"מעט לפני התקיפה, האיראנים הבינו שמשהו קורה": הסכנה הבאה מול טהרן

עזה. זה היה שבוע קשה ברצועה. אלו לא רק הלוחמים שנהרגו ונפצעו, אלא גם ההבנה המחלחלת שלצה"ל אין עוד מה לחפש בעזה. חמאס כגוף צבאי הוכרע מזמן, ונותרו רק לוחמי גרילה שמנצלים תורפות כדי לפגוע. מי שרוצה להילחם עד לאחרון שבהם גוזר על ישראל מלחמת נצח מדממת ומתסכלת.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

ישראל הסכימה השבוע להפסקת אש באיראן, והותירה מנגד יכולת משמעותית. גם בלבנון הסכימה ישראל בנובמבר אשתקד להפסקת אש, והותירה מנגד יכולת משמעותית. בשני המקרים היא עשתה זאת לאחר שהשיגה עליונות ברורה, שהרתעה חזקה בצידה. חמאס מוכה פי כמה וחלש בהרבה, אבל ישראל נמנעת מהמסקנה המתבקשת מסיבות פוליטיות. ההגנה על יישובי העוטף היא רק תירוץ: לחמאס אין שום יכולת לבצע פלישה בנוסח 7 באוקטובר. צה"ל מחזיק הגנה חזקה, והוא יכול להחזיק גם התקפה חזקה שתפעל בכל מקום שבו יזוהו ניסיונות להתעצמות, כפי שהוא עושה בלבנון וכפי שישראל מאיימת לעשות בעתיד גם באיראן (בתיאום עם האמריקנים).

מי משלם את המחיר

מי שמשלמות את המחיר הן ארבע קבוצות עיקריות: הראשונה היא החטופים, שעניינם לא נסגר בשל סירובה של ישראל להגיע לעסקה שתחזיר את כולם הביתה בתמורה לסיום המלחמה. אמנם השבת חטופים חללים בשבועות האחרונים התאפשרה בזכות הנגישות לשטח, אך גורלם של 20 חטופים חיים הוא קריטי בהרבה.

הקבוצה השנייה היא הלוחמים, בסדיר ובמילואים. העומס עליהם הוא אדיר, וסימני השחיקה ניכרים. השבוע קיבלתי שלוש פניות נפרדות - האחת מלוחמים ביחידה סדירה שחופשת השחרור שלהם בוטלה, השנייה מאימהות ללוחמים ביחידה מובחרת שמתריעות על כך שהבנים שלהן נתונים במצוקה נפשית, על רקע העומס הבלתי סביר ב־21 חודשי הלחימה, והשלישית - מנשות מילואימניקים שכורעות תחת הנטל. זה הסיפור, והוא רק יתעצם ככל שהלחימה תתארך.

הקבוצה השלישית היא של תושבי העוטף, בעיקר הקיבוצים סמוכי הגדר. רבים מהם משהים את שובם הביתה בהמתנה לסיום המלחמה. למעט הקיבוצים שספגו את הפגיעה הקשה ביותר - בארי, כפר עזה, ניר עוז ונחל עוז - כל שאר הקיבוצים יכולים לחזור, בהינתן ההגנה החזקה שקיימת היום.

הקבוצה הרביעית היא של תושבי הרצועה. זה מעסיק את הישראלים פחות, אבל זה מעסיק את העולם מאוד, וישראל משלמת על כך מחיר כבד. מיום ליום מצטברים סימנים על חרמות נוספים, גלויים וסמויים, ועל שחיקה מצטברת (ומסוכנת) במעמדה של ישראל. וזו לא רק אירופה: זוהראן ממדאני, שצפוי להיבחר לראש העיר החדש של ניו יורק - העיר היהודית ביותר בעולם - הוא איתות אזהרה למה שמצפה לנו. בעוד ישראל מתבשמת מהצלחותיה באיראן, העולם עסוק יותר במעשיה בעזה.

איראן. המערכה מול איראן לא הסתיימה. האיראנים יחפשו דרך להשתקם ולנקום. האתגר הישראלי (והעולמי) הוא למנוע את זה. קודם כל, בהסכם כובל שלא יאפשר לאיראנים לחזור לתוכנית גרעין פעילה, ושישלול מהם ייצור סדרתי של טילים. אם טהרן תסרב לחתום, תידרש החלטה אם לתקוף שוב - כולל לערער את המשטר - כדי שהמסר יובהר. בינתיים, יש לישראל חופש פעולה מלא מול איראן. זה מאפשר לה לשוב כשתרצה, אם תרצה. סביר שהיא לא תעשה את זה באותה התדירות שבה היא מבקרת (ותוקפת) בלבנון, אך האיום קיים והשוט מונף כל הזמן - לפחות כל עוד איראן לא מקימה מחדש את מערך ההגנה האווירית שלה, ולא מצטיידת מחדש במלאי טילים מסוכן שיגביר את הדילמה בצד הישראלי.

בישראל מעריכים שהתהליכים האלה ייקחו שנים. כמה שנים? אף אחד לא מוכן להתחייב, כי זה תלוי בכמה מאמץ וכסף ישקיעו האיראנים, וכמה פעולות סיכול ושיבוש גלויות וחשאיות תעשה ישראל. הזמן הזה יאפשר גם למערכות טכנולוגיות חדשות להבשיל, ולתת מענה טוב יותר לאיומים על העורף. הוא גם יאפשר לגורמים בתוך איראן, אם יצליחו, לערער (ובתקווה גם להפיל) את השלטון.

אין תיקון ליום השחור

באיגרת פנימית שהפיץ השבוע לכל אנשיו בסדיר, בקבע ובמילואים, ראש אמ"ן, אלוף שלומי בינדר, דיבר על צניעות ופרופורציה. הוא הזכיר גם את הספק הנדרש בקשר למה שלא ידוע ומה שלא הושג, ואת העובדה שההצלחה המרשימה כעת היא לא ריפוי ולא תיקון ליום השחור ביותר בתולדות אמ"ן - 7 באוקטובר. אלה לקחים ראויים, ונכון שנכתבו. זרי הדפנה טובים לציבור ורעים למי שתפקידם הוא לדאוג. בינדר הוא אחד משלושה בכירים בצה"ל - לצד מפקד חיל האוויר תומר בר וראש אגף המבצעים עודד בסיוק - שהיו חלק מהכישלון אז ומההצלחה כעת. גם הרצי הלוי ראוי לקרדיט כמי שהוביל את ההכנות למערכה הזאת עד שפרש, ואייל זמיר שירש אותו ושהצליח להרגיע (בינתיים) את המערכת ולמקד אותה במשימה. באיראן היה צה"ל במלוא תפארתו - רחוק כל כך מעזה.

המתכנן. מ' הוא ראש מחלקת העומק בלהק המודיעין של חיל האוויר. ואם להיות קצת יותר רלוונטי - מי שאחראי להכיר את הנשק של האויב כדי לדעת לתקוף אותו, לעקוף אותו ולייצר עליונות אווירית, ולהסתייע בידע הזה במטרה לשפר את תוכנית ההגנה של חיל האוויר וצה"ל כדי לצמצם את הפגיעות בעורף. נפגשנו ביום שלישי בגינה ציבורית בלב תל אביב. הפסקת האש כבר הוכרזה, אבל בתי הקפה טרם נפתחו, והקריה עדיין היתה טרודה בענייני המלחמה ובנעשה בעזה. במשך שעה ארוכה ישבנו על ספסל, ומ' סיפר על ההכנות, על הביצוע, על מה שהושג ומה שלא ועל הדאגות לעתיד. בראשן, כיאה לקצין בצה"ל (ולכל הישראלים), לא משהו שהוא אחראי לו - החטופים.

המחלקה שלו הוקמה באוגוסט 2023, רגע לפני המלחמה, והוגדרה "אחראית מטכ"לית למערכה ההתקפית" באיראן, בעיראק ובתימן. ובמילים פשוטות - לאפשר לצה"ל לפעול בהן בהצלחה. באפריל 2024, לאחר מתקפת הטילים האיראנית הראשונה, הואצו תהליכים במחלקה, אך קפיצת המדרגה נעשתה אחרי המתקפה השנייה, באוקטובר 2024. מ' מספר שהמחלקה עברה אז להילוך חמישי, גייסה אנשים והחלה בהכנות מעשיות למלחמה מול איראן. "הבנו שזה בלתי נמנע, ושאנחנו צריכים להיות מוכנים".

כל מה שראינו בליל המתקפה הראשון באיראן, ובימים שבאו אחריה, הוא תוצאה ישירה של העבודה הזאת. היא נשענה, כמובן, על עשרות שנים של איסוף וחקר מודיעין ויכולות מבצעיות ואחרות, אבל בחודשים האלה קרו כמה תהליכים שנדמו עד אז כמעט דמיוניים, כמו חופש הטיסה בטהרן והיכולת המרשימה לזהות ולפגוע במערכים האיראניים.

זה חייב גיוס של מאות אנשים בסדיר ובמילואים ושיתוף פעולה עמוק עם אמ"ן, בדגש על יחידה 8200. היעד שהוגדר היה להכיר כל אדם וכל מערכת רלוונטית, בעיקר בתחומי סוללות הטילים שאיימו על ישראל (טק"ק), סוללות הטילים שאיימו על חיל האוויר (טק"א), הכטב"מים וטילי השיוט, במטרה לצמצם איומים ולסלול את הדרך לטהרן ולפגיעה עמוקה באינטרסים האיראניים. לכל סוללה הוצמד מספר, ובוצע אחריה מעקב יומיומי. דוחות הופצו בקביעות למפקדים ולדרג המדיני, ונקבעו מדדים ויעדים לשיפור. היה ברור שהכל מכוון ללילה הראשון, למטס הפתיחה, ולכן עיקר המאמץ רוכז סביבו. מ' מספר שבראשית הדרך בוצע תרגיל, שנכשל, אך לאט־לאט הידע והביטחון נצברו: הם התחילו בהכרת סוללה אחת או שתיים, וערב המלחמה הכירו כל סוללה וכל מפקד וידעו לומר איפה הם נמצאים בכל רגע נתון. "חשבנו שנגיע לטהרן ביום השלישי אם נהיה ממש טובים. בפועל הגענו בלילה השני".

על בסיס ההיכרות עם המערכים האיראניים ופריסתם, גובשה התוכנית. הוחלט לפתוח בה בחיסול מדעני הגרעין וצמרת הפיקוד האיראנית, גם כדי לייצר הלם במערכת וגם כדי למנוע אפשרות (סבירה) שהם ייעלמו. מ' מספר שלתוכנית נלוו כמה הנחות עבודה מחמירות: שההצלחה תהיה חלקית וכתוצאה מכך יוגבל ההישג ("בשעות שלפני התקיפה הם הבינו שמשהו קורה, אבל בפועל הצלחנו יותר ממה שציפינו"); שטייסים ומטוסים ייפלו בדרך ("ולא אחד או שניים, אלא יותר. דיברנו על זה בטייסות בגלוי. הטייסים הבינו בדיוק לקראת מה הם הולכים"); שהאיראנים ישגרו בתגובה מטחים כבדים לעורף ("נערכנו למאות טילים בלילה הראשון, מייד אחרי שנתקוף. הם הגיבו בלילה שאחרי והצליחו לשגר הרבה פחות"); ושעיקר המתקפה תכוון לעבר בסיסי חיל האוויר, כדי לשבש את פעילותם ("גיבשנו תוכנית שרידות יוצאת דופן, והם הבינו מהר מאוד שהם לא מצליחים לפגוע בנו והלכו לריכוזי אוכלוסייה").

התכנון הקפדני הזה אפשר את ההצלחה הפנומנלית של הלילה הראשון, שהיתה הבסיס להצלחת המערכה כולה. הפגיעה העמוקה במערכים האיראניים, לצד ההפתעה, אפשרו את השלבים הבאים - מציד המשגרים, דרך השמדת סוללות טק"א נוספות ועד לפגיעה באתרי הגרעין, במערכי הייצור של טילים וביעדים צבאיים וביטחוניים נוספים. מ' אומר שהקונץ־פטנט היה העליונות האווירית: לטוס באיראן כמו בלבנון או בעזה. זה מה שאפשר את הגמישות, את היכולת להוסיף מטרות מעבר למתוכנן, ואת הביטחון ביכולת. "לקחנו להם את כל מה שיכולנו לקחת. מכיוון שחופש הפעולה שלנו שם יישמר לתקופה ארוכה, נוכל לקחת להם עוד אם נחליט".

הנחת העבודה שלו ושל מפקדיו היא שאיראן לא תשתנה. היא תמשיך לשאוף לחסל את ישראל, ותחפש דרכים לעשות זאת לאחר שלמדה ממה שקרה כעת. בשילוב הרצון בנקמה, היא תהיה אויב מסוכן שמחייב היערכות מיידית לסבב הבא. "אמנם התוכניות שלהם שובשו, וייקח להם הרבה זמן לשקם את המערכים שנפגעו, אבל חובתנו לוודא שזה לא יחזור".

ביקשתי ממנו קצת נתונים. הוא אמר שבכל המערכה שוגרו לישראל כ־550 טילים ("הערכנו שזה יהיה המספר רק ביממה הראשונה"). הושמדו יותר מ־100 סוללות טק"ק, ונחסם השימוש במספר דומה של סוללות ("היה לילה אחד שבו השמדנו 20 משגרים. זה דמיוני. כל משגר כזה עלול להיות טיל קטלני בבאר שבע"). הותקפו כ־100 סוללות טק"א ("נערכנו לפגוע ב־25"), ובזמן השיא, בליל המתקפה הראשון, היו בשמיים יותר מ־100 מטוסי קרב בחמש־שש משימות במקביל, לא כולל מטוסי תדלוק וביון ("היתה לנו מפה עם עיגולים שבה סימנו את המטרות, ופתאום בסוף הלילה היא היתה ריקה. הכל נפגע. כשהמטוס האחרון חצה את גבול איראן מערבה התרגשנו מאוד").

הוא בן 43. התחיל כנווט קרב בפנטומים, עבר להיות מטיס כטב"מים, וכבר 17 שנים נמצא בלהק אוויר. התפקיד הנוכחי הוא פסגת שירותו: להיות שותף להסרת איום קיומי מעל מדינת ישראל. לטובת זה הוא כמעט לא היה בבית בחודשים האחרונים, ולא ראה את אשתו ואת שלושת ילדיו. לטובת זה הוא גם לא הספיק להיפרד כראוי מאמו, שאושפזה ערב המבצע ונפטרה כשהוכרזה הפסקת האש ("יצאתי לבקר אותה פעם אחת ב־12 הימים האלה. היא כבר לא דיברה, אבל ראיתי בחיוך שלה את הגאווה במה שעשינו"). המשפחות הן הסיפור, הוא אומר. הן המאפשר. ספק אם הציבור מבין את עומק ההקרבה.

ועוד חמש הערות

צה"ל. לפני 7 באוקטובר, צה"ל נשען על תמהיל חזק של מודיעין וחיל האוויר, והזניח משמעותית (ביודעין) את צבא היבשה. אחרי 7 באוקטובר, הלקח הברור היה שצריך לחזק את צבא היבשה, והיו אף שקראו לצמצם את חיל האוויר, שלא נתן את המענה הראוי למתקפה. דומה שאחרי המערכה באיראן, בהמשך למערכה נגד חיזבאללה וחמאס ולתקיפות בתימן ובסוריה, המסקנה היא שצריך יותר חיל אוויר ויותר מודיעין לפעולה בכל זירה ובכל זמן, וגם יותר צבא יבשה, כדי להגן על הגבולות מפני פלישה. הבעיה היא שזה לא מסתדר במתמטיקה, ולא יהיה אפשר לעשות את זה בלי גיוס מאסיבי של חרדים.

חרדים. הראשון שהבין את העניין הוא ח"כ משה גפני, שקרא לסיים את המערכה בעזה לאחר ששבעה לוחמי הנדסה נהרגו השבוע בחאן יונס. גפני יודע שהפסקת הלחימה תוביל מיידית להקטנת העומס על המילואים, ובמשתמע - להורדת הלחץ הציבורי לגיוס חרדים. לו גפני דאג באמת לגורל המלחמה (או החטופים), היה באפשרותו להעמיד אותם כתנאי להמשך שותפותו בקואליציה, כפי שעשה לא פעם לטובת ענייניו הסקטוריאליים.

אמל"ח. בשבוע שעבר, ממשלת צרפת הגבילה את התעשיות הביטחוניות הישראליות בתערוכת הנשק הגדולה בעולם בלה בורז'ה. היו שטענו לאנטישמיות, אבל האמת היא שמדובר בעניין עסקי נטו: הצרפתים פשוט חששו שהמערכות הישראליות יאפילו על אלה שלהם. לצערה של צרפת, את מה שלא עשתה התערוכה עשתה המערכה - וישראל הציגה לעולם את יכולותיה בהתקפה ובהגנה. עכשיו מקווים בתעשיות שזה יתורגם לחוזים.

הגנה. הגיע הזמן לשים את זה מחדש על השולחן: הקריה מסכנת את תל אביב. המאמץ של האויב (חמאס, חיזבאללה, החות'ים, איראן) לפגוע בבסיס הפיקוד המרכזי של צה"ל מביא איתו איום משמעותי לעיר ולתושביה. כלקח מרכזי מהמלחמה, ראוי לפתוח במהלך להקמת "קריה" חדשה במקום אחר, ולשחרר את השטחים היקרים בארץ לפרויקטים נחוצים של מסחר ומגורים.

קרדיטים. מרגע שפרצה המערכה, כולם עסוקים בתודות ובברכות. אפשר להניח לזה: בדיוק כמו ב־7 באוקטובר, האחריות לטוב ולרע היא ברורה ולא ניתן לברוח ממנה, לא בדרג המדיני ולא בדרג הביטחוני. אפשר רק לברך על כך שהלקחים הופקו, ושהיהירות התחלפה בצניעות, ושלרבים מאלה שנכרכו בכישלון הגדול היתה הזדמנות לתקן בהצלחה מרשימה. ועדיין, האסון יישאר נוכח - בוודאי כל עוד יש חטופים בעזה.