מאות אלפי הרוגים, עשרות מיליוני רעבים: המלחמה שהעולם מעדיף לא לראות

1

מכל המלחמות שסיקרתי במסגרת עבודתי העיתונאית, המלחמה הזו היא אחת מהאכזריות ביותר - וללא ספק הנשכחת ביותר.

סולימאן, נספח לשעבר בשגרירות סודאן בצרפת, שואל אותי: "אתה יודע שעקב המלחמה יש 12 מיליון איש שנעקרו מביתם ו־150 אלף אזרחים שנהרגו?". הוא התגייס לצבא בתחילת המלחמה, באפריל 2023, וילווה אותי לאורך רוב הכתבה הזאת.

אנחנו באולם הנוסעים הנכנסים של שדה התעופה הבינלאומי בפּורט סודאן. "הבינלאומי" בו מסתכם בשלושה נתיבי אוויר שאי אפשר לסמוך עליהם, המחברים אותו עם איסטנבול, עם דוחא ועם אדיס אבבה. מלבד המדינות האלה, סודאן מנותקת לגמרי משאר העולם.

אנשים בגלביות לבנות ללא רבב, בחורים כחושים ומזי רעב בחולצות מחוררות כמו רשת דיג, וחתולים המגיחים מתחת לקרוסלת המטען תועים בחום המחניק של שדה התעופה. האגדה המקומית אומרת שהחתולים האלה הם רוחות רפאים, אך אין לדעת.

יתרה מכך: אם לשפוט על פי חומרת הנזק החיצוני שגרם מטח הכטב"מים ששיגר, מכיוון הים, צבאו של מוחמד דָגלוֹ (המכונה "חמידתי"), סוחר גמלים לשעבר שנעשה לגנרל ופתח במרד נגד הנשיא אל־בּורהאן, העובדה שהמקום הזה מתפקד היא בגדר נס. רסיסי הפצצות עוד שוכנים בקירות הסדוקים של אולם ההמראה...

מגדל השליטה דומה לתנור רם שראשו נכרת (ושתומכי הממשל תיקנו אותו מייד). מכתשים עצומים נפערים בין מכלי הדלק; הם עוד שחורים מהאש שבערה עשרה ימים. "150 אלף מתים", חוזר ואומר סולימאן בקור רוח, בטון מאוד "בריטי", בשעה שאנחנו נוסעים לבית הנשיא.

אני חושב לעצמי: לכל הפחות פי שלושה ממספר המתים בעזה. אבל לאיש לא אכפת מכך בקמפוסים האמריקניים, בקרב הגרטה תורנברגיות ואנשי מפלגת השמאל הקיצוני, "צרפת הבלתי כנועה". אני מהרהר על אותן "מלחמות עם היגיון בלתי צפוי" שהמשורר רָמבּוֹ הכריז עליהן. הוא עבר כאן, בפּורט סודאן, אחרי שהותו בעדן, תימן.

2

הנשיא אל־בּורהאן קיבל את פניי ברדת הלילה, בבית צנוע ורוחץ באפילה (בגלל האיום של מתקפות כטב"מים). הוא גבוה, אל־בורהאן, לובש מדים ומדליות מקשטות את החזה שלו. כשמביטים בו מן הצד הוא מזכיר שכיר חרב אלגנטי מהנילוס.

הוא מדבר איתי על הנשיא מקרון, אחד המערביים הבודדים שפגש בארבע השנים האחרונות אך שלא שמע ממנו כבר זמן־מה. הוא ממשיך לדבר על הקושי בניהול המאבק לבד, או כמעט לבד, נגד אויב שמרשה לעצמו הכל, לרבות פשעים נגד האנושות ופגיעה מכוונת באזרחים. לאחר מכן הוא מדבר על איחוד האמירויות, מדינה ידידה בעבר, שלעיתים קרובות נמצאת בצד הנכון של ההיסטוריה. כיום היא מספקת לרוצחים, דרך צ'אד, את רוב הנשק שלה.

אני מתנגד לדבריו ומזכיר את הקשרים המיוחסים לו עם איראן. הוא שולל את דבריי בנחרצות: "איראן פתחה שגרירות, זה הכל. בלי מומחים צבאיים ובלי משלוחי נשק כמו שטוענים האויבים, שמפיצים דיסאינפורמציה".

בנוגע להסכמי אברהם, שהצטרף אליהם אך לא הפכו להסכם קבע, הוא אומר: "הדבר היחיד שעיכב את התהליך הוא מלחמת האזרחים. אני מוכן לשיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל נגד האויב המשותף, הטרור. הטרור לא מאיים רק על סודאן, אלא על צ'אד, על לוב ועל כל האזור".

וכשאני תוהה על העיכוב בחזרה ל"תהליך המעבר לדמוקרטיה", תהליך שהובטח עם עלייתו לשלטון ב־2019, הוא שוקע בשתיקה, קם ממקומו, מסמן לי ללכת אחריו לקצה הגינה הצחיחה והחשוכה. מלווה בחיילים צעירים וחמושים קלות, הוא יוצא אל הטיילת שתושבי פּורט סודאן מגיעים אליה בחפשם קצת אוויר רענן.

כמה צעירים מזהים אותו. תחילה עשרה, אך הם נעשים במהרה למאות. פוצח קונצרט של תשואות, של קריאות הידד "יחי סודאן" - ומן הסתם, אינסוף צילומי סלפי. "הנה הדמוקרטיה", הוא צועק לי ואגרופו מורם אל על. הוא מרחיק את אנשי הטיילת בתנועה נאצלת וחביבה, ומוסיף: "תזכיר לתועמלנים שמדברים בלי לדעת באמת שמיניתי ראש ממשלה, קמאל אידריס, פרופסור למשפטים מפורסם. הוא עובד על הרכבת ממשלה שתהיה מורכת ממאה אחוז אזרחים!"

3

סודאן היא מדינה גדולה. היא אף היתה המדינה הגדולה ביותר באפריקה לפני פיצולה מדרום סודאן. אנחנו מגיעים לאוּם דוּרמאן, הבירה המנהלית של המדינה, ואז לחרטום, השוכנת בגדה הנגדית של הנילוס. אנחנו נאלצים לעשות את הדרך באוויר, תחילה בטיסה פנים־ארצית ואז בהליקופטרים צבאיים הטסים נמוך, כדי לחמוק מטיליו של חמידתי, שלפעמים חצינו בסמוך לאזורים שבשליטתו.
איך אפשר לתאר את מחזה החורבן שנגלה לעיניי בחרטום?

באחמוט שבאוקראינה, אבל בקנה מידה של עיר עצומה. לפני המלחמה היו בה 7 מיליון תושבים, וכעת פוגשים בה רק טורים של נשים שנעשו לעור ולעצמות בגלל הרעב. הן ממתינות, מהנץ החמה, לסיוע הומניטרי שאינו מגיע.

שכונת נוּבאוִוי היא מוגדישו נוספת. גל אש שטף את מבוך רחובותיה ונשא עימו הכל במעברו. לא נותרו אלא כמה חזיתות של בתים הרוסים וגגות פח חרוכים, החורקים ברוח החמה והיבשה.
מעין פּנוֹם פּן, בגלל אווירת עיר הרפאים ודממת המוות המרחפת בשכונות הריקות מאדם. אפשר לראות כאן רק כלבים עם צלעות בולטות, הבוחנים אותך ברעבתנות מעוררת פלצות.

ברבריות מן הסוג הטליבאני. רק שבמקום להשמיד את הבודהות במוזיאון הלאומי, השמידו את המומיות, את הפרסקאות בני מאות השנים ואת הפסלים מתקופות ממלכת כוש, ממלכת קֶרמָה וממלכת מֶרוֹאֶה.

כמו בסרייבו, העלו באש את הספרייה הלאומית במעין קומזיץ וכדי להכין אוכל. הספרייה נשרפה עם כל רישומי הטאבו שהיו בה, שהעידו על העבר בן מאות השנים של העיר. וכמו במוסול, תקפו כנופיותיו של חמידתי בפראות את המסגד הגדול, אל־שאהיד, לפני שהתקפלו וברחו.

אם כן, חרטום היא סיכום של כל חורבני העיר שהייתי עד להם - ואולי אפילו פסגתם.

4

בשכונת אוּמבָּדה אנחנו נתקלים באחד מאינספור התילים המפוזרים בעיר, המציינים קבר אחים. קבוצה של 30 גברים מקיפה את הקבר. אחד הגברים מספר לנו כי "244 גופות נמצאות בפנים" ומזמין אותנו להצטרף למעגל.

