פרופ' נמרוד לוז
חוקר אוכל, היסטוריה, תרבות וחברה
חבר בפורום לתזונה בת־קיימא ומחבר הספר "הפסקת אוכל" (הוצאת אפיק). ראש רשות המחקר במכללה האקדמית כנרת
פרופ' נמרוד לוז, האבטיח הוא הפרי של הקיץ הישראלי. בישראל מגדלים ממנו כ־140 אלף טונות בשנה, וישראלי ממוצע צורך - שים לב - כ־20 קילוגרם של אבטיח בכל קיץ. מה יש בו שכל כך מדבר אל הישראלים?
"20 קילוגרם לישראלי זה מספר מרשים, אבל כשאתה חושב על זה - זה באמת הגיוני. האבטיח הוא בעצם המזגן הטבעי שלנו. בארץ שבה הקיץ יכול להימשך עד אוקטובר, והחום הוא לא רק תופעה מטאורולוגית אלא מצב קיומי, האבטיח הוא הפתרון הטבעי. האבטיח הוא המרענן הרשמי, הפרי שסביבו מתגבשת הקבוצה שמסמלת את מהות הישראליות - החבר'ה. יש כאן שילוב מדויק של גורמים: מבחינה פרקטית, הוא מושלם לאקלים הישראלי החם - עסיסי, מרענן ובעל תכולת מים גבוהה".
הפרי של הקיץ או סמל המחאה הפלסטינית? מוכרי אבטיח בג'נין // רשתות ערביות
ויש פה גם ממד תרבותי.
"האבטיח הפך לחלק מההוויה הישראלית הקיצית - מנת חוף פופולרית שבצירוף גבינה בולגרית מלוחה מבטאת את הים־תיכוניות שלנו. שלא לדבר על הגאונות הקולינרית של השילוב הזה - מתוק־מלוח, חם־קר, קשה־רך. כל אלה הופכים את האבטיח לחלק מהזהות המקומית שאנו מפתחים כאן - במסגרתה הים הוא פנאי, כטריטוריה וכאופק תרבותי.
"כשאנחנו אוכלים אבטיח, אנחנו לא רק מרווים צמא. אנחנו מתחברים לסיפור של מקומיות, של צבריות, של הים־תיכוניות. אנחנו אומרים 'הנה, אנחנו בני מקום, אנחנו יודעים איך לחיות כאן'. זה הפך להיות מעין תעודת זהות טעמית. האבטיח, בזכות מעמדו הרם והנישא בתרבות הישראלית, נושא על כתפיו ציפיות של מקומיות, אותנטיות, ואפילו נוסטלגיה לתקופה פשוטה יותר. אני מתקשה לחשוב על מטאפורה מדויקת יותר למהותה של ישראליות מאשר הביטוי הנפוץ 'לרדת על אבטיח', שמסמל מפגש חברתי נטול עכבות ונעדר פורמליות. זה בדיוק מה שאנחנו".
באבטיח יש גם משהו מסתורי. אין תוכו כברו. מה מושך דווקא אותנו, הישראלים, אל המסתוריות הזאת?
"אבטיח הוא כמו הרולטה הרוסית של עולם הפירות. הוא אולי ירוק מבחוץ, אבל עסיסיותו, ארגמניותו ומתיקותו נסתרות מפנינו, ואנו נדרשים לנחש את סודותיו. בעידן שבו אנחנו יודעים הכל על הכל, שבו גוגל עונה לנו על כל שאלה בתוך שנייה ומחוללי בינה מלאכותית הופכים את כולנו למומחים להכל, נראה שהאבטיח נשאר עוד סוד שלא פוצח. לכן נוצר הפולחן הזה סביב בחירת האבטיח - אחד לוחץ ומקשיב לקול המהדהד, אחר מתופף עליו כאילו זה בונגו, שלישי בודק את הזנב כמו דוקטור לפני ביקורת. ויש 'מומחים' רבים ו'דוקטורים' לאבטיח שנותנים בו עוד ועוד סימנים".
ומה האמת? איזו שיטה באמת עובדת?
"כולם יודעים, לכאורה, כיצד לחפש את האבטיח המושלם, אבל מעטים מודים בכישלונותיהם. מעבר לקלאסיקות שציינתי, יש המבחינים בין נקבה לזכר, או מניפים אותו כדי לגלות עד כמה הוא דחוס או מימי. אבל האמת היא שברוב הזמן זה עניין של מזל טהור. המכשפים המקומיים שידעו את סודות האבטיח דומה שנעלמו כמעט לחלוטין, אבל הטקס הזה עדיין חשוב - הוא משמר את החיבור שלנו למסתורין הקטן, לאלמנט הלא־ודאי בחיים. בעולם שבו הכל מנוילן וברובו ידוע מראש, האבטיח עדיין יכול לספק לנו הרפתקה, שלצערנו גם היא לעיתים נלקחת מאיתנו במכירתו בחצאים".
רגע של גילוי
בספרך "הפסקת אוכל" (הוצאת אפיק) אתה מתייחס לסיפורו של ס. יזהר "טיול חם", שבו מתוארת אכילת האבטיח כרגע ממש טרנספורמטיבי.
"הציטוט של יזהר מדהים בחדות שלו: 'וכשנשאנו ראשינו כבר היינו רואים כיצד שוקעת השמש באופק וזה היה זהוב ואדמדם וטעון אבקת־זוהר, והיום היה מסוים, והחבורה כולה ביחד, אוכלת אבטיחים, וזה הנגב. ממש הנגב, הרי הוא, ובסך־הכל לא נורא, מה? כלל לא נורא'.
"דומה שיזהר מנסח כאן את רגע התהוות הישראליות - קבוצת חברים שעברה משהו קשה - הליכה במדבר הלוהט - ולפתע פתאום יש רגע של גילוי. האבטיח הופך להיות המדיום שדרכו הם מתחברים למקום, לחבורה, לזהות. זה אינו רק הקסם שבמתיקות האבטיח או הרוויה שמגיעה ממנו, אלא רגע של חיבור קולקטיבי. זה לא רק אוכל, זה רגע של חיבור לנוף, לחבורה, למקום. האבטיח הופך לסמל הישרדות, אבל גם של מימוש הישראליות המתהווה - 'זה הנגב' - הכרה במקום ובמשמעותו".
גם ציירים ישראלים אוהבים להתייחס לאבטיח ביצירותיהם. אילו טרנספורמציות הוא עבר באמנות הישראלית?
"האבטיח עבר מסע מרתק באמנות הישראלית. הוא התחיל כדימוי אוריינטלי רומנטי וסמל חלוצי. כך, למשל, בציורו של ראובן רובין 'פירות ראשונים', שבו החלוץ מחזיק את האבטיח כאילו היה כדור הארץ, ומסמל היטב את הקשר עם המקומיות. וכך גם בדימויו האוריינטלי של מוכר האבטיחים הערבי בציורו של נחום גוטמן, כמייצג את המזרח האמיתי שהיישוב היהודי המתחדש רצה להיות חלק ממנו במולדת הישנה־חדשה.
"החל משנות ה־90 האבטיח באמנות החל להיטען במשמעויות פוליטיות יותר והופך למוטיב ישראלי מורכב הקשור גם לגופניות, למיניות ולפוליטיקה. כך, למשל, אצל סיגלית לנדאו, במופע וידאו הקרוי DeadSee, היא מתגלה עירומה לצופים על מיצג המכיל 500 אבטיחים שצפים על ים המלח. האבטיח אוזרח והפך לנושא שאמנים ישראלים חוקרים דרכו סוגיות כמו זהות, שוליות חברתית וביקורת על החברה הישראלית".
האבטיח מופיע גם במוזיקה הישראלית. מנעמי שמר ועד שלמה ארצי.
"ב'שיר השוק' של נעמי שמר מתואר הטקס הרומנטי והבלתי פורמלי של מכירת האבטיח בשוק. נעמי שמר מקשרת בשיר בין תופעת הבולבוסים, אותן תצורות סלע ייחודיות לנגב הישראלי, לאבטיחים הנפוצים בשוק, והיא מדגישה את הספונטניות הכרוכה בשיטוט בשוק, את היעדר הפורמליות ואת הפעולה שמדגימה יותר מכל את מערכת היחסים המבוססת על אמינות בין המוכרים לקונים בדמות טקס הטעימה - 'על הסכין'.
"שלמה ארצי נוגע בנימים הדקים של הישראליות בשורה המופלאה 'ערב על אבטיחים יורד' ב'תחת שמי הים התיכון'. וגם ריקי גל מכניסה את האבטיח לקנון שלנו כאשר בשיר 'ילד רע' - בני מסלק לו אבטיח. האבטיח הפך להיות פסקול הישראליות הקיצית, משהו שמייצג את הפשטות, כביכול, של החיים כאן".
האבטיח מוזכר במרחב שלנו עוד בתנ"ך, בספר במדבר, אז התלוננו בני ישראל על עזיבת מצרים, ארץ הקישואים והאבטיחים. בתקופה העות'מאנית גידלו אותו פלאחים מקומיים באדמות השרון. ובחלוף השנים הוא גם הפך לכלי פוליטי.
"ואגב, לא רק במרחב הסבוך שלנו. במלחמת האזרחים בארה"ב, למשל, האבטיחים הפכו לסוג של חקלאות משנית לעבדים המשוחררים. השחורים המשיכו לעבוד אצל מעסיקיהם, אבל גידלו עבור עצמם אבטיח וגידולו הפך לסמל להתנגדות. אצלנו, חלק מהפוליטיזציה של האבטיח התרחשה לאחר מלחמת ששת הימים שהובילה לשליטה ישראלית במיליוני פלשתינים. ישראל אסרה בשטחים אלה הנפת הדגל הפלשתיני בפומבי. כדי לעקוף את האיסור, החלו פלשתינים רבים להשתמש בדימוי האבטיח, שנושא את הצבעים הלאומיים של הדגל - אדום, שחור, לבן וירוק.
"המעבר לסמל התנגדות הוא תהליך מורכב שקשור לדינמיקה הפוליטית. כשאוסרים סמל זהות, נוצרת דינמיקה של חיפוש אחר תחליפים. האבטיח, בזכות הצבעים שלו והיותו חלק מהתרבות החקלאית המקומית, הפך לתחליף מושלם. מסמל של הנאה חומרית אצל האחד, הוא הפך לסמל של התנגדות ומאבק על זהות אצל האחר. אותו אחר מצוי במציאות שונה לחלוטין, והאבטיח הפך להיות הדרך לומר 'אנחנו כאן' בלי לומר זאת בפירוש".
האבטיח מזוהה גם עם אזורים כמו ג'נין ובקעת הירדן, אבל התפרץ במלוא עוצמתו לאחר 7 באוקטובר.
"זה קרה לאחר שבחלק מהרשתות החברתיות החלו לצנזר מילות מפתח כמו 'עזה' או 'פלשתין'. ואז גם הפך האבטיח לקוד חבוי מושלם - מתוק ותמים למראה, אבל נושא מסר פוליטי ברור. הוא זלג מהרשתות להפגנות, לחולצות, למדבקות ולאמנות רחוב, והפך ל'אביזר מחאה' שמאפשר להביע תמיכה בלי להיחשף להתנגדות שדגל מעורר".
זה מדהים איך אוכל משמש גם שדה קרב פוליטי ותרבותי.
"אוכל הוא מרחב נוח להסמלה, ולאפשרות לטעון אותו במשמעויות פוליטיות. כך, למשל, האמריקנים החרימו את הפרנץ' פרייז כאשר הצרפתים סירבו להצטרף לקואליציה שארגן הנשיא בוש לפלישה לעיראק. בקונגרס האמריקני החלו אז לאכול טוגני חופש ולא צ'יפס צרפתי. ולעניינו, האבטיח עצמו לא השתנה, מה שהשתנה הוא הדינמיקה האנושית־פוליטית מסביבו. הוא כבר לא רק פרי שעוזר בהתמודדות עם החום המהביל, אלא ממלא תפקיד בשדה הקרב המתבסס על אוכל כמרחב תרבותי וסימבולי".
בחזרה אל הטקס הפשוט
האבטיח נפוץ בכל העולם: בסין מגדלים מדי שנה כ־60.4 מיליון אבטיחים. גם באיראן מגדלים מדי שנה מיליוני טונות אבטיחים. ניתוח גנטי שנערך לפני כמה שנים העלה שמוצא האבטיח הוא בכלל בסודאן. מעניין לדעת - איזה טעם היה לאבטיח לפני אלפי שנים, איך בכלל הוא היה נראה, ומה צופן לו העתיד?
