ישראל בסכנה, וכדי להציל אותה נדרש איחוד פוליטי ציוני

בשבוע שעבר נאמתי בפתח ועידת החזון הלאומי. פרשתי בפני הקהל את מה שאני רואה כבעיות הדורשות טיפול דחוף, פצצות מתקתקות המאיימות לקבוע את עתידנו באופן דרמטי לא פחות מהגרעין האיראני וטבעת החנק ששברנו. לא הצעות תיאורטיות לדיון אקדמי, אלא קריאה לפעולה פוליטית. תוכנת עבודה לחזון ציוני מעודכן. הפצצנו באיראן ובלבנון, השטחנו את עזה, אבל אנחנו מתעלמים מהסרטן ששלח גרורות קטלניות לתוך המדינה. הגידול הממאיר הזה הוא הפשע המאורגן במגזר הערבי, הטרור החקלאי שמשמיד יבולים וגודע פרנסה, הנשק הלא חוקי שרוצח בדם קר ודמי החסות שהפכו למס הגולגולת של המשק הישראלי.

זוהי פצצת האטום הפנימית שלנו, המבעבעת מתחת לאדמה. איזה ערך יש לדיבורים על החלת ריבונות ביהודה ושומרון, כאשר מדינת ישראל מאבדת את הריבונות שלה בתוך הקו הירוק, כאן ועכשיו? הריבונות אינה מושג תיאולוגי. היא היכולת של חקלאי למצוא את העגלים שלו ברפת ואת הטרקטור בחניה. ריבונות היא היכולת של המדינה להבטיח זאת.

כל עוד המערכת המשפטית מתייחסת לתופעה הזו כפשיעה רגילה, כל עוד שב"כ שומר על המקורות שלו - זה ניסיון לטפל בסרטן אלים באקמולי. הגידולים הללו אינם חבורת עבריינים קטנה. זה לא סדר הגודל של פשע מאורגן יהודי, גג 20 חיילים. ארגוני הפשיעה הערביים מבוססים על חמולות. מאות חיילים. וביום פקודה, אלפי חמושים, מאורגנים כצבא קטן, עם היררכיה ומשמעת. אפילו מדים יש להם. חולצת דרייפיט שחורה, ג'ינס שחורים ונייקי שחורות. ההיסטוריה מלמדת אותנו שארגוני פשע חמושים יכולים לעבור להיות ארגוני גרילה וטרור וגם הפוך. במאה ה־20 זה קרה בסין, בסיציליה, בקולומביה וביוגוסלביה.

לכן, הטיפול בפשע המאורגן חייב להיות רדיקלי ואגרסיבי. צריך ליצור "כימותרפיה משפטית" - כלומר, קונסטרוקציה חוקית חדשה שתגדיר את הפשע המאורגן הזה כפי שהוא באמת: איום קיומי על מדינת ישראל. וחייבים משפט, כי כל העולם משפט. וחייבים זמני, כי זו אכן תהיה פגיעה בדמוקרטיה. אנחנו 20 שנה לחוק ההתנתקות שפגע בזכויות דמוקרטיות עבור מקסם שווא. כעת אנחנו נדרשים לחוק מלחמה בפשע מאורגן - זמני - שגם ידרוש פגיעה בזכויות הפרט, כפי שכל מלחמה בטרור דורשת. אבל הברירה בין טיפול קשה לבין מוות ודאי היא לא באמת ברירה.

המשימה הזו גדולה מכל מחנה פוליטי. היא דורשת התגייסות של כל הכוחות הציוניים במדינה. במצב הנוכחי, אנחנו כמו הורים גרושים הניצבים מעל מיטת ילדם הגוסס. זהו הרגע שבו יש לשים את כל המחלוקות בצד ולהתאחד למען מטרה אחת: להציל את חיי הילד. המלחמה על הבית דורשת התגייסות לאומית. אבל איך?

החוזה החברתי בישראל קרוס ובלוי. זה לא רק השוויון בנטל השירות הסדיר. נקודה חשובה לא פחות היא העובדה שרק שיעור קטן של משרתי מילואים נושא על גבו את ביטחון המדינה כולה, בזמן שרוב עצום ממשיך בחייו. הפער הזה אינו רק בעיה ביטחונית, הוא שבר מוסרי שחייבים לאחות. איחוי השבר הזה לא יקרה באמצעות סיסמאות, אלא באמצעות חוזה חברתי חדש, המושתת על עיקרון פשוט: מי שתורם - מרוויח.

היסוד הראשון: חוק שירות המדינה. העיקרון חייב להיות חד וברור, ללא כוכביות או פרשנויות. כל משרה ציבורית במדינת ישראל, ללא יוצא מן הכלל, תינתן בעדיפות מוחלטת למי ששירת בצבא או בשירות אזרחי. זה לא משנה אם מדובר במשגיח כשרות בבני ברק, בפקיד בעירייה או ברופא מבריק בביה"ח איכילוב. גם אם אותו רופא הוא המוכשר ביותר שיצא מהכפר הנידח ביותר - אם הוא בחר שלא לשרת את המדינה, הוא לא יוכל להתקבל לעבודה בשירותה. תמיד יהיה לפניו בתור מי שכן נתן מעצמו. אין כאן ענישה, אלא תגמול צודק והכרת תודה של המדינה כלפי אזרחיה הנאמנים. זה על שירות סדיר.

היסוד השני: "מלווה ערבות הדדית". כאן אנו מגיעים ללב העניין ולשינוי התפיסתי העמוק. המודל שאני מציע שאוב מההיגיון הבריא של קהילה קטנה: מי שלא יכול או לא רוצה לעשות שמירה, משלם למישהו שישמור במקומו. כך צריך לנהוג גם ברמה הלאומית. אני מציע לחוקק "מלווה ערבות הדדית" - תשלום חודשי קבוע, הדומה במנגנון שלו לדמי ביטוח לאומי, שיוטל על כל משק בית שראשיו אינם משרתים במילואים. חשוב להדגיש: זה לא מס ולא קנס. זהו "מלווה".

והכסף הזה יועבר ישירות לחשבונות הבנק של משרתי המילואים ומשפחותיהם. מדוע? כי כפי שלמדנו מהמקורות שלנו, "אם אתה לא נותן, אתה לא מרגיש". עצם ההפרשה החודשית, ולו של סכום סמלי, הופכת כל אזרח לשותף במאמץ. היא יוצרת חיבור פיזי, כלכלי, לתרומה של אותם גיבורים שעוזבים את הכל למשך 100, 200 ואף 300 ימים בשנה. זהו המעט המוסרי והצודק שאנו יכולים לעשות עבורם.

שני היסודות הללו יחד - עדיפות מוחלטת בתעסוקה ותגמול כספי ישיר - הם התשובה המעשית והערכית לשאלת הגיוס והשוויון בנטל. לפני שמתווכחים על כפייה, בואו ניצור מערכת שבה השירות נחשב לא רק לכבוד, אלא גם משתלם באופן מובהק. ולאירוע כזה, צריך שיתוף פעולה ציוני מקיף.

אי אפשר להתעלם מהעולם. זה מגעיל, זה מבחיל, זה מופע צביעות פחדני אבל צריך לשחק את המשחק. אבל אחרי כל זה, צריך לעבוד בשכל. אני שם את המנוולים מ"הארץ" ועוזריהם בצד. אני מדבר לימין. הנזק שעושים לנו נציגים ישראלים, גם כאלו שכוונתם טובה, כשהם מתראיינים לרשתות זרות ו"אומרים להם את האמת בפנים" הוא עצום.

אבל עזבו אירופה. החוכמה הזו נדרשת במיוחד מול בעלת הברית החשובה ביותר שלנו, ארה"ב. כדאי להפנים: הסיוע הצבאי האמריקני, במתכונתו הנוכחית, לא יימשך לנצח. כוחות בדלניים בימין האמריקני רואים בנו יותר ויותר נטל כלכלי.

במציאות המשתנה הזו, יש לנו עוגן אחד יציב, בעל ברית אסטרטגי שאסור לנו לאבד: העולם הנוצרי והאוונגליסטי. הם השותפים הבטוחים ביותר שלנו. לכן, זהו מעשה של טירוף לאומי לפגוע בהם. אני מכיר היטב את ההיסטוריה ואת 2,000 שנות "האהבה" הנוצרית כלפינו, אבל אסור לתת לחשבונות העבר לנהל אותנו כשאנו ניצבים בפני סכנה בהווה. העתיד שלנו תלוי בהם ובמחויבות שלהם לישראל. הקטארים מנהלים מבצע השפעה שמכוון בדיוק לשבור את הקשר בין ישראל לנוצרים. בנפשנו היא.

יש לכם מה לומר על הכתבה? הגיבו ואולי דבריכם יתפרסמו במדור סוף השבוע החדש שלנו: זכות התגובה