יצא לי לצפות השבוע בנאום האחרון של מרטין לותר קינג. למחרת הנאום הוא נרצח. נאום מרשים, שמתחיל בדרישה משפטית לשוויון ומגיע לשיא אורטורי, אל מעלה הר נבו, שממנו קינג מבטיח, כמו משה: ראיתי את הארץ המובטחת, וגם אם אני לא אגיע אליה - אנחנו כאומה נגיע.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
התורה מצליחה להיות גם על־זמנית וגם רלוונטית בכל שנה מזווית חדשה. קחו לדוגמה את רצף פרשות השבוע האחרונות. התחלנו בחטא המרגלים. על עגל הזהב, על הצורך בהגשמה של האמונה באל אחד, הקב״ה מעניש את עם ישראל קשות. אבל חטא המרגלים חמור יותר, לכן העונש קשה יותר. הוא שובר את ההבטחה. אמנם עם ישראל ייכנס לארץ, אבל זה לא יהיה אותו העם. דור שלם יוחלף. החולשה האנושית שמבקשת את הגשמת האלוהים היא דבר אחד, אבל לא להאמין בעצמך, לאבד את הביטחון העצמי, לראות את עצמך כחגב - אלו לא איכויות שאפשר להקים איתן מדינה, לעשות מלחמה. כמה סמלי שגם בחטא המרגלים עיקר ההתנגדות הגיעה מהאליטה, נשיאי השבטים.
ואחרי המרגלים מגיע חטא המרגלים שמתחיל באליטה. חטא המעפילים בא מהעם עצמו. חטא של עמך ישראל. אבל חטא הוא חטא. לכל דבר יש זמן ועת, וכשהדין נחתם, בין בעונש, בין בעסקה ובסיום מלחמה, לא ניתן להפוך את המצב.
פרשת קורח תמיד רלוונטית לחיים הישראליים. המחלוקת שלא לשמה חיה איתנו לנצח. בשבוע שעבר בלעם ואתונו, בלעם שבא לקלל ויצא מברך. אבל השבוע אנחנו בחלק ב' של סיפור שעצרנו באמצע. רגע לפני סיום הפרשה שעם ישראל זונה עם נשות מדיין. נשיא שבט! פנחס, נכדו של אהרן הכהן, מקנא לה׳ ויוצא לדקור את זמרי החוטא והמדיינית שלצידו. וזהו, כאן הפרשה נגמרה. ההמשך בשבת. ומה יקרה? הקב"ה ישבח אותו. השבח מגיע אחרי מעשה. הגמרא מתייחסת בעקיפין לסיפור של פנחס ומגיעה למסקנה מפתיעה: אילו זמרי היה הורג את פנחס הקנאי הוא היה זכאי לחלוטין, משום דין רודף. יש דתות שבהן קנאות היא מצווה דתית. ביהדות זה הרבה יותר מורכב.
לא זו אף זו, ההפסקה בסיפור בין הפרשות מכוונת. בניגוד לפרקי התנ״ך, שחולקו על ידי נוצרים - חלוקת פרשות השבוע היא החלוקה העתיקה ביותר שאנו מכירים. מאז היווצרה, היא נועדה לאפשר את קריאת התורה בסבב שנתי. מי שרוצה שנמתין בלי פסק דין מובהק על פנחס במשך שבוע, רוצה שנרגיש את האמביוולנטיות, את סימני השאלה סביב אקט הקנאות, בכל שנה יש שבוע שבו הקב״ה מגבש את דעתנו מחדש על האקט של פנחס.
סביב דמותו של הקנאי יש סימני שאלה גדולים. קורח מתחזה להיות קנאי, אידיאליסט שדורש שוויון, ומסיים את דרכו מהצד הלא נכון של האדמה כי הוא פועל ממניע אישי. אך יש בו גם אמת. שמואל הנביא יהיה גדול הנביאים אחר משה, מושווה למשה ולאהרן על ידי התורה עצמה, ונושא דרישת השוויון והחירות, מבקר המלוכה הרפובליקני כשאבותיהם של לוק וג׳פרסון עוד חיו במערות. ומיהו אותו שמואל? צאצאו של קורח. לאותה חתירה לשוויון יש תוקף כשאין מאחוריה אינטרס אישי שפל.
המילה "קנאי בעברית" טעונה שלוש משמעויות. בעוד באנגלית יש zealous ,envious ,jealous ואפילו פנאט, הרגש מפורק לאטומים שונים. בעברית יש קנאה לאישה, יש קנאה בדשא של השכן ויש קנאה לה'. כשרגש הוא כל כך גדול, מקיף ורחב, יש לו משמעות מורכבת.
הקנאות גם אינה משיחיות. המשיחיות מכוונת פני עתיד. היא מלאת תקווה. היא אופטימית, היא פרואקטיבית, היא דורשת מהעולם - תהיה טוב יותר. אמנם הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות, אבל גם לגן העדן, ולמשיחי הממוצע יש כוונות נפלאות. הקנאי מרוכז בהווה. הוא כועס, הוא מגיב על עוול, אמיתי או מדומיין, תגובה פיזית או תגובה בלב, יש בו משהו חד ותכליתי. בעוד המשיחיות פתוחה לכולם ולשינויים, הקנאות אטומה להם.
אך מצד שני, כמה כוח יש במעשה הקנאות. ההיסטוריה רצופה בקנאים ששינו את העולם, לטוב ולרע. גברילו פרינציפ, הקנאי הסרבי שירה ירייה שהובילה למלחמת עולם, ירייה שעדיין מהדהדת. או שלום שוורצבלד, שחיסל את רוצח היהודים פטליורה בבית קפה בפריז ונקם את נקמתו של עם.
ליהדות יש גישה מאוד אופורטוניסטית כלפי קנאות. אנחנו מעודדים הצלחות ובועטים בכישלונות. פנחס הצליח במשימה, מנע בקנאותו מגפת ענק, וה׳ יברך אותו. החשמונאים הצליחו להקים מדינה עברית ולשחרר את המקדש, וקיבלו חג שחוגג אותם. אבל קנאי המרד הגדול זכו למוניטין מפוקפקים, וגם בר־ כוכבא, שסחף רבבות למרד הרואי - נכשל. בגמרא, אם יקראו לו, ייקרא בן כוזיבא - גם אכזבה, גם איש שקר, כזב.
אך כישלון הקנאות המעניין ביותר מופיע בתנ״ך עצמו. הנביא אליהו, לפי המדרש, הוא גלגול של פנחס, ואולי אלגוריה, צידו השני של המטבע, מקנא לאלוהים. הוא מחסל את כל נביאי הבעל, המלכה איזבל מוציאה חוזה על ראשו, והוא בורח אל המדבר ומבקש את נפשו למות. מלאך שולח אותו להיטהר, ללכת ארבעים יום אל הר האלוהים, הר חורב. מה לך פה אליהו, שואל בפרפרזה האל, ומקבל את התשובה:
"וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ". התשובה הזו מביאה לנו אולי את ההתגלות העצומה ביותר של האל מול האדם.
"וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה', וְהִנֵּה ה' עֹבֵר. וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה'. לֹא בָרוּחַ ה'. וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ. לֹא בָרַעַשׁ ה'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ. לֹא בָאֵשׁ ה'. וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה". כמו בתשובה אל משה, האל הוא אהיה אשר אהיה. הוא לא דורש פירוטכניקה, הוא קול הדממה הדקה. ושוב שואל ה׳, בציפייה ללמידה, ללקח, למסע שעבר האיש - מה לך פה, אליהו.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
"וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ". אותו הפסוק בדיוק. אליהו כל כך מקנא לה׳, שהוא לא טורח להקשיב לו. הוא יודע יותר טוב מאלוהים עצמו איך לקנא לאלוהים. זה לא אגו, זה לא באג בקנאות, זה חלק מהפיצ׳ר. האטימות היא מכוונת. בין הפעמים היחידות בתנ״ך כולו שפסוק חוזר על עצמו במדויק. אליהו לא למד דבר. בפסוק הבא, אלוהים מפטר אותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו