"מה, אתה רוצה שנשקר?", שאל נתניהו. היועץ היה המום

בדיוני הקבינט הראשון שהתכנס אחרי מתקפת 7 באוקטובר, לאיש מהנוכחים בחדר לא היה מושג לאן תתפתח המלחמה שזה עתה אישרו. חצי שנה אחר כך, באפריל 2024, פתחה איראן במתקפה הראשונה נגד ישראל. המתקפה נענתה בתגובה ישראלית שזכתה לציוץ הפוגעני "דרדל'ה" בחשבון הטוויטר של איתמר בן גביר. לאחר שני האירועים, החלה להתבשל אצל נתניהו המחשבה שאיראן פגיעה וחלשה בהרבה משהוא ורבים אחרים במערכת הביטחון, בארץ ובעולם, חשבו.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

בזמן הזה, לישראל כבר היו כמה זירות מלחמה עוצמתית פתוחות: עזה, לבנון, תימן, יו"ש. אבל לראש הממשלה כבר היה ברור שהמערכה לא תושלם בלי לפתוח חזית אמיתית נגד ראש הנחש, יוזמת תוכנית הציר והמממנת והמחמשת העיקרית שלו. הוא רק חיכה להכנות הרבות שיושלמו ולעיתוי המתאים לביצוע. היום כבר ברור שהמערכה היתה מתואמת באופן מלא עם ארה"ב. שעתיים אחרי שהסתיימו 60 הימים שהקציב טראמפ למו"מ עם איראן, הגיחו מטוסי חיל האוויר והתחילו להפציץ את מדינת האייתוללות, במתקפה שלא חדלה עד עכשיו.

שבוע קודם, כשערוצי התקשורת עסקו בעיקר במשבר הפוליטי ובאיום החרדי להפיל את הממשלה, בלטה ידיעה אחת, שזכתה לתהודה בינלאומית, שלפיה במהלך שיחת הטלפון של נתניהו וטראמפ, הנשיא האמריקני הבהיר שאין לישראל אור ירוק לבצע מתקפה צבאית באיראן. לאחד מאנשי נתניהו, שמכיר את טיב היחסים בין שני המנהיגים ושהיה משוכנע שהמידע לא נכון, היה בוער מאוד לתקן את הרושם שנוצר מהשיחה, והוא הרים טלפון בהול לנתניהו.

"מה אתה רוצה שנעשה?", אמר לו ראש הממשלה. "שנפרסם הכחשה!", ענה לו. נתניהו חשב שנייה. "עזוב, בוא נשאיר את זה ככה", השיב לבסוף. היועץ לא הבין. "נגיד שנוציא משהו", שאל אותו נתניהו, "מה אתה רוצה שנגיד?". "מה הכוונה? נודיע שהקשר בינך לבין טראמפ איתן וששניכם מתואמים באופן מלא", השיב. "אתה רוצה שנשקר?", שאל נתניהו את בן שיחו, שנותר המום. רק השבוע הבין היועץ שנתניהו מידר גם אותו, כמו גם את משפחתו של ראש הממשלה, ואת כל מי שלא הוסמך להיחשף למה שהיה הסוד הביטחוני הגדול ביותר בשבועות שלפני התקיפה.

באותו שבוע נדרש נתניהו לטפל במשבר הפוליטי הגדול ביותר שפקד את הממשלה מאז כינונה, ועם איום משמעותי לפרישה של שתי מפלגות שהתכוונו לתמוך בפיזור הכנסת ובהליכה לבחירות. ראש הממשלה ידע מהי המשמעות, שכעת כולם כבר מבינים, אבל הוא לא יכול היה לומר דבר לאיש. הרמזים על כך שאין זה הזמן לבחירות ושיש התפתחויות ביטחוניות משמעותיות, כולל בזירת איראן, נשמעו כמו אזהרות נתניהו הקבועות והרגילות, שנכונות בכל שנה ובכל יום ב־40 השנים האחרונות.

באותו יום רביעי שבוע שעבר, שבו באישון ליל נסגר ההסכם בכנסת, הצדדים החלו להבין שיש סיכוי טוב שההסכם שעליו עמלו שעות היום בקושי יעניין את עוטפי הדגים מחר. תוך כדי סגירות בחדר ועדת החוץ והביטחון, מעבר לאוקיינוס החלו להישמע רמזים על שינויים טקטוניים מרחיקי לכת באזור, ועל הוראת פינוי אמריקנית של עובדים ודיפלומטים באזור המזרח התיכון - והאווירה מעל שמי איראן הלכה והתקדרה.

בכל הזמן הזה, של המו"מ הפוליטי, ראש הממשלה נעדר. הוא ואנשיו עזבו את הכנסת זמן קצר אחרי קבלת הפנים לחאבייר מיליי, נשיא ארגנטינה, ולא נשארו כדי לנהל את המשבר, כפי שרבים ציפו. נתניהו עזב כדי לעסוק בנושא הפוליטי מלשכתו שבמשרד ראש הממשלה, כך אמרו אנשיו - אך כל המעורבים, בלי יוצא מן הכלל, מיולי אדלשטיין ועד לנציגי ש"ס ויהדות התורה, העידו שלא היה להם כל קשר עם נתניהו או עם מי מאנשיו כל אותו הערב. היום ברור מדוע. ראש הממשלה אכן התפנה ללשכתו כדי לעסוק במשבר - אבל זה היה משבר מסוג אחר לגמרי.

ההטעיה היתה מושלמת. מי שנשאר בכנסת כל אותו הערב, גם אחרי שנתניהו עזב, היה שר הביטחון ישראל כ"ץ. הישארותו במשכן אפשרה לנתניהו להיעלם באופן לא מחשיד מדי. לא יכול להיות שקורה משהו בטווח המיידי - הרי שר הביטחון כאן, אמרו רבים. הם לא ידעו שכ"ץ עוסק מהכנסת, באמצעות ערוצים מאובטחים, בדיוק בדברים שבהם עסק נתניהו באותו הזמן מהאקווריום שבמשרד ראש הממשלה.

החוק (שוב) יחכה

מי שהיה עם נתניהו באותה הסירה, פחות או יותר, היה אריה דרעי. אמנם יו"ר ש"ס אינו שר, אבל הוא משתתף קבוע בדיוני הקבינט, כולל הקבינט המצומצם. כמו נתניהו, דרעי מצא את עצמו בליבת שני האירועים שהתנגשו זה בזה: חוק הגיוס והמתקפה באיראן. גם הוא, כמו ראש הממשלה, אמור היה לטפל בנושא הראשון כדי לאפשר את ביצוע השני, אבל מחויבותו לשמירת הסודיות קשרה גם את ידיו.

דרעי הבין שמלכוד שלו גדול מזה של נתניהו. ראש הממשלה רוצה לשרוד פוליטית, והוא רוצה חוק שיהיה מוסכם על החרדים ועל אדלשטיין, זה מובן. לא אכפת לו מה כתוב בחוק. כל עוד יש לו רוב ושני הצדדים מעבירים אותו - שיעבור.

אבל דרעי הוא צד בעניין. לצד שלו מאוד חשוב מה יהיה כתוב בחוק. הוא מייצג ציבור של לומדי תורה שמצפים לבשורה. מעליו יש רבנים שמדברים בתוקף על ביטול גזירת הגיוס ועל צמצום התקציבים לישיבות, ושלא נכונים לשום פשרה. אם היה מגלה להם שיש תקיפה באיראן בעוד 24 שעות - ודאי שהיו מסכימים לדחייה של שבוע, או של כל פרק זמן אחר שנדרש.אבל דרעי לא יכול היה לגלות להם. וגם את הרמיזות שלו, כמו את אלו של נתניהו, הם כבר לא קנו. הפרשנות המקובלת לשמע הדברים היתה שדרעי פשוט נכנע לנתניהו ומציל את ממשלתו, למרות הפגיעה הקשה בציבור החרדי שמצפה לחוק.

דרעי היה צריך אסטרטגיה, וכבר בשלב הראשון החליט שאין מה להשקיע בשכנוע הרבנים הספרדים, חברי מועצת חכמי התורה, אלה שהוא כפוף ישירות למרותם. הרי הם לא ילכו נגד הרבנים הליטאים, ואם ההחלטה נמצאת שם - צריך להשקיע שם, ולא במקום אחר. אחרי שהטלפון של השגריר האמריקני הנמרץ מייק האקבי לרב הירש לא הועיל, התבשלה פגישה נוספת, כנראה משמעותית יותר, בין הרב לנדו לבין ראש ישיבת חברון הליטאית, הרב דוד כהן, הנחשב מקורב מאוד לדרעי. בעוד הנציגים הפוליטיים בכנסת עמלים על ניסוחים ועקרונות מול אדלשטיין - בפגישה המקבילה של הרבנים למעשה כבר נסגרה הפשרה. הם רצו לתת שבוע. דרעי כבר ידע שחוק גיוס במושב הזה לא יהיה.

אכזבת הקמפיינים

רגע לפני שההתכתשויות הרגילות חוזרות, רבים יזכרו דווקא את תמונת השבוע, אולי בערגה, אולי בגעגוע. חברי הכנסת מגיחים אחרי הדרמות ההיסטוריות שנכתבות בימים אלה, ומתכנסים למופע נדיר של אחדות. לא באולם הרגיל של המליאה, אלא באולם התת־קרקעי של האודיטוריום. יושבים זה לצד זה, צפופים ומחויכים, ומביעים בזה אחר זה דברי חיזוק ועידוד לממשלה, למקבלי ההחלטות וכמובן לצה"ל ולמוסד שהרהיבו בביצועיהם.

בפעם הקודמת היה זה אחרי הטבח הנורא של שמחת תורה. האחדות אז ביטאה אימה. חשש עצום מפני הבאות והשפלה לאומית נוראה, שאילצו את כולם להסתופף יחד, לבכות, אולי לנסות להתנחם. השבוע התחושה היתה הפוכה בתכלית. גאווה ותקווה. רצון להיות חלק מההצלחה. באופוזיציה יודעים שנתניהו יקבל נקודות כואבות מבחינתם, שאולי הוא אפילו קנה את שלטונו לקדנציה נוספת, אבל הם לא יכולים להתנתק ממנו ומהמופע הפנומנלי שהוביל, לפחות לא לעת עתה.

הגיבוי הפוליטי היה מקיר לקיר. מבני גנץ ועד יאיר לפיד שיבחו את נתניהו על ההחלטה, וזכו גם הם לעדכון ביטחוני, נדיר למדי, בלי ציניות או פוליטיקה. כשהאש תדעך בטהרן יהיה להם הרבה על מה להלין, כמו העורף שנזנח והפיצויים הלא הולמים לנפגעים, אבל אלה כבר הקרבות של אחרי. כעת כולם נהגו כפי המצופה מהם.

לא כולם אהבו את זה. באולפנים רבים הדיווחים על הניצחונות הגדולים באיראן לוו בפנים מכורכמות, ובניסיון לא ממש טבעי ומוצלח לשפוך מים צוננים על ההתלהבות הציבורית שפרצה בספונטניות. התחילו לדבר שם על "נקודת יציאה", על הצורך בהסכם עם איראן כמה שיותר מהר. עוד לפני שידעו מה תעשה ארה"ב, הם כבר הספיקו לתקוף את נתניהו על החלטה נמהרת לצאת למלחמה נגד האויבת הגדולה ביותר שלנו, מבלי לדעת אם יוכל לגבור עליה או לא.

בכהונתו הראשונה מאז חזר לשלטון, ב־2009, נתניהו הכין תקיפה אפשרית באיראן. לצידו, עד כמה שזה נשמע משונה היום, עמד שר הביטחון אהוד ברק, ומולם, שלא לומר נגדם, כמעט כל הצמרת הביטחונית שכיהנה אז. מראשי המוסד ושב"כ ועד לרמטכ"ל. ב־2010 היה זה ראש המוסד מאיר דגן, שלימים העיד בקולו איך מנע את התקיפה. הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, התנגד גם הוא באופן מוחלט. לצבא אין יכולת, קבע. אחרי שנה, ראש המוסד היה תמיר פרדו והרמטכ"ל היה בני גנץ. נתניהו וברק שוב ניסו להניע בדיונים פנימיים את אפשרות התקיפה באיראן. הם גילו שיחסי הכוחות לא השתנו כלל. גם ראש המוסד החדש וגם הרמטכ"ל החדש מתנגדים.

במקביל, החל לצאת קמפיין אגרסיבי נגד האפשרות למתקפה בעיתון "ידיעות אחרונות". מי מהצמרת הביטחונית החליט להוציא הכל החוצה, ולפגוע בעמימות שתעצור את האפשרות למתקפה. זה עבד. הדחיפה של ראש הממשלה למתקפה באיראן צוירה כמעשה טירוף שיוביל בוודאות לאסון. השיא היה קמפיין הבחירות של קדימה בראשות שאול מופז ב־2013, שהציג את נתניהו ליד פטרייה גרעינית ותחת הכיתוב: "נתניהו יסבך את ישראל".

נתניהו לא יכול היה להשיב לטענות. מסיבה פשוטה: באותה התקופה הוא לא היה יכול לומר שהוא תומך במתקפה על איראן. הוא כבר לא כותב ספרים, נושא נאומים בתשלום או מתריע בשער - הוא ראש הממשלה. למילותיו יש משמעות. הבעת תמיכה שלו במתקפה באיראן עשויה להיות הכרזת מלחמה, לא פחות.

השבוע, ראש הממשלה נתניהו לא עצר לחשוב על אירועי היממות האחרונות במונחים היסטוריים, כפי שהוא רגיל. הוא יותר מדי בתוך האירוע. אבל אין ספק שמה שקרה השבוע ייכתב בספר ימיו, וכמו שהוא מאמין - בספר דברי הימים של כולם. לא רק זה של ישראל, אלא זה העולמי.