בפעם הראשונה מאז הבחירות של נובמבר 2022, למפלגות הקואליציה יש אינטרס להקדים את הבחירות ולמפלגות האופוזיציה יש אינטרס לשמור על לוח הזמנים שנקבע בחוק. אבל גם התחושה שהליכוד בהנהגת נתניהו יכול עכשיו לנצח את הבחירות בהליכה, היא זמנית. מה שבכל זאת יכול לגרום להקדמת הבחירות זה התפרקות הקואליציה, אם ראש הממשלה יחליט לסיים בהקדם את המלחמה בעזה בהסכם שיכלול את החזרת כל החטופים.
בכל מקרה, במחשבה על הבחירות הבאות - תתחיל ההתעסקות בשאלת מיהו היורש. מי מסוגל להנהיג את הימין מתישהו בעתיד, אחרי פרישתו של בנימין נתניהו. מעבר למבצע "עם כלביא", שיש בו סיכום מזהיר של דרכו בהנהגה, נתניהו עדיין שומר על מעמד־על בימין - וכשאומרים "ימין", הכוונה למפלגות ולמצביעים שרוצים ממשלת ימין ללא שותפות מהשמאל. אם זה אפשרי. הוא נתפס כמנהיג היחיד שמסוגל לאחד את הימין, והיחיד שסיכויו להשיג ניצחון אלקטורלי נראים ללא תחרות. יש סיבה למה אנשי שמאל - לא כולם, כמובן - מסוגלים להגיד שאיראן אינה איום אמיתי על ישראל, ושכל מטרת המבצע היא קמפיין בחירות של נתניהו. בצורה עקומה, ואולי פסיכוטית, הם מבטאים את תחושת ההצלחה הגדולה של המתקפה על תוכנית הגרעין האיראני.
הבעיה היא שגם אם נתניהו עולה בשתי דרגות על היורשים הפוטנציאליים, בעיתוי כלשהו הוא יפרוש. במצב של תחרות חופשית, תמיד יכול לעלות מועמד שאנחנו לא מכירים עכשיו. אבל אם זה בכל זאת מישהו מוכר - יש כמה מועמדים שקיבלו את הכרטיס לשורת המזנקים הראשונה: גדעון סער, ישראל כ"ץ, ניר ברקת, יוסי כהן ואולי נפתלי בנט.
מי שעקבו אחרי פעילותו של גדעון סער בחודשים שלו כשר החוץ, נאלצו להודות שקומתו גבהה בתקופת העימות בזירה הבינלאומית, ובעיקר בשבועיים של מבצע "עם כלביא". האיש חורש את המערכת הדיפלומטית והמדינית הבינלאומית. הוא מעביר נכון את המסרים.
לישראל יש למעשה שלושה שרי חוץ: רון דרמר, הנשיא הרצוג וסער. הוא ניהל מערכה תקיפה נגד האו"ם ונגד טורבינות האנטישמיות והאנטי־ישראליות, והצליח לשמר תקשורת דיפלומטית ראויה עם חלק מהדמויות השנואות בישראל, כמו מקרון, סטארמר וכל השאר. הבעיה שלו היא שבליכוד זוכרים לו את גלי בהרב־מיארה, ויש הרבה מרירות בגלל סידור העבודה שלו ושל אנשיו על חשבון נאמני הליכוד. מאזנת את זה היכולת של גדעון סער לבנות קואליציות גמישות יותר.
גוונים של אפור
כ"ץ בעל ניסיון אבל חסר ברק, ברקת חזק בליכוד ובכיס אבל נעלם במלחמה, יוסי כהן עדיין צריך להחליט, בנט יכול להיות כתובת למאוכזבים, וליברמן? שאלה טובה
לישראל כ"ץ יש ניסיון מיניסטריאלי שעולה על כל שרי הליכוד. זה גם מה שהכשיר אותו למשבצת של שר הביטחון. הוא מוערך על כך שהצליח להטיל מרות על צה"ל ועל ראשיו. אין אצלו הדלפות. שוב, ההישג הזה מתבטא בקובלנות השמאל המטורף: הוא עושה דברו של ביבי. אבל גם כשהוא על המשגר, כ"ץ לא המריא. הוא גם לא התרסק.
היו שרי ביטחון שרכשו לעצמם מעמד לאומי ממלכתי, אך אף פעם לא היו ממש מועמדים למנהיגות לאומית, והבולט שבאפורים היה מישה ארנס המנוח. מי שניצל את עמדת הכוח והיה מועמד להנהגה היה איציק מרדכי - היום כבר לא זוכרים. והיה עמיר פרץ, שתיק הביטחון סיים את הקריירה הפוליטית שלו. היה גם בוגי יעלון, מי היה מאמין. התברר שיש לו ראש מתפצל.
ניר ברקת נשאר בסימן שאלה. ייתכן שיש לו יתרון בתוך הליכוד, והוא לא זקוק למשאבים כי יש לו. אבל אם מסתכלים על השנתיים האחרונות של מלחמה וזעזועים - ברקת, לפחות מבחינה ציבורית, הוא בלתי מורגש.
יוסי כהן - בינתיים הוא שם. יש לו רקורד אדיר כראש המוסד לשעבר, אבל הפעמים שבהן הוא הוציא את הראש מהשוחה ונחשף בזירה הציבורית לא עשו לו טוב. לא ברור אם הוא מוכן להילחם בזירה הציבורית, או שיחפש עמדה מוגנת באחת ממפלגות המרכז המאותרגות. היותו במעמד כזה מנמיכה את קומתו.
נפתלי בנט מייצג מפלגת מחאה היפותטית. יש מאגר של הרבה מאוד אנשים שבעמדותיהם הם נמצאים בימין, אך הם מרגישים חסרי בית. אין להם כתובת פוליטית. בתשובה לשאלה "הנאים השכנים בעיניך?" הם עונים "לא". אפשר לומר שהם מאמיני תקשורת, או לפחות מאוד מושפעי תקשורת. הם מאמינים גדולים במתן כהנא.
בנט לכאורה יכול להקים בשבילם אוהל. שוב עולה השאלה הנצחית: האם אפשר להימלט מאימת המשבצת של מפלגת ימין ובמקום זאת להיכנס לחור השחור של "מפלגת מרכז"? היום מפלגת קדימה נראית נס פוליטי רפואי. זה היה אריק שרון של אחרי ההתנתקות. האם לבנט יש המנהיגות והכריזמה של שרון שמסוגלות לאחד את חיים רמון עם אלקין? צל של ספק.
למה איווט ליברמן לא נמצא על אדני הזינוק? זהותו הפוליטית ברורה מדי. הוא גם רל"ביסט מובהק וגם שולל חרדים מעל לכל. הוא כנראה יכול למקסם פוטנציאל של כ־15 מנדטים, כמו שהשיג ב־2009. זה עושה אותו אישיות חשובה במשחק הפוליטי. עם זאת, ייתכן שכשנתניהו יירד מהמגרש - ליברמן יתבלט כמו בלם שמבקיע גול מהקו האחורי.
לדעת לסיים
ההצלחה הפנומנלית מול איראן, שזכתה לגיבוי פוליטי מקיר לקיר, מחזירה פתאום את הליכוד למרכז המפה הפוליטית, למרות החמיצות של כמה גורמים בימין
שמעתי פעם מחוקר מובהק של ההיסטוריה הישראלית המודרנית, שאחד המניעים המרכזיים של בן־גוריון ללכת למבצע סיני היה כדי שתהיה לו מלחמה משלו, מלחמה שתהיה מזוהה איתו. עד 1956, מלחמת השחרור נחשבה נכס בעיקר של מפלגת אופוזיציה שמאלית, מפ"ם. בעזרת כלי התעמולה של הימים ההם, המלחמה היתה רשומה על שמם של יגאל אלון, יצחק שדה, שמעון אבידן, הפלמ"ח וכל השאר. אחרי קדש עלתה לגדולה הצמרת הביטחונית המפא"יניקית, וקודם כל בן־גוריון.
שלוש שנים אחר כך, "הגידו כן לזקן". ב.ג בראש מפא"י משיג את ניצחונו הגדול ביותר בבחירות, אך בתנאי הדמוקרטיה הישראלית של שיטה פרלמנטרית המעורבת במאבקים כיתתיים חסרי עכבות, הניצחון הזה החזיק פחות משנתיים. במקום תהילת מערכת סיני ודימונה, רדף את בן־גוריון שד מהעבר - "העסק הביש" שהפך לפרשת לבון. המלחמה שזה עתה הסתיימה בגזרת איראן היא תקופה טובה לניצים. הליכוד נתפס פתאום כמפלגת המרכז, מאחר שמה שמימינו הוא ימני עד כדי חמיצות מבאישה.
למרבה התדהמה, אם תשאלו גורמים בסקציה הזאת, הם יגידו לכם שישראל הפסידה. שנתניהו שוב התגלה כשמאלן. גלותי. רופס. זאת לאחר שהוביל את המבצע הצבאי המוצלח בתולדות ישראל. הוא רשם וי על כל הדרישות למבצע גדול: שותפות עם מעצמה, גיבוי בינלאומי מפתיע, יוזמה, הפתעה, הצלחה של 99% בביצוע היעדים. יתר על כן, בניגוד לפתגם הידוע "מלחמה יודעים איך מתחילים, אבל אף אחד לא יודע איך זה ייגמר" - הסיום, עם כל הכאב על ההרס ועל ההרוגים בבאר שבע, היה חד ודי חלק.
החשש הגדול היה מהיגררות למלחמת התשה, שיכולה להימשך אפילו על בסיס של טיל אחד בשבוע. הקונצנזוס הרחב כמעט מקיר אל קיר גם הוא נרשם לזכותו של ראש הממשלה. עצם היכולת להשיג את ההסכמה, ולו רק סביב המטרה הספציפית של הגרעין האיראני, היא הישג חשוב ונדיר. מגולן דרך ליברמן ועד בן גביר נרשמה רמת אמון גבוהה בכך שהאויב האיראני רשום על שמו של נתניהו בנימין בטאבו. הוא הלך עם זה עד הקצה - ולא מעבר לו. זה אותו סף שמעבר לו רובצת תהום הבלתי מסופקים בימין. מה בדיוק הם רצו? מלחמת גוג ומגוג? נתניהו נמנע מקפוֹץ על סיפון הטיטאניק המשיחית.
מבחן התוצאה
מלחמות שנחשבות כישלון מביאות אחריהן גל פוליטי יוני. העובדה שמלחמת עזה־לבנון־סוריה־איראן לקחה אתהציבור ימינה מלמדת על תוצאותיה
את הוויתור בפני טראמפ ברגעי הסיום של המלחמה אפשר להשוות ליכולת של ווינסטון צ'רצ'יל לבלוע את עלבונו ואת גאוותו באחד הרגעים הקריטיים של מלחמת העולם השנייה, לאחר פגישה מאוד לא מוצלחת עם סטלין במוסקבה. צ'רצ'יל וסטלין היו אויבים. הם לא היו ידידים כמו נתניהו וטראמפ. אבל צ'רצ'יל הבין שבלי ברית פעילה ובעלת תוכן עם השטן ממוסקבה, לא יהיה אפשר להביס את השטן מברלין: היטלר. הוא חזר ופגש את סטלין מכיוון ששוכנע שהמשך השותפות איתו יחסוך את חייהם של רבבות חיילים צעירים. את התיאור הדרמטי של אירועי סטלין־צ'רצ'יל אפשר למצוא בספר המרתק "פרשת סטלין" (הוצאת כתר). מותר לשער שכבר יצא מכרז לרכבת אווירית של ספרים על "פרשת נתניהו־טראמפ". כותרת משנה: מבצע "עם כלביא".
בעיקרון, מלחמות ניצחון (בעיקר קצרות) מולידות גל ניצי במערכת הפוליטית. מלחמות שנדבק בהן חותם של כישלון שימשו במה לעליית כוחם של יונים ואנשי שמאל רדיקליים. עכשיו יותר מאי־פעם בעבר, מדברים על מלחמת יום כיפור במושגים של ניצחון. האמת היא שבישיבת מטכ"ל, גולדה מאיר אמרה לאלופים שבשביל מלחמה כזאת שילמנו מחיר כבד מדי בחיי אדם. וערפל חוסר ההכרעה וחוסר המנהיגות חיזק את מעמדם של פנחס ספיר, אבא אבן ולובה אליאב, והחלה הקריירה הפוליטית המצליחה של יוסי ביילין, חיים רמון, עוזי ברעם ובעיקר יוסי שריד. אחרי מלחמת של"ג ב־1982, שגם היא זוכה היום לעדנה, החל התהליך ההדרגתי שהפגיש את מפלגת העבודה עם אש"ף, ויצחק רבין ושמעון פרס נסחפו בזרם.
מלחמת לבנון השנייה מגשרת בין ההתנתקות לבין המשאים ומתנים לשלום בנוסח אולמרט וציפי לבני. בהם כבר דנו בנסיגה של 100% לקווי 49', עם תיקוני גבול שהתבטאו בחילופי שטחים שמקרבים את גבול עזה ממש לחלונות של נחל עוז. מלחמת עזה־לבנון־סוריה־איראן, עד כמה שניתן ללמוד מהסקרים ומהעמדות המובעות בתקשורת, הולידה בעיקר ניצים. הקיטוב הפוליטי קיבל צורות משונות וגרוטסקיות. אבל הריצה אל המדינה הפלשתינית נעצרה.
זה לא רק בגלל מתקפת 7 באוקטובר - אלו היוזמות ההתקפיות שבאו בעקבותיה, ובעיקר פרויקט "עם כלביא". "ישראל לבדה מסרבת לקבל את הסטטוס־קוו העקוב מדם", כתב אלוף השחמט האגדי גארי קספרוב, ידיד ישראל מובהק. נגד המתקפה על הגרעין האיראני התייצבה ברית שכללה לא רק את הימין הקיצוני ואת השמאל הקיצוני, אלא גם את אנשי הממסד של "אמצע הדרך". הם מאמינים מעומק ליבם שנשק גרעיני בידי קנאים רצחניים עדיף על פני מתקפה צבאית ישראלית, שהיא מבחינתם התוצאה הגרועה ביותר. בשבילם, כך קספרוב כותב ב־Free Press, האסונות הגדולים נקראים "הסלמה" ו"מלחמה גלובלית", והאויב הנורא של הסטטוס־קוו: "הפלת המשטר" ו"חילופי שלטון". רוח הנשיא אובמה ששלטה עד היום היתה ש"אין פתרון צבאי" - דוקטרינה מוכרת בין הנהר לים - ואימת "המלחמה האזורית".
מי שמתגוררים בישראל יודעים שמלחמה אזורית היא מצב קבוע, בוודאי מאז 7 באוקטובר. כשזועקים "רק לא מלחמה אזורית", הכוונה היא שישראל לא תיקח יוזמה ותביא את אותה מלחמה מתמדת לידי הכרעה. צריך לומר בגלוי: השינויים שנתניהו הוביל במערכה הארוכה היו מעבר לדמיונם של מנתחי הבבל"תוקרטיה. ואני לא מתכוון לפאנלים באולפנים, אלא למחברי ניירות העמדה והתוכניות למיניהם.
שוב, צריך להזכיר שניים שחרגו מהמסגרת המקובלת: גבי סיבוני וחברו יובל בזק, שחיברו תוכנית לטיפול באיראן מבחוץ פנימה - קודם באמצעות חיסול חמאס וחיזבאללה. העובדה ששני הארגונים לא השתתפו, ושחיזבאללה כאילו התאדה ולא היה גורם במערכה נגד הגרעין האיראני, היא מדהימה. ישראל היום קרובה יותר להסכמים ולשיתוף פעולה עם סוריה מאשר עם ערב הסעודית. כן, גם התפיסה האסטרטגית שלפיה דרוש הסכם נורמליזציה עם סעודיה כדי ליצור את המחסום של בלימת איראן - קרסה, כי זאת עוד ורסיה של הכלה. הכרעה באיראן עצמה היתה התשובה של צה"ל, חיל האוויר, המוסד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו