הרב שך אמר שהחרדים הולכים עם הימין כי שם נמצא הציבור המסורתי, נתניהו נסמך על שולחנו של הרב עובדיה כדי לבנות מחדש את התמיכה בו אחרי הגזירות הכלכליות של 2003, אריה דרעי הבטיח לבוחריו ש"נתניהו צריך אריה חזק", ומשה גפני נוהג לומר שהוא בכלל בדעותיו בשמאל - אבל הציבור שלו בימין, ולכן הוא ומפלגתו חלק מהגוש.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
לאורך שני העשורים האחרונים, נתניהו ניצח על ברית עם המפלגות החרדיות שהביאה אותו שוב ושוב אל כיסא ראש הממשלה (וברצותו - לבחירות), ואותם לעמדות שלטוניות, לתקציבים, לשמירה על אוטונומיה חינוכית כמעט מוחלטת, ועל הדרך לשימור הפטור מגיוס. האם הדרך המשותפת הזו הגיעה לסיום עכשיו, עם המחלוקות שלא צפו בעוצמה כזו בעבר סביב הצורך של צה"ל בחיילים נוספים?
פרופ' נסים ליאון, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן, חוזר לראשית הדרך. "אנחנו כבר שוכחים שלא תמיד החרדים היו בימין, ושהליכוד נטש פעמיים את המפלגות החרדיות בחוץ. מאז ראשית המדינה בן־גוריון העדיף קואליציות עם הדתיים והחרדים על פני מפ"ם, שהיו השותפים הטבעיים שלו - זה היה הרגע שבו הועדפה הממלכתיות על פני החילוניות המיליטנטית, וזה גם היה הרגע שבו החילוניות חטפה פגיעה, כי משם התחילה ההכלה של החרדים והדתיים והעסקאות איתם.
"ב־71' נרקמה עסקה קטנה עם יגאל אלון להקמת מוסדות הפטור. מבחינתם זה היה נס. ראשי חינוך הפטור לא ציפו לזה, אבל אלון רצה לחבק אותם ולקרב אותם, ושכח שלחרדים אין רק פוליטיקה ושזו חברת מיעוט אידיאולוגית", אומר פרופ' ליאון.
בסוף שנות ה־60 התרחש שינוי משמעותי ראשון, הוא מתאר: "החרדים יצאו באותן שנים לאופוזיציה אידיאולוגית כשעלו שאלות של דת ומדינה שהפכו משמעותיות, ומולן האקטיביזם של הרב שך. באותה תקופה, צעירי החרדים מצאו שפה משותפת עם ההנהגה הרוחנית המבוגרת כדי לעצב או לכונן את חברת הלומדים, וכמעט במקביל עלתה תנועת המזרחים והחרות. שנות ה־70 מהבחינה הזו היו אירוע משנה מציאות. הן העלו לפני השטח כוחות חדשים. ואז הגיע המהפך. חברת הלומדים היתה צריכה תקציבים כדי לקיים את עצמה, ונוצרת העסקה הגדולה עם בגין".
הפרשנית הפוליטית מזל מועלם צוללת גם היא אחורה בזמן, כדי להבין את שורשי הברית שנוצרה בין הימין לחרדים. "בן־גוריון הקים את הברית עם החרדים, וזה הקנה לו רוב, אבל לקראת המהפך ב־77', כשבראש המערך עמד רבין והכל פה בעבע, נוצר הסדק בין השמאל לחרדים: משבר ה־F-15 בממשלת רבין, כשארה"ב שלחה לנו את המטוסים המתקדמים ונערך טקס בחיל האוויר שנמשך לתוך השבת למרות אזהרות החרדים. במקביל, גם בגין חשב קדימה על הקואליציה שירצה להקים והבין שהוא יצטרך את המפד"ל ואת החרדים, התחיל דו־שיח והקשר התחזק. בגין גם היה הראשון שפרץ את הסכר במתן פטורים מגיוס לחרדים במספרים גבוהים".
הברית שהתפרקה עם רבין ייצרה את זו החדשה עם בגין, והחרדים הצטרפו לקואליציה שלו. תרומה משמעותית לקשר שנוצר אפשר לתלות גם בזהות היהודית של בגין. לדברי מועלם, הוא ראש הממשלה הראשון שהלך לכותל והלך בשבת לבית הכנסת. "השפה היהודית שלו התחילה להתחבר, אף על פי שהליכוד, עם אוריינטציה מאוד חילונית אז, לא היה דומה לליכוד של היום". גם אחרי ממשלת בגין החרדים היו ורסטיליים ופרגמטיים, היא מנתחת. "הם נכנסו לממשלות ברק ואולמרט, וגם פרס החזיק בקשרים טובים עם ראשי המפלגות החרדיות".
ימינה פנה
למעשה, ציר השותפות החרדית עם ממשלות ישראל לדורותיהן נע בדמות דיל: החרדים ביקשו לשמור על האוטונומיה שלהם ועל התקציבים, ומי שביקשו להיכנס למשרד ראש הממשלה הסכימו לתנאים. הברית עם הימין התחדדה אידיאולוגית ככל שהציבור החרדי הזדהה יותר כימני, ולאחר מכן כשנתניהו שכלל את הברית הזו לבלתי ניתנת להפרדה. מה גרם לתנועה החרדית לנוע ימינה? לא רק האידיאולוגיה או הזהות היהודית, כפי שאוהבים לזכור, אלא גם הדחייה שחוו משמאל.
השר לשעבר חיים רמון מזקק את הנקודה: "כבר יותר מ־20 שנה המרכז־שמאל נוקט מדיניות אנטי־חרדית קיצונית, בשעה שנתניהו הבין שהברית הזו היא ערובה לשלטונו ועשה הכל כדי לרצות אותם. שמענו את גפני אומר 'אני הרבה יותר קרוב לשמאל, אבל אתם מנהלים נגדנו קמפיין'". השיא, לדבריו, היה ב־2015, כשהחרדים היו מחוץ לממשלת "ברית האחים" עם בנט ולפיד ואיימו על נתניהו שילך לבחירות או שהברית תנותק, הוא אומר. "ביבי היה מוכן לוותר על שנתיים בשלטון. אני מודה שלא ציפיתי שהוא יוותר עליהן, וזה מראה לך עד כמה היתה חשובה לו הברית הזו, עד שעשה את הצעד הבלתי צפוי של פירוק הממשלה. אני חושב שמהיום הזה הברית הפכה להיות בלתי ניתנת לניתוק".
גם פרופ' ליאון תומך בקו הזה. "החרדים בעצם נקלעו לברית הימין. במשך שנים זו היתה ברירת המחדל שלהם, ולדעתי, כמו שהימין חיבק אותם - השמאל דחה אותם. חלק מרכזי בהתפתחות של מפלגות המרכז הישראליות היה המאבק בחרדים, שהיה חלק בלתי נפרד מסדר היום שלהן". גפני, למשל, קרוע בין הסנטימנט הימני בחברה שלו לסנטימנט השמאלי האישי שלו, לדברי ליאון, והאירועים האחרונים מטרתם לחנך את החברה החרדית לראות את גבולות השותפות עם הימין.
"יותר משדרעי וגפני פונים לציבור הימני, הם פונים אל הציבור שלהם, כדי להראות לו את מגבלות השותפות הפוליטית הזו. עבורם זה רגע חינוכי", אומר ליאון. "לכן מה יהיה הלאה זו שאלה טובה. אולי אחרי הבחירות הם בונים על הדף הלבן של גנץ, אבל לדעתי שקבוצות המפתח בבחירות הבאות יהיו קבוצות המילואימניקים. בטווח הארוך, אני לא רואה המשך להסדרים הקיימים עם החברה החרדית מימין או משמאל, וכמובן לא עם המרכז. אפילו בקרב הביביסטים שומעים כיום שהדברים לא יכולים להיות כפי שהיו".
עליית הפריפריה
בצלילה להיבט הסוציולוגי, פרופ' אורי כהן אומר כי תהליך הברית עם החרדים תרם ללא פחות מהמהפכה שבה התפתח מעמד הביניים המזרחי. לדבריו, "החרדים היו הסולם למימוש של הפריפריה המזרחית, וכדי לייצר את אותו גוש חוסם שימנע את חזרת המרכז והשמאל לשלטון. ההבנה העמוקה של רוב מעמד הביניים המזרחי היא שיש פה ברית ואינטרסים פוליטיים, ולמעשה המכשיר המרכזי שייצר את השינוי בחברה הישראלית היה הקשר שנתניהו ובגין יצרו עם החרדים.
"מאז 77' אנחנו רואים תהליך מתפתח בברית הזו, והקשר עם החרדים הפך לאחד מהיסודות של ההגמוניה של הליכוד. בגין נתן להם אוטונומיה מלאה בחינוך ללא כפייה חילונית, ונוצרה סימביוזה, שבה הליכוד לא התערב בענייני הקהילה ואִפשר את היווצרותה של קבוצת אליטה שמרנית חזקה של רבנים בציבור החרדי. גם כשהליכוד הלך לאופוזיציה החרדים הלכו איתו. נוצרה תלות הדדית, ונתניהו רואה בקשר הזה מרכיב אסטרטגי יציב. הימין צריך רוב בכנסת, והחרדים צריכים עצמאות ותקציבים".
פרופ' כהן לא מזלזל במשבר שנוצר סביב חוק הגיוס בין המפלגות, ואף בין מצביעיהן. "נוצר פה משבר אמיתי. האוטונומיה החרדית פוגעת בצרכים משמעותיים של המדינה, והצבא צריך יותר חיילים. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהחרדים מהווים מרכיב חשוב ומרכזי במהפכה שיוצר הליכוד. למעשה, החיבור עם החרדים יצר את מעמד הביניים המזרחי. הוא לא היה יכול להיווצר כשהמרכז־שמאל שלט. זה לא שהליכודניקים והמזרחים הם פראיירים שהם נותנים לחרדים הטבות - הליכוד אינטרסנטי לא פחות".
"ואז הגיע 7 באוקטובר, שיצר סדק אידיאולוגי ופוליטי עמוק בין הציבור הימני של הליכוד והציונות הדתית לבין החרדים. הציונות הדתית, שהקריבה בפועל את מיטב בניה, לעומת החרדים, שהתכנסו פנימה יותר במלחמה - ה־20% של המחלוקות צפו אל פני השטח", מתאר מתאר העיתונאי והפרשן החרדי ישראל כהן. "אם כל הזמן אמרנו שהחרדים השפיעו על הפוליטיקאים ללכת לימין בשנות ה־90, כשהציבור הפך ימני יותר ממנהיגיו - פה קורה הפוך. הציבור המסורתי והציונות הדתית לוקחים את זה לכיוון של 'די, עד כאן', ודורשים שהחרדים ייכנסו מתחת לאלונקה - גם במחיר של פירוק הגוש והברית הפוליטית".
שמאל מנוכר
ברית הימין־חרדים היא רק סיפור הרקע של ברית נתניהו והחרדים. בספרה מקדישה מועלם פרקים נרחבים לעלילות הקשר הזה, ובשיחה עם "ישראל השבוע" היא נותנת הצצה אל העבר: "בבחירות 96' נתניהו עשה את זה עם קמפיין 'נתניהו טוב ליהודים', והסרטון שהקליט מהפגישה שסידרו לו אצל הרבי מלובביץ'. אבל לפני בחירות 2001, החרדים לא רק לא היו מחויבים לנתניהו - הם לקחו את 17 המנדטים שהחזיק בהם אלי ישי ונתנו באמצעותם את השלטון לאריק שרון. היה שם רגע אחד שבו נתניהו היה יכול לחזור ולנצח את ברק ואת שרון באופן ודאי, אבל בשביל זה הוא היה צריך שהחרדים יפרקו את הממשלה. ש"ס לא היתה מוכנה לוותר על המנדטים שבידיה ולפרק את הממשלה, שרון הבטיח לחרדים את כיסוי גירעונות רשת החינוך 'אל המעיין', בבת עינו של הרב עובדיה - והדיל נחתם.
"ב־2003, נתניהו כשר אוצר גזר גזירות קשות מאוד שפגעו בחרדים, עם קיצוץ קצבאות הילדים. הרב עובדיה אמר עליו דברים קשים מאוד וכינה אותו 'עיזה עיוורת'. אבל לפני שהוא חזר להתמודד בבחירות 2009, נתניהו לקח את איציק סודרי ואת נתן אשל, שיפתחו לו את הדלת אצל הרב עובדיה, והם ארגנו מפגש וסולחה. בבחירות האלה לציפי לבני לא באמת היה סיכוי לנצח, כי ביבי כבר היה סגור עם הקואליציה שלו, והחרדים בתוכה. ובבחירות האלה התחיל פרק חדש ביחסים עם החרדים - הברית חזרה. נתניהו למד לדבר עם החרדים, ושיתף את הרב עובדיה כשהוא רצה להוביל תקיפה באיראן".
אבל הפרק הכי משמעותי התגבש ב־2015, אז, לדברי מועלם, נוצרה סימביוזה בין החרדים לנתניהו שחדרה עמוק לאלקטורט החרדי הכי קשיח, באמצעות שיח ישיר עם הבוחרים החרדים מעל לראש של מנהיגיהם. "נתניהו עבורם היה פתח לעולם של קדמה, ושל אלמנטים יותר לאומיים וציוניים, ועם המשפט נגדו הוא גם גילם את הדמות הנרדפת, שהם מאוד מתחברים לה", אומרת מועלם. היא מתארת גם את השינוי שעברה החברה החרדית פנימה: " כיום אין כמעט אנשים שהולכים בבני ברק בצפירה ביום הזיכרון. יש תהליך בחברה הזו שחזק מהפוליטיקאים שלה. אם בעבר היתה להם שותפות אינטרסים עם הימין, כיום אפשר לכנות זאת זהות גורל.
"לכן היום להנהגה החרדית יש בעיה קשה. זה לא רק להפר את הברית עם הימין, אלא עם ביבי. היה קטע מטורף כשהרב קנייבסקי נפטר, וביבי היה באופוזיציה והגיע בלילה להיפרד, לנחם לפני מסע ההלוויה, והשמועה עברה מפה לאוזן שהוא היה בדירת הרב. לא היה אפשר לחלץ אותו משם למשך כמה שעות טובות".
ומהצד השני, יש בעצם ואקום - אין להם לאן ללכת.
"השמאל דוחה אותם, ובחלקים ממנו מנוכר אליהם. כמו הפגיעה בתפילות יום כיפור, או כשמגיעים ומפגינים בבני ברק באופן פרובוקטיבי. זה משהו שפוגע מאוד בשמאל־מרכז. פרס ידע להגיע למקומות האלה, גם בני גנץ מקובל שם, אבל בעיניי, כל עוד נתניהו נמצא בזירה הפוליטית - הברית עם החרדים לא הסתיימה, ובטח לא הברית בין נתניהו לדרעי".
איחוד הנרדפים
פרק מיוחד אפשר וראוי להקדיש לעלילות יחסי ביבי והחרדים מאז החל משפטו. תחושת הנרדפות שמדברת עליה מועלם חוזרת גם בהסבריו של ישראל כהן, במה שהוא מכנה "ברית המיעוטים". "יש ברית מיעוטים בגוש האמוני הזה, שחלק גדול ממנה זה הזעם המשותף על מערכת המשפט, אבל לא רק. יש את סמוטריץ' ובן גביר, שמייצגים את הציונות הדתית, והם לא אהודים בציבור הכללי, מוקצים מחמת מיאוס, ויש את החרם הפוליטי על נתניהו, שגרם לכולם להתלכד במשך כמה מערכות בחירות. לפני שנתיים, יחד עם החרדים, הם הגיעו למספר הקסם שמאפשר הקמת ממשלה, ואז החרדים התאכזבו. הם פתאום הרגישו שכולם מקבלים הכל - אלה רפורמה ואלה התיישבות. החרדים שאלו את עצמם: איפה אנחנו? איפה הצרכים שלנו? מה עם ההבטחה לחוק הגיוס? אז יש מי שתוהים עכשיו: אולי זה זמן טוב לחזור להיות לשון מאזניים בפוליטיקה".
הבעיה החוזרת היא שוב היעדר האלטרנטיבות עבור החרדים. לדברי כהן, אם בעבר היו מדברים בשמאל על שלום, מה שדיבר להנהגה החרדית - כיום זה לא נמצא על השולחן בכלל. מנגד, "כל הערכים הם פרוגרסיביים וליברליים, מה שמרחיק את הציבור החרדי. כמו שבארה"ב החרדים מחוברים לרפובליקנים ולשמרנים - פה הם מחוברים לימין, כי כמו שהרב שך אמר: 'אנחנו הולכים עם הימין, כי הציבור המסורתי נמצא שם'".
בתחזית של מועלם, גם בליכוד פנימה הבדיקות שנערכות לא יניבו את פירוק השותפות. "עכשיו יש רגע של בחירות בתוך הליכוד. זו מפלגה של דור שלישי שמשרת בצבא, ויש להם עוד מאפיין, שהוא הזהות היהודית שמאוד חשובה להם. קבוצה מאוד מסורתית. אבל בבחירה הזו יש היררכיה, והם לא יפרקו את הברית הזו. אני טוענת שהליכוד והחרדים לפותים זה בתוך זה. צריך לקרות משהו מאוד גדול כדי שהדבר הזה יתפרק. זו לא רק ברית אינטרסים, אלא זהותית־יהודית עם אידיאולוגיה ביטחונית־ימנית, אבל זה גם רגע מבחן.
"ביבי יצטרך להסביר לליכודניקים שחוק הגיוס, או הפשרה שתושג, זה החוק הכי טוב שאפשר היה להביא. מה יקרה אחרי עידן נתניהו - זו השאלה הגדולה. אז יתחיל משחק חדש בפוליטיקה הישראלית ובתוך הליכוד. אז נוכל לומר שהסתיימה תקופת הזוהר של החרדים, כי המיינסטרים הישראלי שיחליף את המנהיגות יכונן איתם ברית אחרת. הם יצטרכו להיות חלק".
השאלה של תפוגת הברית מופנית גם לפרופ' ליאון, שמתאר שינויים חברתיים אפשריים גם לפתחה של החברה החרדית, ובפועל כאלה שישפיעו על הפוליטיקה כולה. בשני העשורים וחצי האחרונים קרו שני דברים משמעותיים: "ראינו איך פרות קדושות של סקטורים אידיאולוגיים נשחטות - 2005 בהתנתקות, 2022 מערכת המשפט - 'האוסלו של השמאל'. מי ערב לכך שהחרדים לא עומדים עכשיו בפני ה'אוסלו' שלהם, אם תוקם קואליציה לא חרדית של ברית המשרתים שהחרדים לא יהיו חלק ממנה, והתקציבים יוקפאו ויהיה חוק גיוס יותר דרקוני? ברור שזה יוביל למלחמת תרבות. עוד פרה קדושה יכולה להישחט פה. החומרים כבר באוויר".
פרופ' אורי כהן מאמין כי למרות החריקות בגוש, המהפכה הגדולה שהניעה השותפות בין החרדים לפריפריה ולמזרחים תישמר. "מעמד הביניים המזרחי הוא התופעה החשובה ביותר שהתרחשה מאז קום המדינה. האליטה האקדמית חתרה נגד השילוב של המזרחים בחזון המודרני, והם עשו את זה בהצלחה מרובה עד היום. השותפות עם החרדים יצרה את האפשרות לפרוץ את החסימות הללו לאורך השנים, והתלות ההדדית הזו תימשך. להערכתי, בסופו של דבר הליכוד ילך לקראת המגזר החרדי, והתהליך המבורך של הקשר בין הקבוצות יימשך".
מה האלטרנטיבה
רמון מתייחס בציניות לכך ששאלת הגיוס היא זו שמנענעת את הספינה הפוליטית בימים אלה, כולל לתרעומת שמגלים נגד החוק מי שלפני שלוש שנים בירכו על חוק מקל יותר ביושבם בממשלה. "כשחברי האופוזיציה היו בקואליציה, הם העבירו חוק גיוס ואמרו שזו מהפכה שלא היתה, ועכשיו, כשרוצים להעביר חוק שהוא טוב יותר ושהחרדים הסכימו בו להרבה יותר פשרות - דווקא עכשיו שוב מתנהל נגדם קמפיין נורא. וזה לא כי הם חושבים שהם יגייסו את החרדים, אלא כי הם פשוט מקווים להפיל כך את הממשלה. אבל עכשיו יש פגרה ארוכה, שבה נתניהו והמפלגות החרדיות יכולים ליישר את ההדורים עד לפיזור הכנסת בכנס החורף".
לדברי רמון, בסוף החרדים מביאים את נתניהו לישורת האחרונה חרף המשבר המתוקשר היטב, ובפועל אין חוק גיוס שיעבור את מבחן בג"ץ. "אפילו אם יעבור חוק כמו שאדלשטיין רוצה, הוא ייפסל בבג"ץ. החוק הזה, וכל חוק דומה, לא שווה את הנייר שעליו הוא כתוב, כי בג"ץ קבע שלא יינתנו תקציבים למי שלא מוכנים להתגייס. כולם משחקים ב'נדמה לי'".
החרדים יכולים לחזור עכשיו ולשחק על כל המגרש?
"אין להם שום יכולת", רמון פוסק. "השמאל לא יכול לתת להם את זה. כל מה שהשמאל יכול לתת - ביבי ייתן עוד. המצביעים הכי ימנים קיצוניים נמצאים אצל החרדים. לא במקרה לבן גביר יש חדירה לשטח החרדי, ומנדט שמוכנים להצביע לו בגלל עמדותיו המדיניות ולא לשמוע למה שאומרים הרבנים. לכן לדעתי יהיה מרד של הציבור אם מנהיגיו ינסו לפעול אחרת.
"אם היתה אופוזיציה חכמה, היא היתה מאמצת את הפתרון שלי. ב־49' באו הדתיים והחרדים ואמרו לבן־גוריון: אנחנו לא יכולים לשלוח את הבנות שלנו לצבא. בן־גוריון אמר: אין בעיה, שיצהירו - והן פטורות. צריך להרחיב את החוק, ולקבוע שכל מי שלא רוצה להתגייס מטעמי דת ומצפון יבוא להצהיר בלשכת הגיוס. איזנקוט עשה ניסיון כזה כרמטכ"ל - הוא הזמין ללשכת הגיוס את כל הבדואים, ובאותה שנה התגייסו פי שניים יותר בדואים. צריך לעשות את זה עם החרדים ועם הערבים. מי שלא מתגייס לא מקבל שקל מהמדינה, ואז נשחרר אותם מהממסד החרדי שהם מוחזקים בו עד גיל 26. בשיטה הזו שאני מציע יתגייסו יותר חרדים, אבל לגייס אותם באופן גורף - זה לא יקרה. לא היה מהפך ב־7 באוקטובר אצל החרדים".
ומה בנוגע לברית המשרתים המדוברת, שאכן יכולה להשאיר בחוץ את המפלגות החרדיות בבחירות הבאות?
רמון: "בנט רוצה לשלוט ב־5 מיליון פלשתינים ולהתנחל בכל מקום, ואיזנקוט רוצה מדינה לפלשתינים - זה הוויכוח האמיתי, ולא מי משרת ומי לא משרת. הבעיה בישראל היא שהכל נהיה רק 'כן ביבי' או 'לא ביבי'. כיום סמוטריץ' עושה דברים לסיפוח הגדה שאף אחד לא מדבר עליהם, השמאל לא מדבר, וזה כי אין מרכז־שמאל. עוסקים רק בביבי. אותו ביבי כן רוצה לשרוד בפוליטיקה כדי לספח דה־פקטו את השטחים. אבל מה אתם (האופוזיציה)? אתם לא מאמינים שהחרדים ישרתו, אבל רוצים להפיל את ביבי. אידיאולוגית, גם האופוזיציה הם ביבי, אבל הם לא אוהבים את האיש, והאלטרנטיבה שלהם היא בנט. לכן האופוזיציה היא כישלון נורא".
בחזרה לממשלה, שהאדמה השבוע רעדה תחת רגליה. שר ותיק לשעבר בליכוד אומר בעילום שם: "נתניהו נצמד לתפיסת הגוש, שהבטיחה לו ניצחונות בבחירות פעם אחר פעם, להוציא הפסקה כפויה קצרה ב־2015-2013, בגלל האולטימטום המשותף של לפיד ובנט. התפיסה הזאת הבטיחה לו שלטון ארוך יותר מזה של בן־גוריון. ייתכן שהשבוע אנחנו עדים לקריסה של התפיסה הזאת, קריסה שמאיימת להטביע תחתיה את ממשלתו ושיכולה גם לסיים תקופה היסטורית ארוכה של ממשלות נתניהו.
"זה התחיל עם גט כריתות סופי של ליברמן מהגוש ב־2019, נמשך עם הכישלון בבחירות ב־21' בגלל עזיבת בנט וסער את הגוש (בינתיים סער חזר לגוש הימין, ובנט בחר להתמודד על מעמד מנהיג הגוש הנגדי; שא"כ), אך שוחזר לכאורה עם ניצחון מוחץ בבחירות 22'. ייתכן שלפנינו סוף עידן השותפות האוטומטית בין הליכוד לחרדים, וגם סוף עידן נתניהו כתוצאה מזה. אולי אנחנו בפני שידוד מערכות וארגון מחדש בפוליטיקה ישראלית.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
"הבחירות העומדות בפני נתניהו הן שתיים: המשך הברית כעת באמצעות פשרת אדלשטיין, עם תיקונים לטובת החרדים והישרדות הקואליציה הזו, או חתירה של נתניהו למרכז בבחירות הבאות, לקואליציה ללא חרדים, ופירוק מוחלט של תזת הגוש בערוב ימיו, כדי להיבחר שוב אם סוגיית הגיוס עדיין תהיה על הפרק".