לא גיוס חרדים: מה יעמוד במוקד הבחירות שיבואו

דבר אחד בטוח: מערכת בחירות מוקדמת שקוצבת את זמנה של הממשלה תחליש את עמדת ישראל מול חמאס, בעיקר בנושא החזרת החטופים. הלך הרוחות האותנטי של הימין השתקף בהפגנת הענק בקריית הממשלה בירושלים לפני שבוע, בתווך שבין ביהמ"ש העליון, משרד החוץ ומשרד ראש הממשלה. רוצים להוציא את מערכת המשפט מהוורידים של העשייה הביטחונית והפוליטית. וכשאומרים "מערכת המשפט", עלו בנאומים בעיקר שני שמות - גלי בהרב־מיארה ויצחק עמית.

האב השכול יצחק בונצל, שנראה כמי שייכנס למערכת הפוליטית במחזור הבא, התחיל בשלב מסוים של נאומו לארגן קריאות קצובות: "גלי לא תחליט! גלי לא תחליט!" והקהל ענה אחריו. זה קודם כל היה קהל מפגינים נרגש ותוסס. ההפגנה לא היתה סוערת כפי שתואר, בסך הכל הפגנה של אנשים מעורבים רגשית ומחוברים לכוחות הלוחמים. כשבונצל ביקש דקת דומייה לזכר הנופלים, עמדו דום. זה היה אמיתי.

המפגינים בישרו לגדולי המשפט שרואים את עצמם כממשלה שנייה שהסיוט שלהם עומד להתגשם. בחירות שבמרכזן נושא מעמדו של ביהמ"ש העליון, או "מערכת המשפט", הן חלום בלהות שתואר כבר בשנת 2008, לפני 17 שנים, על ידי הנשיא בדימוס אהרן ברק. אם הרפורמות של (שר המשפטים דאז פרופ' דניאל) פרידמן ימומשו, הסביר ברק בראיון לארי שביט, זה "יהיה סיוט". וכאן חשף ברק את השקפת עולמו, שמטלטלת את הדמוקרטיה הישראלית זה עשרות שנים: "נשיא ביהמ"ש העליון יאבד את סמכותו כראש המערכת, ושופטים יחושו שמקורות הכוח האמיתיים הם הממשלה והפוליטיקאים", תמצת שביט את דבריו של אהרן ברק. זה יהיה "בית משפט מסורס, בית משפט גמד".

ההפגנה בהחלט נראתה ונשמעה כפתיחה חזקה של מערכת בחירות, עם ליין־אפ של נואמים מהשורה השנייה של מנהיגי הימין. העובדה שיריב לוין היה אחד הנואמים המרכזיים בהפגנה כזאת מלמדת שלא בית המשפט גומד, אלא שר המשפטים. הצבתו של בית המשפט, ובייחוד בעידן יצחק עמית, עם שלישיית שופטים שעל פיה יישק דבר, בעזרתה של היועצת המשפטית בהרב־מיארה, מנטרלת לחלוטין את שר המשפטים. זה תהליך ארוך שנים, שמנוגד לחלוטין למשטר שהיה נהוג בישראל עד המהפך השני ב־1996, שבו עלה לשלטון בנימין נתניהו.

חלק גדול מרפרטואר השלטים עסק בביבי ובדוד זיני. למי ששכח, האלוף זיני אמור להיות ראש שב"כ הבא. ראיתי עגלת תינוק עם תמונת נתניהו, ומתחתיה "באגס באני לא ינצח את נתניהו!". חולקו חולצות טריקו שחורות עם דיוקן נתניהו במשקפיים מואפלים והכיתוב "בי־ביפ". מפגינים רבים הניפו שלטים של "כולנו דוד זיני". זיני הפך לפופולרי בעיקר בגלל המלחמה שמנהלים נגדו כל מרכיבי הממסד הפקידוסטני שמתעלם מגורל המלחמה.

ההרגשה של מי שלמד להכיר את מנהיגותו הצבאית, אפילו רק לפי העיתונות, היא שזיני הוא בדיוק הקצין שהיית רוצה להתייעץ איתו במצבים שישראל נקלעת אליהם בשלב הנוכחי של המלחמה. הנוכחות בפרופיל גבוה של יועצים משפטיים ושל ראשי המערכת בהטלת וטו, בקביעת מינויים ובהשפעה על חקיקה, ובייחוד על חוק גיוס החרדים, מסמנת את הקו שסביבו תתארגן מערכת הבחירות הבאה: מי הריבון?

מאוטנר. הצעה מגונה

פרשן־העל המשפטי שם לנתניהו הצעה על השולחן - שבירה שמאלה תמורת זיכוי במשפט - וחשף למעשה את מטרת־העל של הרדיפה המשפטית אחרי רה"מ

ברוח הסרט "הצעה מגונה" עם דמי מור בשיאה ורוברט רדפורד, פרופ' מני מאוטנר הציע את הירח מבחינה מדינית, כלכלית ומשפטית בתמורה לזה שרה"מ נתניהו יאמץ את היוזמה הסעודית (2002) ויפעל ברוח נאום בר־אילן מיוני 2009. מאוטנר מבטיח לנתניהו, "כמשפטן", שמשפטו יסתיים במהירות כרצונו ("הארץ", 27 במאי).

הנקודה המעניינת היא דווקא האנכרוניזם שביסוד ההצעה, ויותר מכך - אי־הבנת הקליינט המשפטי. פרופ' מאוטנר, כפרשן־על של מערכת המשפט, גם מסגיר את התנהלות בית המשפט כפוליטית במהותה. הוא מכיר את זה מניסיון אישי. למני מאוטנר יש המזג השיפוטי והערכי המתאים לשופט ביהמ"ש העליון, אך לאורך דרכו הוא נפסל לביהמ"ש העליון בדיוק מאותה הסיבה שחבריו רות גביזון ז"ל וגידי ספיר נפסלו בידי אהרן ברק ומשמשיו בכהונה. הוא לא רק חשף בספרו "משפט ותרבות בישראל בפתח המאה ה־21" ובמאמריו את הנטייה הגוברת של השמאל להעביר את המאבק הפוליטי לשדה המשפטי - אלא גם ספציפית הוא היה אחד המבקרים הגדולים ביותר של האקטיביזם השיפוטי חסר הגבולות של הנשיא בדימוס ברק. כל זאת כשבבסיסו, מני מאוטנר ממוקם בקצה הליברלי הציוני הכי שמאלי שאפשר.

הטעות האנכרוניסטית שלו משקפת את ההתפתחויות הפוליטיות שישראל עברה מאז 2009. נאום בר־אילן נישא עם הפנים למרכז. אחד האנשים החכמים והקרובים לנתניהו באותה עת שאל אותי אז מה אני חושב על הרעיון של ראש הממשלה, לבוא עם מסר של מדינה פלשתינית בכפוף להכרה בישראל כמדינה יהודית. אותו אדם, שהיה ידוע כניצי וימני (חילוני) מאוד, תמך בקו הזה. הוא חשב שצריך להתחבר למרכז.

הסיבה שאני לוקח ברצינות את דבריו של מאוטנר היא שאני יודע שהוא מהבודדים בשמאל ובאקדמיה שלא נטרף בחיידק הביביפוביה. כבר שנים רבות הוא מקיים דיאלוג עם מלומדי משפט דתיים, כולל מומחי המשפט העברי, ושמעתי אותו מלגלג על אותם שופטים, חוקרים ויועצים שהמשפט העברי לא קיים מבחינתם, ושהם אוטומטית רצים למשפט הגרמני.

המפה הפוליטית של 2009 בנאום בר־אילן היתה כזאת: הליכוד היה חלש בהרבה מהיום, עם 27 מושבים, השותפה הבכירה בקואליציה היתה מפלגת העבודה כשעוד היתה מפלגה לאומית בראשות אהוד ברק (13 מנדטים), ועוד לפני הבחירות דיברו הליכוד והעבודה על ממשלת אחדות. ליברמן יצא חזק מאוד, 15 מושבים, ו"הבית היהודי", האגף של הציונות הדתית, זכה לשלושה מושבים בלבד. בנובמבר 22', הציבור העניש בחומרה את שותפי הקואליציה שהמליכו את נפתלי בנט לראש ממשלה עם שישה מנדטים. ליברמן ירד לשישה מושבים. העבודה כבר אינה מפלגה לאומית, אלא חתרנית פוסט־ציונית שנקראת "הדמוקרטים". ובעיקר, האגף הדתי־לאומי יושב חזק עם 14 מושבים - לא משנה מה חושבים על סמוטריץ' ועל בן גביר.

זה המהפך שנגרם כתוצאה מממשלת בנט־לפיד. במקבילית הכוחות הפנימית של הציבור הדתי והחרדי, האגף הדתי־לאומי־חרד"לי התחזק מאוד, והחרדים נחלשו פוליטית, גם אם לא אלקטורלית. יש חילוף חומרים אלקטורלי בין הליכוד, החרדים וש"ס. רוב המצביעים במאגר הזה הם ימנים ברוח הליכוד. הרבה חרדים מצביעים לליכוד - כפי שהרבה מסורתיים מחוץ למגזר החרדי או הדתי מצביעים לש"ס, רק כדי למנוע הקמת גוש חילוני פוסט־ציוני שיפגע ביהדות ובזהות המדינה.
היום ליברמן נראה כחסר שיקול דעת בסירובו להקים ממשלת ימין ב־2019. הוא העדיף לרדוף את החרדים במקום להתמנות לשר הביטחון שיפעל נגד חמאס.

המהפך השני מאז נאום בר־אילן הוא 7 באוקטובר. רוב גדול מאוד בציבור הישראלי מבין שהקמת מדינה ערבית נוספת ביו"ש ובעזה היא מעשה של הרס עצמי שגובל בהתאבדות. אבל נטיות התאבדותיות מאפיינות גם את המהלכים הפוליטיים של החרדים ושל יולי אדלשטיין. ולגבי נכונותו של הנאשם הפוליטי, ראש הממשלה, להתפשר על עמדותיו בתמורה לטיהור משפטי: לאחר כל הסבל שמעבירים אותו כדי לחבל בניהול המלחמה, נראה לי שאם מחיר הניצחון - גם אם לא מוחלט - והטיפול בגרעין האיראני מכתיב שהוא יישב בכלא למאסר עולם - נתניהו יהיה מוכן לסבול גם את זה.

האתרוג

הפצצה שהוטלה בתחקיר כאן 11, שחשפה את הפגיעה של חברת "פראגון" בביטחון המדינה, זכתה להתעלמות כמעט מוחלטת. אולי כי אחד מבעליה הוא אהוד ברק?

לפני כשבוע, תחקירן כאן 11 אבי עמית הטיל פצצה בתוכנית "זמן אמת", שהוקדשה לחברת "פראגון" ולרוגלה שלה - גרפיט. התחקיר מבסס את הקביעה שבעלי החברה, אהוד ברק ומפקד יחידה 8200 בעברו אהוד שניאורסון, פגעו בביטחון המדינה. השימוש העברייני ברוגלה של החברה באיטליה לצורך מעקב אחר עיתונאי תחקירן גרם, ככל הנראה, לחשיפת סודות הסייבר ההתקפי של יחידות מודיעין בישראל.

בתחקיר ששודר נשמעים קולותיהם של קצינים בכירים באמ"ן, שמאשימים ששיווק גרפיט והעברת הידע במסגרת מכירת החברה בדצמבר 2024 חשפו סודות, ואפשרו לענקיות המדיה החברתית לסתום פרצות וחולשות ברשתות, שנוצלו על ידי הסייבר הישראלי לצרכים ביטחוניים קריטיים. מומחים אזרחיים וצבאיים הופיעו גם מול המצלמה ואישרו בביטחון את ההאשמות שבתחקיר. קשה לראות אחרי התחקיר הזה איך ברק ושניאורסון יכולים להמשיך בהליך תביעת הדיבה נגד מייקל אייזנברג על סך 10 מיליון שקלים.

אבל הסיפור העיקרי, מלבד חשיפת "זמן אמת", הוא שמתקיימת דממת אלחוט יחסית בתקשורת המקומית בעקבות החשיפה. היתה ידיעת פולו־אפ ב"הארץ", אך באופן כללי נשמרה משמעת הטפלון והחסינות של התקשורת ומערכת אכיפת החוק כלפי אהוד ברק. זה בולט ש"פראגון" נכנסה לשוק פחות או יותר במקביל לעליית ממשל ביידן לפני ארבע שנים וחצי, ויצאה בסמוך לניצחונו של טראמפ בבחירות האחרונות, אך טרם השבעתו.

לפני הפצצה התחקירית הזאת, בשנים האחרונות פורסמו דיווחים רבים על עוד שתי פרשות שבהן מככב ברק. האחת היא כספי קרן וקסנר, שאותה חשף אראל סג"ל, והשנייה היא נוכחותו של ברק בחוג הקרוב של ג'פרי אפשטיין. עד היום, כל מי שמאוים באזכור של מגע כלשהו עם אפשטיין יורד למקלט. מאז פרשת הגירושים בין אילון מאסק לטראמפ, מאסק זרק לחלל רשת X - או טוויטר - שהסיבה לכך שהבטחת הממשל לחשוף את מסמכיו של אפשטיין לא התממשה היא האזכורים של טראמפ במסמכים. אף אחד לא יודע אם זה אמיתי. אבל בישראל, בעקבות ברק, גם אפשטיין נהנה מחסינות. החסינות לברק היא תקשורתית ומשפטית.

באופן משונה למדי, ברק נהנה ממעמד של מנהיגות כמעט בלתי מעורערת בקרב התשלובת של ממסדי הביטחון, הכלכלה והמשפט. כשהוא אמר לחבורה כבר בשנת 2018 שאת התהליכים שמובילה ממשלת "הלאומנות האפלה" של נתניהו יש לעצור בכל דרך - הממונים הרשמיים לקחו את זה משם. זה כלל כתבי אישום, ומאוחר יותר מרידה בפועל. מבחינה צבאית מקצועית, ברק הוא מאלה שקבעו שהבעיה הביטחונית היחידה היא "בעיקר במה שנוגע להיבטים מסוימים של הגנת העורף". הוא חשב שאם תהיה מלחמה, נסבול קצת במשך כמה שבועות. הוא ליכד את ראשי מערכת הביטחון בדימוס סביב השקפת עולם קיצונית: אין איום קיומי בעתיד הנראה לעין מבחוץ על ישראל - האיום הקיומי הוא פנימי.

רוח חדשה

בצבא מרוצים מאוד מהתקדמות המבצע ביו"ש, שכולל בעיקר חיסול מחבלים ופירוק שיטתי של תשתיות הטרור בג'נין, בטולכרם ובסביבתן

בפיקוד מרכז יש תחושה של הצלחה. קשה להגיד את זה אחרי הרצח של צאלה גז ותינוקה, רצח שמורגש באוויר כל העת. אבל בסיכום אובייקטיבי של חמישה חודשי מבצע שמזכיר את חומת מגן מלפני 23 שנים, ההרגשה היא שהכוחות הביאו להנמכה משמעותית מאוד של הטרור ביהודה ושומרון. בצה"ל מרגישים שהגשימו את הייעוד. שהצבא הוא זה שיפגוש את המחבלים, ולא האזרחים. גורם צבאי בכיר יכול היה להיכנס באחד הימים בשבועות האחרונים לתוך העיר ג'נין, להסתובב בה ולראות עיר שוקקת חיים.

השכונות שמכונות "מחנה הפליטים" ג'נין מפונות. כך גם "מחנה הפליטים" בטולכרם. מאחר שהמבצע שהחל בימים הראשונים של ינואר השנה עדיין נמשך, אף אחד לא יודע להגיד מתי התושבים יוכלו לחזור למקומם. גורם צבאי אומר כי המבצע לא מיצה את עצמו. עדיין מוצאים שם תשתיות טרור. באמצע השבוע התנהלו מרדפים אל תוך שכם, כמו גם בכפר טמון.

נזהרים לא להגיד "הכרעת הטרור" ביהודה ושומרון, אבל צה"ל ברצועת עזה היה שמח להגיע למצב שפיקוד מרכז הגיע אליו באיו"ש ובבקעה. הסיפור הוא התשתיות. יותר ויותר מתחדדת המטרה בעזה: השמדת תשתיות חמאס, ובעיקר המנהרות. בלי זה - יהיה קשה לגדל ילדים בבארי ובשדרות. הממד הנוסף שהתווסף השנה לזירת יו"ש והבקעה הוא ההיערכות ההגנתית: הקמת עוצבת גלעד, המתפרסת כלפי מזרח, ואיוש כוח הגנתי ביישובים המונה כ־2,000 נושאי נשק.