מובילים אל השרטון

אחי הבכור, ינון, הוא בעיניי נער הפוסטר של הפטריוטיזם הישראלי. הוא נולד בימי המנדט הבריטי, זוכר היטב את השוטרים הבריטים, את היישוב במלחמת העולם השנייה, וכמובן - את ההצבעה ההיא בלייק סקסס, משכנו הקודם של האו"ם.

כל שנותיו היה עובד מדינה מסור, יצירתי, אמפתי וקפדן. וכששר התקשורת דאז, רובי ריבלין, ביקש ממנו להישאר בתפקידו כמנהל השירות הבולאי, גם לאחר שהגיע לגיל הפרישה, הוא סירב, כי האמין שזהו זמנם של אנשים צעירים יותר. ישראל, מבחינתו, אינה מובנת מאליה, אלא מתנה שקיבל העם היהודי בנסיבות היסטוריות ייחודיות.

בשנים האחרונות אני שומע ממנו דאגה גוברת והולכת. התפקיד שלי בשיחותינו הוא להרגיע את חששותיו. הצלחתי מוגבלת. הוא אינו איש פוליטי. אחרי שנים ארוכות כל כך בשירות הציבורי הוא מתנהג כאילו הוא עדיין שם. הוא אינו מייחס את ההידרדרות, כפי שהוא צופה בה, למפלגה מסוימת, אלא לסך כל מה שקורה לנו בשנים האחרונות: לנורמות הנשחקות, לוולגריזציה, לקלות הבלתי נסבלת של הנכונות לוותר על אהדת העולם. הוא צופה, בעיניים כלות, בנבחרי הציבור ואינו מאמין כי זו רמתם.

יכול להיות שההבדל בינינו נבע מכך שאני נולדתי כמה ימים אחרי קום המדינה, ומבחינתי לא היה דבר מובן יותר מקיומה. יכול להיות שזו הסיבה שהתקשיתי להצטרף לחששו. אבל השבוע אמרתי לו שאני מצטרף, כנראה, למחנה שלו. אנשים מסוכנים מובילים את האוצר הקרוי ישראל מבלי שהם מבינים את הנזק שהם גורמים לו.

והקברניט משלים עם כך בגלל משפטו, דבקותו בשלטון ואנוכיותו המופלגת. זו הפעם הראשונה שבה אני חש כי מובילי הספינה אינם רק אנשים שאינם ראויים להוביל אותנו, או שאינם מתאימים להנהיג - הם מובילים אותנו, מדעת, אל השרטון.

אבל אני מאמין שיש מה לעשות, מלבד לכתוב על כך או למחות. המפתח נמצא בידי האופוזיציה, שמוכרחה לוותר על העיקרון, הצודק שאין לשבת בממשלת הנאשם מספר אחת, ולהחליף עד אוקטובר 2026 את האנשים הרעים וההזויים העלולים להובילנו חלילה, חלילה, אל סופו של החזון הציוני.

צונאמי? ב־25-24 במארס 1999 התקיימה בברלין פסגת ראשי מדינות האיחוד האירופי. המנהיגים דנו בשאלה כיצד להתייחס לכך שעל פי הסכם הביניים הישראלי־פלשתיני אמורה היתה האוטונומיה הפלשתינית לפנות את מקומה לפתרון קבע ב־4 במאי 1999, אבל לא היו שום סימנים לפתרון קבע שכזה.

יאסר ערפאת היה אז יושב ראש הרשות הפלשתינית, וראש ממשלת ישראל היה נתניהו. מנהיגי אירופה היו מודאגים מכך שאישוש חששם של הפלשתינים כי כל כוונת ישראל היתה להסתפק בהסדר ביניים נצחי יוביל לגל אלימות.

על רקע זה, ולאחר דיון לא פשוט, הוחלט שלא לעשות, בינתיים, צעד אירופי חד־צדדי, ולהסתפק בקריאה לישראל ולפלשתינים להגיע להסכם קבע בתוך שנה. בהחלטה המשותפת נאמר כי האיחוד האירופי משוכנע כי הקמת מדינה פלשתינית דמוקרטית, בת קיימא, ושלום על בסיס הסכמים קיימים ומשא ומתן יהיו הערובה הטובה ביותר לביטחון ישראל ולקבלתה כשותפה שווה באזור. צוין כי אם לא יתממש פתרון שתי המדינות, עשויה אירופה להכיר, חד־צדדית, במדינה הפלשתינית.

מאז חלפו יותר מ־26 שנה. בישראל עדיין אותו ראש ממשלה. את יאסר ערפאת, שמת בינתיים, מחליף מחמוד עבאס, המחויב לשלום יותר מכל מנהיג פלשתיני אחר. מאז החלטת ברלין התקדמנו לעבר שלום עם ההנהגה הפלשתינית הלגיטימית במישור הלא רשמי, אך השיחות הרשמיות לא הבשילו, וכבר תריסר שנים שסירבנו לחדשן.

צריך להיות סומא וחירש כדי לכנות את מה שקורה, לאחר דחייה של יותר מרבע מאה, "צונאמי". זו אינה הפתעה. הכל היה רשום על הקיר או בהחלטות פורמליות, ואנחנו רק בעטנו את הפחית במורד הכביש.

יש לכם מה לומר על הכתבה? הגיבו ואולי דבריכם יתפרסמו במדור סוף השבוע החדש שלנו: זכות התגובה