לא מה שאתה חושב

צדוק ישב במשרדו בסניף ביטוח לאומי. הוא הביט דרך האשנב אל האולם. בעוד חודש ייצא לפנסיה. הוא יישר על שולחנו את מהדק הפליז שהיה איתו 47 שנים. הוא תמיד עשה את עבודתו. צדוק נגע במתכת הקרה. היו דברים שאפשר לסמוך עליהם.

אישה צעירה נכנסה. היא נישקה אישה אחרת שחיכתה בתור. צדוק הביט בהן. הנשיקה בין הנשים היפות היתה טקס חלול של איבה מנומסת. כמו מחוות נימוס של מתאגרפים תאילנדים. זוג צעיר עמד ליד הדלפק. הגבר דיבר מהר, ידיו נעו באוויר. האישה בכתה. סיפורים, הוא חשב. כולם באים עם סיפורים. הוא למד לא להקשיב להם. הוא סמך רק על מה שהודפס. תאריך לידה, תאריך פטירה, מספרים. שם נמצאת האמת. לא בעיניים, שתמיד יכולות לשקר.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

50 שנה הוא ראה אותם באים והולכים. תביעות אבהות, קצבאות שארים, גרושות טריות. הוא הכיר את כל סוגי האהבה דרך טפסים. זה הספיק לו.

ואז אחריהם נכנס גבר. הגוף מזהה לפני המוח, כמו חיה קטנה שמריחה טורף בחושך. 50 שנה חלפו, אבל הריח היה אותו ריח. הקצין גורביץ'. המזכירה הכניסה אותו לחדר של צדוק. פיו של צדוק היה יבש, לחייו בערו מסומק, ליבו דפק. הוא שוב היה טוראי צעיר, עירום במקלחת. המים היו קרים. "כן", אמר צדוק. קולו היה סדוק. "מה אוכל לעשות בשבילך?"

גורביץ' רצה אישור לעובד סיעוד. לאשתו. צדוק לקח את הטפסים. הוא הרגיש את הכאב הישן.

בשנת 58' צדוק היה טירון עם דלקת ריאות. הוא שכב בבית החולים הצבאי בסרפנד. שם פגש את שרה. היא היתה אחות. מבוגרת ממנו. סיפרו שהיא ניצולת שואה. שרה היתה אישה יפה. החיילים במיטות דיברו עליה. הם אמרו שהיא אוהבת קצינים. ככל שהדרגה גבוהה יותר, כך הנתינה נדיבה יותר. צדוק הביט בה כשהלכה בין המיטות. הוא דיבר אליה בגרמנית רצוצה שלמד בבית. ואז קרה לו הנס. משום מה נפשה נקשרה בנפשו של הטוראי הצעיר. בלילה השני היא לקחה אותו לחדרה. הוא ישן איתה. גופה הדיף ריח של לבנדר.

בערב החמישי לשהותו בבית החולים הצבאי, היא נסעה לתל אביב. הוא לא הצליח להירדם. חיכה לה. הוא ירד ועמד בצל העצים, ליד השער. הבסיס היה שקט.

הוא חיכה שעה מאחורי עץ האיקליפטוס במרחק בטוח מהש"ג המנומנם. ואז ראה פנסים. מכונית שרד שחורה נעצרה בחושך. הדלת נפתחה ושרה יצאה. הדלת נסגרה. המכונית נסעה. הוא חזר למיטה. ליבו הלם, פיו היה יבש. היא נכנסה לחדר. גופה נדף ריח של עיר ושל בושם יקר מעורבב בלבנדר שלה. "איך חזרת?" שאל, "אין אוטובוסים עכשיו". "אודליה ואני תפסנו טרמפ בג'יפ של דוקטור כהן", היא אמרה בחיוך עייף וליטפה את ראשו.

ביום השישי הוא פגש את הקצין במקלחות המשותפות. אמרו ששמו גורביץ'. שהוא מיחידה סודית. אמרו שנפצע אבל לא היו לו צלקות. המקלחת היתה חמה ומלאת אדים. צדוק עמד מתחת למים. מישהו נכנס. צדוק פקח עין. זה היה גורביץ'. צדוק זז הצידה. במקלחות של הצבא לא מסתכלים. גורביץ' היה מבוגר. גופו שרירי ומצולק. צדוק הרגיש רזה וחיוור לידו.

"טוראי?" אמר גורביץ' בקול שקט. "כן, המפקד". "מאיפה אתה?" צדוק אמר את שם המושבה שלו. גורביץ' התקרב ולקח את הסבון מידו. הוא לא שאל. מגופו נדף ריח של זיעה, טבק ואבק שריפה. "אתה יודע שהאחיות הן מחוץ לתחום", אמר גורביץ', והבטן של צדוק התעוותה. "אני לא...אני אא", גמגם. "שרה אוהבת חיילים צעירים", אמר גורביץ' וסגר את המים. הוא עמד שם רגע. עירום. מים טפטפו מגופו. "תעשה לעצמך טובה, תפוס ממנה מרחק".

גורביץ' יצא. צדוק נשאר לבד מתחת למים. המים היו קרים. הוא רעד.

כעבור כמה שעות צדוק הלך לחפש אותה. הוא לא מצא אותה ושאל אחות, שאמרה לו בעינים נוצצות ששרה יצאה לפרדס. עם קצין. צדוק הלך במסדרונות כמו סהרורי. הוא חזר לחדרה. היא לא היתה שם. הביט מהחלון, היה ריח של לבנדר באוויר. הוא חזר למחלקה, עיניו שרפו מבכי. בסוף נרדם.

בבוקר התעורר כי היתה המולה. צדוק יצא מהחדר. בכניסה לבית החולים שכבה גופה על אלונקה, שמיכת צמר כיסתה אותה. הקצינים דיברו עם הרופא התורן. צדוק שמע שהם אמרו שהאחות נהרגה, השומר בפטרול ירה בה בטעות. היא היתה בפרדס עם מישהו. הוא חשב שהם מסתננים. הגבר ניצל.

הגופה על האלונקה היתה שרה. הוא ראה את כף היד שליטפה את ראשו מציצה מתחת לשמיכה.
גורביץ' עמד עם הקצינים. הוא ראה את צדוק. הוא סימן לו בידו להתרחק.

"אתה יכול לראות את העניין כמסודר", אמר צדוק בקול קצת רועד. "אני מודה לך", אמר גורביץ' ולחץ בחוזקה מוגזמת את ידו. "אתה לא זוכר אותי?" צדוק משך את ידו. "'58'. בית החולים בצריפין, היה אז את הסיפור עם האחות שנהרגה בפרדס".

גורביץ' נעץ בצדוק מבט חודר, מבט של מקצוען המנסה לפענח מלכודת. פניו לא הסגירו דבר. "אני חייב לדעת, אני לא אספר לאף אחד. אני נשבע. אתה היית איתה בלילה האחרון?". גורביץ' חשב. "כן", השיב לבסוף ביובש. צדוק היסס, אבל השאלה שבערה בו חמישה עשורים היתה חייבת לצאת. "את... אתה שכבת איתה?" גמגם. גורביץ' הביט בו, ולראשונה נדמה היה לצדוק שהוא רואה משהו בעיניו. לא רחמים. אולי סוג של עייפות עתיקה.

"לא", ענה גורביץ', "זה לא מה שאתה חושב. לא היה שם משהו רומנטי. הגברת ריגלה בשביל המזרח־גרמנים. היתה להם שם מחלקה של בחורות שהתמחו בפיתוי מיני. באותו לילה גמרנו את הסיפור שלה בפרדס. כדור אחד בעורף. אתה יודע, פעם דברים היו פשוטים יותר, ברורים יותר. לא היו טפסים".