בפברואר 1993 פרסם בנימין נתניהו את מאמרו הראשון המזהיר מפני פצצת גרעין איראנית (בראיונות לתקשורת השבוע טען שכבר בשנות ה־80 הצביע על הסכנה, אך לא עלה בידי לאתר זאת). "שליטי איראן חוזרים ומבהירים שזו תהיה פצצה אסלאמית ויעדה הראשון ישראל", כתב אז ב"ידיעות אחרונות".
מאז, כל מי שעבר במחיצת נתניהו ידע שסיכול הגרעין האיראני הוא משימת חייו. כמעט כל החלטה ביטחונית או מדינית נבחנה לנוכח האיום הזה. כבר בכהונתו הראשונה הוא הפנה תקציבים לכך, כפי שמראה ערן חרמוני בספרו המונומנטלי "מאושוויץ ועד טהרן". עוד יותר מכך, הוא היה מוכוון מטרה מאז שב לשלטון ב־2009.
מ־2010 עד 2012 הוא קידם תקיפות צבאיות נגד תשתית הגרעין, אך הוכשל מבית. שמעון פרס, גבי אשכנזי, מאיר דגן ועוד עמדו בדרכו. מנגד, הוא היה ראש הממשלה, והנימוק ש"לא השיג רוב בקבינט" לא כל כך משכנע. כשראש ממשלה באמת רוצה משהו - הוא משיג אותו. בטח ביבי, וודאי שבשנים ההן.
נתניהו בבית החולים סורוקה, לאחר פגיעת הטיל האיראני | פול 12
ובמקום מעשים היו המון מילים. "נאום הברווזים" ("זה ברווז גרעיני") באיפא"ק בחורף 2012, ואז "נאום הפצצה" באו"ם בסתיו של אותה שנה. וב־2015, בצעד שאפילו מקורבו של נתניהו יובל שטייניץ טען כי הוא "לא נעדר שיקולים פוליטיים", נתניהו יצא לנאום חייו בקונגרס. היתה זו קריאת תיגר היסטורית על הנשיא האמריקני דאז, ברק אובמה. לפני כן, ולאחר מכן, היו אלפי הצהרות, אזהרות, איומים ואמירות. "הבעיה הראשונה היא איראן, הבעיה השנייה היא איראן, והבעיה השלישית היא איראן", אמר לכתבים זרים ב־2011, וזו כמובן דוגמה אחת מאינספור.
אלא שהנאומים לא עצרו את האייתוללות, כמובן. אמנם בהנחיית נתניהו המוסד הוביל פעולות מסעירות דמיון שעיכבו את הפרויקט הגרעיני - אך עדיין מסלול ההתקדמות היה ברור. נתניהו דיבר ודיבר, אך לא פרע את השטר המרכזי. כך הלכה והתרחבה הבעיה שממנה סבל מראשית דרכו הפוליטית: חוסר אמון.
מכל ראשי הממשלה שהפכו את עורם במשך השנים - וכמעט כולם היו כאלה - דווקא בו דבקה התדמית הזו במיוחד. פרשת "הקלטת הלוהטת" היתה הרושם הראשוני שאחריו לא באה הזדמנות שנייה.
כך שנתניהו התחיל במינוס. איראן היתה הריבית על האוברדראפט, וזו הלכה ותפחה ככל שעברו השנים. יריביו הרבים במערכת הפוליטית ובתקשורת גם לא חסכו בגובי חוב מהשוק האפור, שישרפו לו את החנות מדי פעם.
נתניהו שיחק לידיהם כשהתחייב להמשיך את הסכמי אוסלו רגע לפני בחירות 1996, אף שהטיף נגדם במשך שלוש שנים. כך גם כשלא נלחם כארי בתוכנית ההתנתקות ב־2005, וכן ב־2009, כשהסכים, לפחות רטורית, להקים מדינה פלשתינית - הכל בניגוד לדברים המפורשים שלו עצמו. התשובה האולטימטיבית לכל ההתהפכויות הללו היתה "כי איראן".
כך היה גם כשנתן לחמאס ולחיזבאללה להתעצם על גבולותינו, לדרגות שנראו בלתי סבירות, עוד לפני טבח 2023. את כל הזיגזגים וההתהפכויות האלה נתניהו הצדיק תמיד במילה אחת: איראן.
למשל, ב־2011, את שחרורם של 1,027 המחבלים תמורת החייל גלעד שליט, נתניהו נימק באוזני אנשיו בחשש שמטוסים ישראליים יופלו בשמי טהרן. "אני רוצה שאם טייס ייפול שם בשבי, הוא יידע שאני כראש ממשלה אעשה הכל כדי לשחרר אותו". כך הסביר לראש לשכתו דאז, ארי הרו.
ההתרכזות בסכנה הגרעינית היא כנראה ההסבר להחמצה העצומה שלו את איום ההשמדה הקרקעי שזממה איראן. רק אחרי 7 באוקטובר נתניהו החל לדבר על כך שאיראן רצתה לחסל את ישראל גם באמצעות פלישה קרקעית משולבת מצפון ומדרום. עד לטבח, איש בישראל - כולל עבדכם הנאמן - לא ראה בכוחות המצטברים של חמאס וחיזבאללה מעבר לגבולות סכנה קיומית. המחשבה היתה שהם כלי עזר של איראן ליצור מאזן אימה על ישראל, בפרט כשהיא תפרוץ לגרעין. איש לא דמיין תרחיש מעשי של חדירה מתואמת בו־בזמן לעומק הארץ, כפי שכמעט קרה.
הכישלון הנורא הזה - שנתניהו מתכחש לחלקו בו - סדק חריץ נוסף באמון של רבים בנתניהו, וכן באמונה שהפעולה שלו נגד איראן בוא תבוא. אלא שרק מי שישבו בחדרי חדרים ידעו שההפך הוא הנכון. בחודשים האחרונים, גם כלקח מהטבח וגם בגלל ההזדמנות המבצעית שנוצרה, היה מנוי וגמור עם נתניהו למצות אותה.
יותר מחודש לפני שניתנה פקודת ה"פעל", הכל כבר היה מוכן. אך כפי שראש הממשלה חשף, הוא נאלץ לדחות אותה כמה פעמים. הסיבה המרכזית לדחיות היתה דונלד טראמפ. בשבועות שקדמו למתקפה - שאף אחד לא יספר סיפור אחר - נתניהו אכן היה מאוכזב מכך שטראמפ מושך לשווא את המו"מ עם איראן, מעל ומעבר לסיכומים המוקדמים ביניהם.
אבל אז, אחרי כל העשורים, המריבות, העיכובים, האכזבות, הלעג וחוסר האמון - זה קרה: נתניהו פרע את הצ'ק הדחוי ביותר בהיסטוריה, ומילא את התחייבותו העתיקה להיות "שומר ביטחון ישראל". אכן, את הזמן אי אפשר להחזיר לאחור, אבל לפחות הסכנה הוסרה. כל מה שהוא אמר, נאם, הצהיר, הבטיח, התחייב ונשבע - יושם.
וזו ההכרעה שלו. על שמו היא כבר חקוקה לעד בדברי ימי ההיסטוריה. הוא זה שהכשיר את הקרקע המדינית כמעט יובל שנים. הוא זה שנתן את ההוראה. הוא זה שהוביל את העיצוב מחדש של המזרח התיכון מאז הטבח, תוך ניהול נכון של סדר העדיפויות וסדר הפעולה. הוא זה שתמרן מול טראמפ ובד בבד דרך את המערכת הביטחונית. הוא זה שכל השנים האלה היה מונע מתוך אמונה עזה בכוחו שלו לגאול את ישראל מסכנה - אמונה אישית כה מוחלטת, עד שלעיתים היה נדמה שגבלה בטירוף.
"הוא חושב שהוא יכול לנצח את כל העולם וגם לעשות את זה לבד", שח לי אחד ממקורביו ברגע של כעס לפני כמה שנים. אבל במידה מרובה, ובניגוד לכל היגיון, זה מה שקרה. כמובן, נתניהו לא יכול היה להוציא לפועל את המעשה בלי השומר באחרון בסיסי המודיעין, המנקה במשרדי המוסד והיושבים בבור בקריה. אבל כובד כנפי ההיסטוריה נח על כתפיו. אף אדם הגון לא יכול לקחת זאת ממנו.
אלה היו האג'נדה, ההכנות, המאמצים הבלתי נדלים, ולבסוף ההחלטה שלו. המסע והמשא שלו. אחרי כמעט חמישה עשורים בחיים הציבוריים, נתניהו הגשים את משימת חייו, שהיא משימת חיינו. לתפארת מדינת ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו