המילים הללו נכתבות במטוס, בדרך לחופשה קצרה מפה לשם בין מילואים לעבודה. בעידן הגלובליזציה והלואו־קוסט הפכו טיסות למציאות כה שכיחה ונפוצה עד שקל לשכוח באיזה פלא מדובר. ברגעים אלו אני יושב יחד עם עוד כמה מאות אנשים, בתוך קופסת מתכת ששוקלת מאתיים טון ומרחפת באוויר בגובה שלושים אלף רגל למשך שעות ארוכות.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
בכל פעם שאני רואה מטוס באוויר, אני נזכר בדבריו של הרמב"ם שרצה להדגים עד כמה רחוק יכול להגיע הדמיון האנושי וכתב - "ולפיכך ירכיב זה הכוח (הדמיון - א.ע.)... דברים שלא השיגם כלל, ואי אפשר להשיגם, כמו שידמה האדם ספינת ברזל רצה באוויר, ואדם שראשו בשמיים ורגליו בארץ, וחיה בעלת אלף עיניים, על דרך משל, והרבה מאלו הנמנעות, ירכיבם הכוח המדמה וימציאם בדמיון" (שמונה פרקים, פרק א). בעיני הרמב"ם, אולי גדול חכמי ישראל בימי הביניים, היה המטוס - "ספינת ברזל רצה באוויר" הדוגמה האולטימטיבית לדבר שהוא "מן הנמנעות" - דבר בלתי אפשרי ש"אי אפשר להשיג".
רק שמונה מאות שנים חלפו מאז כתב הרמב"ם את הדברים הללו, פסיק קטנטן ביחס למאות אלפי שנים של היסטוריה אנושית, והדמיון הבלתי אפשרי הפך לחזון נפרץ. אותם חוקי פיזיקה שהבין מדען קדום כמו הרמב"ם וגרמו לו להניח שספינת ברזל לא יכולה לעוף, הם חוקי הפיזיקה שבעזרתם פיתחו האחים רייט את המטוסים הראשונים שהפכו עם השנים למפלצות המעופפות שבהן אנחנו חוצים את האוקיינוס או משמידים את הגרעין האיראני.
דתות ומסורות מזוהות בדרך כלל עם ערכים כמו שמרנות וצייתנות, אבל תורת ישראל מציעה מודל הפוך. כבר עמד הרב זקס על כך שבעברית מקראית לא קיים הפועל "לציית", ואת המילה הזו ייבאנו לעברית שלנו מן הארמית. התורה מלאה באינספור דוגמאות לאדם שמסרב לקבל את הדין ולהשלים עם המציאות כפי שהיא - החל מקין שמתמקח עם הקב"ה על עונשו, דרך אברהם שמוחה נגד הגזירה על סדום ועד משה שפעם אחר פעם דורש מהקב"ה למחול לישראל ולבטל את העונשים המגיעים להם. בניגוד לתפיסה שמחזיקים בה הרבה אנשים בימינו ביחס לדת, המחאה, הסירוב וההתנגדות הם תופעות לגיטימיות לא רק מול השלטון והממשלה, אלא גם מול הקב"ה בכבודו ובעצמו.
פרשת "פנחס" עוסקת בסוף המסע של ישראל במדבר ובהכנות לקראת הכניסה לארץ וההתנחלות בה. הקב"ה מצווה את משה "בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ" (במדבר כו, נה). הציווי האלוהי אינו מותיר ספק - הנחלות יחולקו לכל "מטה אב". אלא שרגע לאחר מכן מספרת התורה על מחאתן של בנות צלופחד, היתומות מאב וממילא אינן זכאיות לירושה על פי אותו חוק יבש, שסירבו לקבל את הדין והגזירה. הן פנו אל משה בדרישה – "תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" (שם כז, ד). במושגים של חברה פטריארכלית קדומה, בנות הדורשות רכוש וירושה הן דבר שלא יעלה על הדעת. "מן הנמנעות שאי אפשר להשיגם" אם להשתמש בלשון הזהב של הרמב"ם.
אלא שהאתוס היהודי הבסיסי, תשתית המסורת שלנו ויסוד האמונה שלנו, הוא חוסר הנכונות להשלים עם המציאות כפי שהיא, במיוחד כאשר היא מעוותת ומקולקלת. אנחנו צאצאיהם ותלמידיהם של הנאבקים, המסרבים, המתווכחים והמתמקחים, ולא של הצייתנים והיס־מנים. בנות צלופחד לומדות ממשה שמותר וצריך למחות ולהיאבק גם כשכולם מסביב אומרים לך ש"אין סיכוי", ש"ככה זה בעולם" וש"זאת המציאות".
דרישתן של בנות צלופחד מתקבלת. הקב"ה מורה למשה – "וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן" (שם ז), והתיקון מתקבל כמצווה לדורות. במובן מסוים, התנועה הנפשית שהנחתה את האחים רייט היא המשך ישיר של אותה תודעה של בנות צלופחד. רק מי שמוכן להניח סימן שאלה במקום שבו לכאורה יש סימן קריאה, יכול לחולל מהפכה גדולה שכזו ולהביא תיקון וברכה למציאות. את מה שעשו בנות צלופחד מבחינה מוסרית חוללו ממציאי המטוס מבחינה טכנולוגית, אך המהות דומה - חוסר הנכונות להשלים עם מה שרבים־ רבים חושבים שהוא עובדה מוגמרת, ולקבל אותו.
תחילת פרשת פנחס עוסקת במילה ובמושג שכמעט שכחנו מקיומו. "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (שם כה, יב) אומר הקב"ה על פנחס הכהן. במציאות של פורענות קשה מול המואבים והמדיינים ונוכח מעשה הקנאות התקיף ושפיכות הדמים שהוביל פנחס, כורת איתו הקב"ה "ברית שלום". בזמן מלחמה מתמשכת, קשה אפילו לחלום על שלום. החלומות הוורודים ביותר מסתכמים בשיבת החטופים ובסיום המלחמה, או בהכרזת כניעה מצד האויב. מי שיחשוב ויחלום על שלום ייתפס מן הסתם כהוזה, כנאיבי, כמנותק או אפילו כאידיוט. בעת מלחמה, נראה ששלום הוא "מן הנמנעות". ואף על פי כן, דווקא בתוך ענני המלחמה נותן אלוהים לפנחס את ברית השלום.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
כנגד כל המחשבות והסיכויים, בזכות אותם וכחנים וסרבנים, בנות יורשות את אביהן, מטוסים עפים בשמיים, מפותחות תרופות ועוולות מתוקנות. פוליטיקאים אוהבים לתרץ את אוזלת ידם בפתגם המאוס האומר ש"פוליטיקה היא אמנות האפשר" - כך הם מסבירים למה הם לא מגייסים חרדים, לא מפחיתים מיסים או לא מתקנים את מערכת החינוך. פרשת פנחס מלמדת אותנו שהעקשנות משתלמת. גם השלום בוא יבוא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו