בערב שבין שני לשלישי השבוע, נפלו על בנימין נתניהו פירות הדחיינות הנצחית שלו. הקוסם שהגיע לכנסת הישר ממשפטו, והיה משוכנע שכבר יצליח איכשהו לרבע את המעגל, להפיס את סרבני הגיוס ואת בג"ץ גם יחד, מצא עצמו מול התפטרות החרדים מתפקידיהם בממשלתו ומראשות ועדות חשובות בכנסת.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
עייף ומותש הוא נותר במליאה עד מאוחר כדי לראות בכישלון מפלגתו בניסיונה הבזוי להביא להדחת חבר כנסת שקרא לשחרור החטופים והמחבלים ולסיום המלחמה בעזה. היה זה הליכוד שדרש כי ההצבעה תהיה שמית, וכך "זכה" ביבי שתמיכתו תיזכר כמי שנתן יד (ואולי הוביל) מהלך התוקע אצבע בעינה של הדמוקרטיה הישראלית. ואז הגיעה הידיעה הקשה על נפילתם של עוד שלושה חיילים בעזה.
הוא יודע שכל הבעיות הללו פתירות, אך כל פתרון כזה ייתקל בביקורת ב"בייס". הביקורת מבסיס התמיכה שלו קריטית בעיניו, אך בלעדיה לא יוכל לקבל החלטות הכרחיות. לא היה זה מפתיע לראות, במאמר ב"ניו יורק טיימס", כי כאשר אמר, בזמנו, הנשיא ביידן לנתניהו כי רוב הישראלים תומכים בהפסקת מלחמת עזה, ענה לו רה"מ כי רוב תומכיו שוללים את הפסקת המלחמה. ביבי הפך מופת של דחיינות. לעיתים היה זה הימור ששיחק לטובתו, אך ברוב המקרים הדחיינות החריפה את חומרת הבעיות.
אם סיום מלחמת עזה מותנה בסילוק חמאס (וזו בהחלט מטרה ראויה ומוצדקת), יש הכרח להכין את "הבוקר שאחרי". מכך נמלט נתניהו כמפני אש. ברור שמי שיכול להחליף את חמאס אינו הכנופיות שאיתרנו ברצועה, אלא הרשות הפלשתינית, שהוא העדיף על פניה את חמאס עד השבת השחורה. הרש"פ אינה מתנה תנאים, החזרה לעזה תהיה לה אתגר לא פשוט, אך סיוע אמריקני, מפרצי וישראלי יאפשר לה לעמוד באתגר זה. למפקדי חמאס הבכירים המעטים שנותרו בעזה ושנדרוש מהם לגלות למדינה שתהיה מוכנה להציע להם מקלט, נוכל להציע סוג כזה או אחר של חסינות.
אנחנו מוכרחים לעזוב את הרצועה הבעייתית הזו, ולהפסיק לשלם מחיר בינלאומי על כך שבלתי מעורבים, ובעיקר ילדים (שהם רוב תושבי עזה) נהרגים יום־יום ברצועה, במלחמה על האוכל, והעולם רואה ומצלם.
בעיית גיוס החרדים ושאלת התייחסות הערבים החיים בישראל אל מדינתם, הן חלק מסוגיית המיעוטים בישראל. מדובר ביותר משליש הישראלים, שהתייחסותם אל המדינה היהודית והדמוקרטית שונה מזו של הרוב הישראלי. גם חיילים חרדים וגם חיילים מוסלמים ונוצרים נוהגים להחליף את מדיהם לפני שהם שבים הביתה, ולא נעשית אצלנו חשיבה מסודרת בשאלת השתלבותם בתוך החברה הישראלית, מבלי לוותר על ייחודם הדתי או הלאומי.
אי אפשר למצוא פשרה בין גיוס לצה"ל ואי גיוס לצה"ל, ואילו שירות אזרחי הוא מיזם יקר מאוד, שאינו תחליף אמיתי לשירות צבאי (ראו מה שקרה בגרמניה, שהיתה המודל שלנו לשירות אזרחי, ואשר החליטה לבטלו מכל הסיבות הנכונות, כמו ההשפעה השלילית על שוק העבודה). הפתרון ההגיוני ביותר בעיניי הוא זה שהוצע בעבר מעל דפים אלה: השוואה בין גברים ונשים בחוק שירות הביטחון, כך שגם גברים, כמו נשים, יוכלו לבקש פטור משירות צבאי בגלל סיבות של הווי חיים דתי או מטעמי מצפון. כל ישראלי, גבר או אישה, יהודים וערבים אמורים לקבל צווי גיוס, ואם יתברר שיש ניצול מופרז של אופציות הפטור - אפשר יהיה לחזור למודל הנוכחי. בית המשפט יקבל, בוודאי, שינוי כזה בחוק, וניתן להעריך שהשינוי יגדיל באופן משמעותי את שיעור הגיוס לצה"ל.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
הגיע הזמן להפסיק לחכות לפגרת הכנסת הבאה, לחגים, לבחירות, או לקוות שהזמן יעשה את שלו. הזמן איננו חכם כל כך. הוא יודע להזקין אותנו, אבל איננו מסוגל לפתור את בעיותינו במקומנו. אנחנו נצטרך לפתור אותן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו