון סביב מוסד הנישואים - ראוי שגם נשאל מה קורה לנסיכה חודש אחרי החתונה, ומה קורה כשהנסיך פוגש בחורות אחרות במסעות שלו. ה'מאושרים יחד לנצח' לא מעניק לנו ביטחון הרמטי, וחשוב לזכור זאת".
אין כאן אמת מוחלטת, אבל למרות סימני השאלה סביבו מוסד הנישואים עדיין דומיננטי. כך, למשל, גם אנשים שמתגרשים מוצאים את עצמם שוב בפרק ב', או בחיפוש אחריו.
"נכון, בסוף אנשים שואפים לפרק ב' ושוב מתחתנים כדי להגיע לזוגיות מוצלחת יותר. בינתיים לא נמצא תחליף טוב יותר לנישואים, ומדהים כמה אנשים נכנסו בברית הנישואים לאורך ההיסטוריה. למרות תוחלת החיים והפיתויים שבאפליקציות - מוסד הנישואים יציב ועמיד, וכאן כדי להישאר, כי הוא עונה לנו על צורך אנושי בסיסי וקריטי. ובישראל הדברים נכונים כפליים, כי אנחנו חברה שמרנית ומשפחתית".
פרק ב' תמיד ורוד ומוצלח יותר?
"לא ממש. בפרק ב' יש שיעורי גירושים גבוהים יותר המיוחסים לחיבור של שתי משפחות ביחד, השונות מהמשפחה הגרעינית המקורית, ולכן בחלק מהמקרים מתגלים פערים. לא הייתי ממהרת לחבר ילדים ממשפחות שונות. זה אולי מרגיש פחות מלוכד, אבל מעלה את סיכויי הזוגיות להתפתח ולשרוד. אגב, שיעור גדול מהגירושים שאני רואה יזום על ידי נשים, דווקא בשנות ה־40. הן מתוסכלות מהנטל שיש עליהן ואז בועטות במוסד הנישואים, הן רוצות לברוח, לפרוח".
את מדברת על גירושים בגיל 40, אבל כיום חלק ניכר מהזוגות רק מתחתנים בגיל הזה. מדוע בעצם?
"זו מגמה מעניינת שעשויה להעיד על שינוי כל היחס שלנו למוסד הנישואים, מה שמביא גם לפחות גירושים ובכך להמשך עמידות הברית הזוגית. בשנות ה־60 וה־70 אנשים נישאו על אוטומט, בגיל צעיר, ללא הקדשת מחשבה רבה מדי. כיום זה אחרת - מסין ועד ארה"ב, וגם בישראל: אנשים מתחתנים מאוחר יותר, כשהם בשלים יותר. מי שמתחתן עושה את זה ברצינות, וכנראה עושה את זה גם פעם אחת".
לעיתים יש לחברות סטיגמה על המתחתנים מאוחר, אבל הנה – תהליך ההבשלה הארוך, לקיחת הזמן, טומנים בחובם יתרון קריטי.
"בהחלט, ויהיה מעניין לבדוק את הנתונים בעוד כמה עשורים ולראות איך הם השפיעו על מוסד הנישואים".
רגע לפני שמפרקים
מה עשתה התקופה האחרונה - מהקורונה, דרך המלחמות ועד המצב הפוליטי - לחיי הנישואים שלנו?
"התקופה האחרונה עשתה שמות בחיי הנישואים שלנו. מרגישים את זה בקליניקות העמוסות. התקופה הזו יצרה רמות סטרס גבוהות יותר, שמורידות את הסיבולת להיות סבלניים וסובלניים. רואים את זה בכביש, בפארקים, וכמובן בתוך הבתים, כי נישואים הם החיכוך הכי חזק שיש לנו: חיים יחד, ישנים יחד, מגדלים ילדים יחד. ואז אנחנו עדים לתוקפנות, לקוצר רוח ולציפיות לא הגיוניות של בני זוג. כאילו הפכנו לילדים קטנים וחסרי סבלנות שמשליכים את כל גחמותיהם על האחר".
הייתי מצפה שדווקא הסערה שבחוץ תגרום לבני זוג להישען זה על זה, להיתמך, לתמוך ולהישאר קרובים.
"קשה לתת תמיכה למישהו כשאדם בקושי מחזיק את עצמו. תחשוב על המילואימניק ששב ממילואים, ואשתו רוצה שייקח קצת אחריות על הילדים כדי לנוח, בשעה שהוא רק רוצה להתחפר במיטה ולשכוח את כל מה שראה. אלה אותן ציפיות שמייצרות את רמות המצוקה. וזה אבסורד - כי דווקא עכשיו כולנו זקוקים לתמיכה משפחתית, אבל קשה לגייס לכך משאבים".
הפערים והציפיות שאת מתארת עלולים להוביל בקרוב לגל גירושים?
"בטווח הזמן הקרוב כנראה לא, כי לאנשים אין פנאי להתגרש. ככלל, אנחנו חברה מאוד משפחתית. לכן, מסורתית, בישראל תמיד היו פחות גירושים ביחס למערב. אנחנו חברה המקדשת את המשפחה, ויש מחיר חברתי גבוה לגירושים בישראל. זו הרגשה שמנדים אותך מהציבור. האם לאחר המלחמה נראה גל גירושים? ייתכן. האם זה יחליש את מוסד הנישואים בטווח הארוך? נראה שלא. המוסד הזה עבר טלטלות מרובות לאורך השנים ושרד אותן".
עוד לפני הגירושים, האם אפשר לייצר פרק ב' בתוך פרק א' בלי לפרק את החבילה?
"זה רעיון נפלא ואפשרי, ונדרשת עבודת עומק, לעיתים בתוך טיפול זוגי, שכולל הכרה של עצמנו לבד ובתוך זוגיות. כאינדיבידואלים, אנחנו כל הזמן משתנים. גיל 30 שלנו לא דומה לגיל 20, ובטח לא לגיל 60. ובזוגיות, וגם במיניות, תיתכן התפתחות. אבל משום מה, בתחום הזה אנשים חוששים מכל שינוי שיפגע בתחושת הביטחון הסובייקטיבית".
זה נורא מובן, אבל גם קצת עצוב. אנשים אומרים "זה לא מי שהתחתנתי איתו". הם רק שוכחים שגם הם השתנו בדרך.
"יש תחומים שהרבה יותר ברור איך מתפתחים בהם. אינטלקטואלית, לדוגמה, אפשר ללמוד לתואר, ואז לתארים מתקדמים יותר, להירשם ללימודי המשך. אבל בתחום הזוגי והמיני אנשים תקועים לפעמים, כי אין להם כלים. לא מלמדים אותנו בבית הספר להבין מה זו מערכת יחסים. ומערכת יחסים היא אורגניזם שמתהווה וחי, אז בוא ניתן לו לחיות. אז כדי לעשות פרק ב' מתאים בגיל 40, ופרק ג' טוב בגיל 70, צריך להתכונן ולהבין שאנחנו משתנים, ולא לפחד מהשינוי. אנשים אמורים לגלות את עצמם כל הזמן במערכת זוגית, אבל הבושה והחרדה מהמפגש עם השונה יוצרות הרבה מכשולים".
פרשי האפוקליפסה
לצד חדוות הגילוי וקבלת השינוי, אילו עוד מרכיבים מובילים לזוגיות משגשגת?
"מומחים רבים שפגשתי ביום עיון שנערך לאחרונה התכנסו למילה אחת: סקרנות - מרכיב קסום שעושה פלאים. סקרנות היא הרצון להכיר את האדם כפי שהוא, לא כפי שאני מדמיינת אותו. ולצד זאת, ברגע שיש נפרדות מסוימת בזוגיות, ואין ציפייה שהאחר יהיה מותאם אלי באופן מושלם - אז מתרחשים דברים טובים".
ומה עלול לדרדר את מערכת היחסים?
"במחקרים של חוקרי הזוגיות היהודים־אמריקנים גוטמן וגוטמן צולמה ונותחה התנהגותם של זוגות לאורך זמן, ונוסחו ארבעה מנבאי גירושים שזכו לכינוי 'ארבעת פרשי האפוקליפסה'. הפרש הראשון הוא ביקורתיות רעילה, האשמה כלפי הצד השני.
"השני הוא בוז. כשאנחנו לועגים ולא מעריכים את הצד השני - נוצר סטרס הרסני לקשר. השלישי הוא הגנתיות, שלעיתים טומנת בחובה תוקפנות. אני קוראת לזה 'מתגונף' - מתגונן ותוקף ביחד, מבלי יכולת לקבל ביקורת. המרכיב האחרון הוא התעלמות - אטימות ונסיגה רגשית, ניתוק מגע כלפי הצד השני. מצב כזה לא מאפשר תקשורת ופוגע דרמטית בזוגיות.
