עידית שרוני
אוצרת המוזיאון לאמנות האסלאם ואוצרת תערוכת "סיפורי אהבה" - אהבות אסורות, שיגעון, שירה ומוות (החל מ־22 ביולי), החושפת את סיפורי האהבה המסעירים של המזרח התיכון בימי הביניים
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
עידית שרוני, זה די מדהים – אבל בשעה שהיום כמעט כל אדם מחפש אהבה, את האחד או האחת, ישנן תרבויות שקידשו אהבה לא ממומשת. המטרה שלהן במובנים מסוימים היתה שיברון לב. זה כמעט בלתי נתפס.
"לבן תרבות אחרת זה אכן נשמע תמוה. אנחנו מדברים על סיפורים מראשית האסלאם ואף לפניו, בתקופות שבהן נדרשה הסכמת אב המשפחה, שלעיתים מנע מאהבות מסוימות להתקיים. בחצי האי ערב, למשל, סופר על בני שבט העד'רה שנודעו כאוהבים טראגיים, ואופיינו באהבות בלתי ממומשות ומלאות אכזבות. והם קידשו את האהבה הזאת, את שיברון הלב, כאידיאל נשגב. וזה חדר גם לשירה הפרסית".
אז הם לא שמעו על מימוש אהבת חייהם?
"נראה שלא. תרבויות שונות, בני שבט העד'רה למשל, הציגו אידיאל אחר - של אהבה נכזבת. המטרה העליונה היתה אהבה בלתי ממומשת".
סיפורי האהבה ששינו את המזרח התיכון: הצצה לתערוכה במוזיאון לאמנות האסלאם | יהושע יוסף
מדוע בעצם האידיאל היה הגעה לאהבה בלתי מושגת? היה בכך אלמנט סגפני?
"יכול להיות, אבל קשה לומר. ייתכן שהחיבור עם האל היה חשוב ונשגב יותר מחיבור בין אנשים. באותה תקופה גם היה דגש רב על אהבה אפלטונית, שנתפסה כאידיאלית. אני חושבת שיש פה משהו אנושי, שנפוץ גם במערב כיום".
כמו אותם אנשים שקופצים בין אהבה נכזבת אחת לאחרת. יש רובד לא מודע שמוליך אותם בין שיברונות לב.
"אני נוטה להסכים. ובסוף רואים את המוטיבים האלה גם בספרות המודרנית. העניין הוא שקשה יותר לדבר עליהם ולהודות בהם".
את אוצרת בימים אלה את תערוכת הקיץ של המוזיאון לאמנות האסלאם: "סיפורי אהבה" (החל מ־22 ביולי), החושפת את סיפורי האהבה המסעירים של המזרח התיכון בימי הביניים - שכוללים גם שיגעון, אובססיה ומוות. גם שם יש לא מעט אהבות ייחודיות, מסוג אחר.
"אנחנו מציגים בתערוכה ארבעה סיפורים עיקריים, שנפוצו במרחב האסלאמי: שלושה סיפורים של נֵזַאמִי, שחי במאה ה־12, גדול משוררי פרס: לילה ומג'נון, ח'וסרו ושירין, שבע הנסיכות; וסיפור אחד של המשורר אל־ג'אמי - יוסף וזוליח'ה. החל מהמאה ה־14 העניקו לסיפורים גם פרשנות מיסטית, וזו הייחודיות שלהם. משוררים סוּפיים, זרם מיסטי באסלאם, מצאו באהבה כלי שיכול לבטא חיפוש אחר האלוהי, הנשגב, הרוחני. הסיפורים מתארים אלגוריה של מסע האוהבים שסופו באמת האלוהית".
ח'וסרו ושירין, לדוגמה, הוא אחד מסיפורי האהבה הגדולים בשירה הפרסית, ואולי בכלל, ומזכיר לנו באופן מפתיע שידוך באפליקציות.
"ח'וסרו רואה דיוקן של שירין ומתאהב בה. מעט לאחר מכן, בהוראה של ח'וסרו, היא רואה את הדיוקן שלו, ואם תרצה - 'עושה לו לייק' וגם מתאהבת. ממש כמו באפליקציות. אנחנו עדים בסיפור הזה למוטיבים של חוויה אנושית ראשונית שכוללת כמיהה, תשוקה, אכזבה, ייסורים, נאמנות ובגידה: השניים מתאהבים למעשה מבלי שהם נפגשו ואז משתוקקים זה לזה, תרים זה אחר זה, אך בכל פעם הגורל מפריד ביניהם.
"פעם אחת שירין עוצרת לרחוץ עירומה במעיין. ח'וסרו מגיע לשם על סוס, לא יודע שזו היא, והיא לוכדת את עיניו. הוא רק מציץ בה. במפגש מקרי אחר שניהם רוכבים על סוס, אך לא מזהים זה את זה. יש מתח שנבנה שם וכולל גם צלע שלישית של דמות בשם פרהאד, מהנדס ואמן, שמתאהב בשירין ועושה הכל למענה. הוא חוצב עבורה תעלת חלב, וכשהיא מגיעה אליו הסוס שלה נפצע, והוא נושא אותה ואת סוסה על גבו ומעביר אותם את הנהר".
ח'וסרו בוודאי לא אהב את זה. מה הוא עשה?
"הוא מקנא, זה נראה לו מסוכן, ולכן הוא מפיץ שמועה שקרית ששירין מתה. כשפרהאד שומע זאת, הוא קופץ מהר גבוה ומתאבד. ח'וסרו נאלץ להינשא בנישואים פוליטיים לנסיכה ביזנטית, וכשהיא מתה ח'וסרו ושירין מתאחדים ומתחתנים. אלא שבסוף הבן של ח'וסרו מאשתו הראשונה רוצח את אביו, את ח'וסרו, כדי לתפוס את השלטון ולהינשא לשירין".
פרוידיאני משהו.
"ממש. אבל שירין מסרבת להינשא לו, ומתאבדת על קברו של ח'וסרו. הסיום הוא טראגי, ויש פה חשיבות לדרך, שמדברת על התלאות והייסורים. לפי הפרשנות הסוּפית, אהבה היא כלי לתרגול לקראת הדרך של המאמין לייחוד עם האלוהים. כפי שדיברנו בהתחלה, הסבל והכאב הם הכרחיים, אינהרנטיים להתעלות הרוחנית המיוחלת. ובכלל, הגיבורים של נזאמי זכו לתהילה לא על גבורת המלחמה כפי שהיה נהוג אלא על גבורת הלב - אהבה, חיזור, רגש. נוסף על כך, הנשים שבסיפוריו מתוארות כחכמות, נועזות ועצמאיות".
מסע להתמסרות מוחלטת
בואי נדבר על לילה ומג'נון. רומיאו ויוליה המזרח־תיכוניים.
"זה סיפור אהבה עתיק וטראגי, אבל כשנזאמי כתב אותו הוא הפך לסיפור הפופולרי ביותר במזרח, שנפוץ מספרד ועד סין. המשל הוא שלאהבה יש כוח להתעלות מעל החומר, זה מסע של התמסרות מוחלטת".
כלומר?
"זאת אומרת שמדמים את מג'נון לדמות מיסטית, שתעשה הכל כדי למצוא את הנשגב - את לילה. והמסע שלו דומה למסע של המאמין הסוּפי הרוחני: הוא עובר ייסורים, ולאט־לאט מתעלה מעל הכאב, מאבד את העצמיות שלו, עד כדי כך שהישות שלו מתמזגת עם האל. הוא כבר לא צריך את לילה, כי הוא התמזג איתה במובנים רבים. היצירה הזו זכתה לפופולריות בלתי רגילה בעולם כולו. יש שם מוטיבים של טירוף ואהבה וסוף טראגי, וזה מושך את הקהל עד היום".
אני מניח שגם שם יש צלע שלישית.
"לאחר שהשניים מכירים במדבר, ולא בבית הספר כמו בסיפור המקורי, אביה של לילה אוסר עליהם להינשא, משיא אותה לגבר אחר, אבל היא נשארת נאמנה לו. מג'נון מחבר לה שירים, מתבודד במדבר. הוא השתגע מאהבה ולכן קוראים לו מג'נון.
"הוא עבר מסע של ייסורים וסגפנות, למרות שבפועל - הוא ולילה נפגשו רק פעמים ספורות. גם כאשר בעלה של לילה מת, והיא נשארת רווקה, הם לא מתחתנים, כי מג'נון עבר תהליך כל כך עמוק ורוחני, שהוא כבר לא צריך אותה, כי הוא התמזג עם ההוויה שלה. בסוף לילה מתה מצער, ומג'נון עולה לקבר שלה ומת על קברה. יש לנו מיניאטורה שממחישה את הסצנה הזו שבה רואים אותם מתים זה על גבי זה, ושם בעצם מדברים על החיבור המיסטי".
גם בסיפור שבע נסיכות מתואר מסע התפתחות רוחני, שבו הגיבור כבר לא בהכרח מעוניין בתענוגות האהבה.
"הגיבור, המלך בהרם גור, נחשף לשבעה דיוקנאות של נשים עוד לפני שהפך למלך. כשהפך למלך, התחתן עם כולן ובנה ביתן לכל נסיכה, שאופיין בצבע שונה. הצבעים סימלו מסע רוחני של בהרם, משחור עד ללבן שמסמל זיכוך וטוהר. התיאורים של נזאמי מהמפגשים עם הנסיכות מלאי דימויים ואפשר לשמוע מהם את הצלילים ולהריח את הקטורת. העיניים מתוארות כשקדים או כעיני צבי, והריסים כחיצים היורים בלבבות. השפתיים מתוארות כאלמוגים, אבני אודם או ניצני פרחים, והפה כמקור למילים מתוקות כדבש או יין".
מה קורה לו בסוף המסע?
"כל ביתן בסיפור הוא אלגוריה סוּפית לתחנות האדם בחייו, עד להתאחדות האדם עם האל. כשהוא נפגש עם הנסיכות השיח הוא סביב אהבה גשמית, ארצית, הכוללת הנאות גוף ופיתויים. אבל לאורך המסע שלו הוא עובר תהליך של זיכוך. השיא מתרחש כאשר יש שר שמנסה להשתלט על הממלכה המושחתת שלו. בהרם מבין זאת כשהוא יוצא לציד ורואה כלב תלוי על עץ. הוא מבין שהכלב נתלה לאחר שהיה עסוק באהבה גופנית עם זאבה, במקום לשמור על הצאן, ועונשו היה להיתלות. הסיפור גורם לו להבין שהשר בוגד בו, מה שמביא את בהרם להפסיק את התענוגות הגופניים ולהפוך לשליט של צדק".
ליפוף רגליים נועז
בסיפורים שבתערוכה יש כמובן זווית יהודית – סיפורם של יוסף וזוליח'ה, מאת ג'אמי, משורר סוּפי, פרסי, תיאולוג ומיסטיקן.
"זה אחד מכתבי היד המפוארים והמופלאים שיש בעולם. הוא כולל תיאורים, לפרטי־פרטים, של חפצים עם הרבה מאוד אלגוריות בתוך הסצנות, ומגוון של צבעים איכותיים. גם הקליגרפיה עדינה ואמנותית. הסיפור - שמלא בפיתויים, מאבקים, תשוקות והתעלות - הוא עיבוד למה שמתואר בסורת יוסף בקוראן, פרק 12. גם כאן יש סיפור על נשמה ששואפת להתחבר לאלוהות, כשזוליח'ה מחפשת אחר אהבתו של יוסף".
מעבר לטרנספורמציה מהאהבה לאלוהות, יש פה גם סיפור על טרנספורמציה של יוסף.
"יוסף נמצא בבור, בחושך לבדו, בין החיים למוות. בבור הזה הוא עובר טרנספורמציה, כשהוא נמצא בין החיים למוות. הבור, לפי התפיסה הסופית, מסמל ריקנות. וכשאדם יוצא ממנו חי - הוא עולה דרגה, הוא עולה מזוכך".
אדם צריך להתרוקן כדי להתמלא מחדש.
"בדיוק כך. וכשהוא יוצא משם, הוא מגיע לרמת רוחניות מאוד גבוהה. בינתיים, זוליח'ה מתאהבת בו עד כלות. היא עושה הכל בשביל לפתות אותו, ובאחד התיאורים אף אוזקים אותה בשלשלאות כי היא השתגעה מאהבה. בכל פעם מחדש יוסף מסרב, והיא נוקמת בו, מאשימה אותו, אבל הוא לא מתפתה".
אבל בסוף חל מפנה, ולשם שינוי הסיום כאן אינו טראגי.
"זוליח'ה היתה פגאנית ועסקה בפולחן אלילים. ברבות השנים היא נוטשת את פולחן האלילים, מתנתקת מהעולם הגשמי והופכת להיות, מה שנקרא, אישה זקנה שחזרה בתשובה. כשיוסף הופך לאיש חשוב, ונתקל בה במקרה, הוא מבין שהיא עברה טרנספורמציה. רק אז הוא רואה את היופי הפנימי שלה והם מתאחדים".
יוסף אינו ההקשר היחיד ליהדות בתערוכה שלכם.
"מבחינת הקהילות היהודיות והאסלאם, הדמות של יוסף מאוד חשובה. הקהילה היהודית בפרס העלתה הצגות על יוסף. בתערוכה אנחנו מציגים, למשל, כתב יד חשוב - ח'וסרו ושירין בשפה הפרסית - אבל באותיות עבריות. זה דבר נדיר. המשמעות היא שהקהילה היהודית באיראן החשיבה את עצמה כחלק מהתרבות הפרסית, והם העתיקו סיפורים באותיות עבריות כדי לקרב את הקהל היהודי לתרבות הפרסית".
מעניין שהסיפורים השונים אמנם חצו גבולות תרבותיים, חלקם הפכו לאוניברסליים, אבל מצד שני הם לא הפכו מוכרים לרוב האנשים. לא מדובר כאן ברומיאו ויוליה. איך את מסבירה את זה?
"אכן, החשיפה לסיפורים האלה פחותה. אין להם, כמו רומיאו ויוליה, עיבודים שונים למחזות זמר או לסרטים. אגב, גם כשנכתב שיר שמבוסס על לילה ומג'נון, 'לילה' של אריק קלפטון - לא כולם מודעים להקשר. אריק קלפטון התאהב נואשות בפאטי בויד, אשתו של ג'ורג' האריסון מהביטלס. הוא נחשף לסיפור המתורגם של לילה ומג'נון, ומאוד הזדהה עם מג'נון - כי זה בדיוק מה שהוא הרגיש - שהוא מאבד את עצמו ורוצה רק אותה".
בתערוכה יש גם יצירות קטנות, מיניאטורות, עם ציורים עצמאיים, שלא קשורים לסיפור מסוים. מה מאפיין אותן?
"יש בהן הרבה יותר חופש. ביצירתו של אחד הציירים החשובים במאה ה־16 וה־17, רזה עבאסי, רואים שני נערים בתנוחה נועזת, במעין ליפוף רגליים. במיניאטורה אחרת של עבאסי רואים את בהרם גור עם אחת הנסיכות, גם כן בליפוף אינטימי".
לסיום, מה היית רוצה שהמבקרים בתערוכה יגלו על עצמם?
"הם יגלו שאהבה היא דבר אוניברסלי, ואפשר להתחבר אליה מכל מיני זוויות ותרבויות. אין אדם שלא חווה אהבה בצורה זו או אחרת. ואפשר לקבל בתערוכה עוד רובד על משמעות האהבה לפי הפרשנות הסוּפית. אהבה כמסע ייסורים בדרך לטרנספורמציה.
"בתערוכה יש שחקן שצולם ומספר כל סיפור בצורה מסורתית, עם תנועות ידיים ואינטונציה שמשתנה. זה מוסיף עוד פן שמסייע בהתחברות לתערוכה. אנחנו עושים שימוש באמצעים ויזואליים - למשל גביעים, בשמים ובקבוקי יין, שלפי האמנות המוסלמית תיארו שליטים. כוסות יין, לדוגמה, מדמות את עוצמת האהבה שמשולה לאדם שהשתכר מיין, ומאבד את העצמיות שלו מרוב אהבתו אל המושא.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
"מעצב התערוכה הוא טל גור, והעיצוב מדגיש את נרטיב התערוכה; הכל כדי להבין עוד את שפת האהבה, לחשוף רגש אנושי קמאי, ולנסות לגעת בקצה הסוד שבבסיסו השאלה - מהי אהבה?".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