בוקר אחד באו לעצור את האנשים האלה בביתם, או למרגלות ביתם, שכן מרוסקים מרעב, הם נאלצו לצאת לחפש מזון. ריכזו אותם כאן, בשדרה הזאת, שהמלחמה הותירה בה רק עיי חורבות מחוררות מירי וערימות טיט צהובות ושחורות מדם שהתייבש.

"אל תדאגו", אמרו לאותם אנשים, "אי אפשר לחיות כאן, אבל חמידתי יעזור לכם, יבנה לכם בית חדש".

באותו רגע הגיעו טנדרים של "כוחות התמיכה המהירה". השבאבים ירו על ההמון שרוכז כאן; הם ירו כמו משוגעים, קרוב לוודאי מסוממים, תוך כדי שצעקו "אללהו אכבר". לאחר מכן הסתלקו כשבאו, משאירים מאחוריהם את הגופות להרקיב, להתייבש תחת השמש חסרת הרחמים של חרטום.

הגופות נותרו כך חודשים רבים, עד שחרור השכונה. רק אז יכלו השכנים להגיע למקום ולפזר אדמה וסיד על העצמות שהתערבבו אלה באלה...

אלה השכנים שעומדים מולי כעת. הם לובשים גלביות לבנות וצעיפים צבעוניים, היפים ביותר שמצאו כדי לחלוק מעט כבוד מאוחר לנשמות המתים.

למראה זרים, בפעם הראשונה זה זמן רב הם מפנים לנו את הגב, פותחים את הגלביות ומציגים את הצלקות שעל גופם. אצל אחד הן מעידות על הצלפות השוט, אצל שני על בקבוק פלסטיק שרוף שטפטפו עליו, ואצל שלישי על נשיכת כלב. הם מיישרים את בגדיהם, יוצרים מעגל מסביב לתל האדמה, מפנים את כפות ידיהם לשמיים וממלמלים תפילה למתים בהדרכתו של האל העתיק מכולם.

5

אבל אחד מהנשקים המועדפים על אנשיו של חמידתי הוא ככל הנראה אונס.

נָנָה טָהִיר, מנהלת ארגון למניעת היריון הממוקם ברחוב בָּאדֶר, ארגנה עבורנו מפגש עם נשים שעברו התעללות. הן עומדות לספר לנו על מסע העינויים שלהן - חלקן בלחש, בקול כמעט כבוי, וחלקן במבט ריק ובשפתיים חסרות הבעה - כאילו אישה אחרת חוותה אותו.

אימהות שנאנסו מול בנותיהן, ובנות מול אמא שלהן. אונסים קבוצתיים, זו אחר זו, בשרשרת, מול המבט המבוהל של אחיותיהן. נשים שנאנסו בביתן, ונשים שנלקחו למרכז עינויים שבו נאנסו עד שהשתבשה עליהן דעתן. נשים שנתנו להן הזדמנות למצוא את הכסף שהחביאה המשפחה, אבל מכיוון שלא היה כסף שהוסתר הן עצמן נלקחו כשלל. אישה אחת שצעקה יותר מדי, אז מילאו את פיה בחול; אבל מכיוון שבלעה את החול מילאו אותו גם באדמה. אישה שנייה שאינה זוכרת דבר. אישה שלישית שתזכור, עד יומה האחרון, את ידו הכבדה של הגבר שאחז בה בזמן שגבר אחר חילל אותה.

ויש גם את הילדים שנולדו מהאונס.

"מה את רוצה לעשות?" שואלת ד"ר טהיר שוב ושוב.

חלקן רוצות לעבור הפלה, כי הן נשואות ואינן רוצות שבעלן ישמע על האונס שעברו - או כי הן אינן נשואות וחושבות שלעולם לא ימצאו בעל.

נשים מסוימות מאמינות שמדובר ברצון האל, אבל בסתר ליבן הן מסתמכות על כך שמשפחתן מצאה מקלט בשכונה אחרת, בלי טלפון או אפשרות ליצור איתן קשר, ולכן יש בידן עוד קצת זמן למצוא לפעוט אמא חדשה, ובכך לשמור על העניין בסוד.

ויש את הזוג המופלא שהגיע עם תינוק בן שבועיים. הם מסבירים יחד, בקול אחד, ששלושתם קורבנות של המלחמה, ושייבנו יחד סודאן מפויסת, שוחרת שלום.

6

אבל העדות מקפיאת הדם ביותר עוד תגיע בהמשך.

אנחנו נמצאים כמה עשרות קילומטרים ממערב לחרטום, בדרך אל אוֹבֶּאיד - המעוז האחרון שתומכי הממשלה מחזיקים באופן יציב באזור זה. הוא ממוקם בתוך "בית אירוח" במרכז הכפר. סופת אחרית הימים פורצת, ומעין חושך יורד באמצע היום. ברקים זוהרים מנקבים מדי פעם את השמיים הקודרים.

חכמי האזור, הלבושים בלבן ומקובצים על דיוואן מאולתר, זימנו עשרות גברים: קורבנות, אבל גם תליינים, שהסכימו להעיד בפנינו. זה אחר זה הם מאירים את פניהם בעזרת הפנס של הטלפון הנייד.

אחד מהם הוא סוחר מתכות יקרות שהצטרף למיליציה של חמידתי תחת איומים. שני הצטרף למיליציה מרצונו, אבל עזב אותה כשלמד על בת דודתו שנאנסה ושנשלחה לעבדות בדארפור. שלישי נחטף יחד עם חבריו מחנות של סטארלינק, גויס בכפייה עד שברח בזחילה, לילה אחד, מחלון התא של בית הכלא.

הם כולם נשפטו ושולבו מחדש בקהילה לאחר שריצו את עונשם.

אבל לפתע מגיח אדם עם עיניים מתות, קצב דיבור מכני וטי־שירט מטונפת. נדמה שטרם סיים את ענייניו עם הצדק האנושי.

הוא בן 17, גם הוא נחטף, נלקח לבית שנכלאו בו 24 נשים. סיממו אותו בקפטגון ובסם אחר, אדום, שהנער אינו יודע את שמו אבל קרוב לוודאי שהוא סוג של ויאגרה. כלאו אותו לבד בבית הזה, שלושה ימים ושלושה לילות, רק עם הנשים וסוהר אכזר, שהביא צלחות עם דגנים מקומיים, ועבור הנער את מנת הסם שתסייע לו לאנוס, שוב ושוב, עד שתיטרף עליו דעתו. מדובר בהיפוך דבריו של סארטר בהקדמה לספרו של פרנץ פאנון "מקוללים עלי אדמות": מאבן אחת שתי מכות - 24 נשים הרוסות וגבר אחד מקולל לנצח.

7

חצות ליל. חזרנו לאזור הסמוך לחרטום, לקומה הראשונה של בית מסתור מנותק מחשמל.
חום של חדר מנועים שורר במקום. אני מנסה לישון, אבל לפתע נשמעת דפיקה בדלת. בתוך הילה של פנס הטלפון הנייד מופיעות פנים שאני מזהה מייד, למרות הטורבן הלבן שנקשר בחלקן העליון. הגנרל מהצבא הסודאני שראיתי בפּורט סודאן, לבוש במדים מלאים. הנשיא אל־בורהאן אמר לי (כרמיזה עמומה למאו דזה־דונג, שסודאן הפוסט־קולוניאלית מזכירה אותו?) שמדובר ב"אחד מחבריו לנשק הקרובים ביותר". הגנרל לוחש בכיווני, בשובבות כלשהי, שהוא "עבר באזור" ומציע "להמשיך את השיחה".

הוא תהה אם אני השתכנעתי שהסכסוך הזה - שהבון טון מכתיב לומר ש"לא מבינים בו דבר" - הוא בסופו של דבר שקוף לגמרי. אם אני מבין שלא מדובר ב"מלחמה בין שני גנרלים אויבים" כמו שאומרים העצלנים שמלכתחילה אינם מעוניינים להיכנס אליו... אם אוכל להעביר לגורמים הרלוונטיים שהזמנים שבהם סודאן קיבלה את פניו של בן לאדן רחוקים מאוד (לפני 32 שנה!), ושכיום היא מנהלת מצוד חסר רחמים נגד דאעש. ומנגד, זו אל־קאעידה המגינה על חמידתי.
אבל בראש ובראשונה, הוא הגיע לכאן כדי לתת לי מתנה: ביקור "אקסקלוסיבי" בבסיס סודי של הכוחות המיוחדים, הממוקם בדרך לאל־פאשר.אנחנו מגיעים לשם עם הזריחה. למרגלות גבעה חשופה לגמרי, בתוך החולות, מכשירים יחידות תקיפה למאבק בטרור. יחידות קומנדו המורכבות מ־12 איש - כוח מקדים, כוח תקיפה, מאתרים, צלפים, אנשי קשר וחובשים... התפקידים מחולקים בבירור.