"ומנגד, כשאנחנו מודעים לאותם פרשים ומתנהגים הפוך מהם, אפשר לייצר אריכות ימים וחוסן למערכת יחסים זוגית: לעבור מביקורת רעילה לביקורת בונה יותר; הערכה ופרגון הדדי במקום בוז; ובמקום הגנתיות והתעלמות - יצירת דיאלוג, גם על דברים לא נעימים".
ארבעת פרשי האפוקליפסה טומנים בחובם לא מעט תוקפנות, שמביאה לבהלה בזוגיות. אבל זה לא בהכרח חייב להיות כך.
"הפסיכואנליטיקאי אוטו קרנברג הדגיש כמה חשוב הוא האיזון בין תוקפנות לאהבה. אי אפשר לנהל מערכת יחסים טובה בלי תוקפנות כלל, ויש ללמוד לנהל אותה באופן פרודוקטיבי. אסרטיביות, לדוגמה, או אפילו תוקפנות מווסתת במיניות, יכולות להיות דבר טוב. זה איזון בין יצר החיים ליצר המוות.
"גם כשאנחנו מציבים גבול, או מאותתים על רצון בנפרדות ועל דרכי חשיבה שונות - יש לכך ערך. זה בסדר להיות נפרדים, שונים. זה סוג של תוקפנות עדינה. חשוב להכיר ברווח, בהבדל, ולהכיל מצבים שבהם האחר לא נמצא איתנו רגשית ופיזית. הציפייה שהאחר יהיה שם כל הזמן, יחזיק אותי ויחשוב עלי היא בלתי אפשרית בפרקטיקה".
בספרך, "הלא־מודע הזוגי", את מתייחסת למושגים פסיכולוגיים שבאים לידי ביטוי בזוגיות. כך, לדוגמה, לא אחת אנחנו מזדהים עם השלכות של בן הזוג או בת הזוג, או משליכים עליהם ציפיות ומטענים שלנו מהעבר.
"למשל, 'שתהיה כמו אמא שלי', 'שלא יהיה אגרסיבי כמו אבא שלי, אבל שכן ידאג לי כמוהו'. ככל שההשלכות האלה פחות מודעות, כך הן מסוכנות יותר משום שהן מייצרות ציפיות, מעין עדשה מלוכלכת שדרכה אנחנו רואים את האחר. בטיפול אנחנו מנסים לנקות השלכות אלה. אם בת הזוג חוזרת מאוחר, זה לא אומר שהיא חסרת אחריות כמו אותה אמא שאולי איחרה לקחת אותך מהגן. צריך להיזהר מצביעה של האחר בצבעי העולם הפנימי שלנו".
לקראת סיום חייבים לשאול - מי נהנה יותר מנישואים?
"ככלל, נשים מפיקות פחות הנאה מנישואים סטרייטיים. בסוף, שוביניסטי ככל שזה יישמע, במקרים רבים האישה היא מעין ספקית שירותים לילדים ולבן הזוג, אפילו כיום. בגירושים, לעומת זאת, נשים מתמודדות יותר טוב משום שברוב המקרים הן יודעות להישען וליהנות ממערכת תמיכה חזקה יותר - חברות, משפחה, אפילו ילדים".
בואי נדבר על עוד נקודה חשובה: פערים במיניות בין בני הזוג.
"כמעט בכל זוגיות יש אחד שרוצה יותר יחסי מין, ואחר שרוצה פחות ונכנס להגנתיות. יש מיניות שמתרחשת מתוך רצון ויש מיניות שמתרחשת מתוך ריצוי. כשזה קורה מתוך ריצוי, כי הצד המרצה חושש שיעזבו אותו או יכעסו עליו, צריך לעצור, לבדוק מה קורה ולדבר, כי בטווח הארוך נוצר נזק מצטבר. פגשתי לא מעט זוגות שזה החריב להם את מערכת היחסים".
אם נחזור לתחילת שיחתנו - מוסד הנישואים אמנם יציב, אבל אילו שינויים הוא צפוי לעבור?
"אנחנו רואים יותר זוגות שמתבלים את המונוגמיה. תוחלת החיים מתארכת, ואנשים חושבים על אופציות למניעת שחיקה. אני ממש לא חסידה של פתיחת יחסים, אבל יש מקרים שבהם זה מסייע להכניס אוויר למחנק המונוגמי. חשוב לזכור - אל תחששו משינוי של בן הזוג, אלא ראו בכך הזדמנות. וגם גירושים הם לא תמיד סוף הסיפור, אלא רק עוד שינוי בדרך לזוגיות הבאה".
להצעות ותגובות: Ranp@israelhayom.co.il