אלה גברים המכוסים בעלים מזויפים מפלסטיק ירוק מכף רגל ועד ראש, ומיומנים במבצעי שחרור חטופים ביער ובמדבר, בדומה לשירות האוויר המיוחד הבריטי (SAS). מי שמפקד על הסצנות השונות הוא קצין אלגנטי, המשחק עם מקלו כמו דמות מספר של רודיארד קיפלינג: המפקד חפיז אל־טג.

"הצבא הסודאני", הוא אומר לי, "ינצח במלחמה נגד העדר של חמדיתי. אבל יש גם את הטרוריסטים שהמנוולים האלה שחררו מהכלא, כשכבשו את חרטום. הם חברו לאסלאמיסטים הפועלים בסָהֶל, ויהפכו את השטח מהים האדום ועד לוב וצ'אד לאזור נוראי מלא קרבות סוערים. בהם אנחנו נלחמים".

8

מודיעים על חדירה, כמה קילומטרים מאיתנו, בכפר נידח שלא אחשוף את שמו.

הגנרל חפיז אל־טג מאשר את קבלת הידיעה במכשיר הקשר, ושולח תכף ומייד את אחת מיחידות הקומנדו.

בכפר הנידח מקבלת את פנינו יחידה מקומית של "הכוח המאוחד", ששמעתי עליו מרגע שנחתי בסודאן, אך לא הבנתי לגמרי כיצד הוא בנוי.

ובכן, אלה בני השבטים זָגָווָה, מָסָלִיט ופוּר. אפשר לזהות אותם לפי הטורבן שעל ראשם, המחליף את הכומתה הצבאית הסטנדרטית. הם משתייכים לבדלנים מדארפור. הגנרל עלי מוקטר חובש כובע שתיתורתו הימנית ישרה, כובע המלווה אותו משנותיו כלוחם גרילה.

מדובר, אפוא, בשורדים של קבוצות מורדים או בבניהם. מורדים שעקבתי אחריהם ב־2001 וב־2007, כשכתבתי לעיתון "לה מונד" על המלחמה בהרי הנוּבּה ולאחר מכן בדארפור. הם רואים במתיישבים של חמדיתי את יורשיהם של "השדים על גב סוס", את הג'נג'ווידים, שכבר באותה עת ידעו רק לשסע, לשרוף ולבזוז. הם חברו לצבא של ממשלת סודאן, ומכאן השם "הכוח המאוחד".

אני בוחן את עלי מוקטר ואת שלושת חיילי הקומנדו המטפסים במדרגות הבניין שנחשד בחדירת מקלען. אני מביט באנשים האלה היושבים באחווה, עם רדת הערב, סביב כבש צלוי, בוואדי יבש מחוץ לעיר, הדומה למכתש מאבנים, קוצים וחול קשה. אני מקשיב להם נזכרים בסיפורים מימי עבר, כשחלקם היו לוחמי גרילה עם שרשירי תחמושת מסביב לאגן ולצוואר, וחלקם חיילים בצבא הסדיר.
20 שנה מפרידות בין ביקוריי בסודאן, אבל הביקורים מהדהדים זה את זה, חוברים זה לזה. מעל לכל, אלה שתי גרסאות של סודאן המתפייסות זו עם זו מול האויב המשותף. אויב המכיר אך ורק מדיניות של אדמה חרוכה.

בסוף היום אני שב לאירופה. אבל לארץ המותשת הזאת מדם ומסבל, לסודאן בעלת הביצורים העתיקים והתרבות המפותחת יותר ממצרים העתיקה, לעם השותף והידידותי הזה, מגיע יותר מהשתיקה הרועמת סביב הטרגדיה שלו.

בושה לסרב לשמוע. חובה עלינו לפקוח את העיניים. 

מצרפתית: הוד יהודה הלוי ברדוגו