"לפני אלפי שנים האבטיח היה קטן יותר, מריר יותר. הציורים הקדומים ממצרים הפרעונית מראים פרי קטן יחסית. עם הזמן, באמצעות טיפוח חקלאי, הוא הפך מתוק, גדול ועסיסי יותר.
"לגבי העתיד - אנחנו כבר רואים מגמות. האבטיח הופך קטן יותר, מתוק יותר, ובלי גרעינים. המודרניזציה שלו הולכת לכיוון של נוחות הצרכן - ואני אומר זאת בצער ובמידה של רומנטיקה ותחושות נוסטלגיות. זה אבטיח שאפשר יהיה לקנות בקופסה, נטול קליפה ומוכן לאכילה. אבל יש לכך מחיר - כל התחכומים האלה עובדים נגד האדמה ונגד החקלאים, ואולי גם נגד הטעם. סובייקטיבית, אני זוכר אבטיחים מתוקים יותר מילדותי מאשר אלה שאני מוצא היום".
קודם גם הזכרת את מורת הרוח שלך, כך זה נשמע, מטרנד האבטיחים המנוילנים. המודרניזציה פוגעת בסוד הקסם והפופולריות של האבטיח?
"אני בדרך כלל נרתע ממודרניזציית יתר של המזון שלנו, ובוודאי זה הורס את הקסם. מי שעמד על התפוגגות הקסם בעולם המודרני הוא הסוציולוג מקס ובר, שהראה כיצד המחשבה המודרנית מבטלת באמצעות הסברים מדעיים־רציונליים את הקסם ואי־הידיעה, וכולאת את האדם במה שהוא קרא לו: כלוב הברזל של הרציונליות. לעיתים רבות, התעלומות הקטנות שאפיינו את יחסינו עם האבטיח נעלמו כלא היו. האבטיח הפך מפרי שבחירתו כרוכה במתח ובציפייה, ואף בשימוש בידע מיסטי, למוצר קפיטליסטי הנמכר ללא הוד של עתיקות ופלא - חצוי לשניים ועטוף בניילון נצמד, כאמור. קיימות כבר אפליקציות לבחירת אבטיח טוב, וחלקנו כבר מתייעצים עם צ'אט GPT ודומיו על מה לבחור מתוך ערימת האבטיחים. בספרי אני כותב שאמנם פיצחנו את סודות הגנום האנושי, בקענו את הגרעין, למדנו להנדס צמחים שיגדלו ללא מים, להדפיס סטייקים, אך נשארנו עם פחות פליאה ויופי".
אל מול כל ההישגים שציינת, יש שאיפה נוספת - שנצליח לאכול אבטיח בכל עונות השנה.
"האבטיח צריך להישאר פרי עונתי. אבל אובדן העונתיות, כמו בפירות ובירקות אחרים, מוביל לשימוש יתר בהנדסות גנטיות ובחומרים כימיים לדישון ולטיוב של הקרקע. מעבר לכך, כמו כל דבר שהופך לשגרה, כשהוא זמין כל השנה, הוא מאבד מהקסם שלו, מהציפייה. זה כמו חג שחוגגים בכל יום - הוא מפסיק להיות מיוחד. העונתיות היא חלק מהקסם: הציפייה לקיץ, למפגש עם החברים סביב האבטיח - כל אלו הם חלק מהחוויה. כשאוכלים אבטיח בחורף, אנחנו מאבדים את הקשר למקום ולזמן, מבלי לשמר את מעמדו כ'פרי של הקיץ הישראלי'. ויש גם היבט בריאותי - הגוף שלנו מבקש אוכל שונה בעונות שונות. באבטיח יש לוגיקה של קיץ - הוא מרענן, מלא מים. בחורף הצרכים שלנו אחרים".
לסיכום, אפשר לומר שהאבטיח שלנו נמצא כעת בעידן מורכב, בצומת דרכים.
"ואפילו בצומת דרכים מעניין מאוד. מצד אחד, הוא ממשיך להיות חלק בלתי נפרד מהישראליות הקיצית - המסעדות עדיין מגישות אותו עם בולגרית, המשפחות עדיין 'יורדות עליו' בחופים, והחקלאים שלנו מגדלים אותו בהצלחה. מצד אחר, הוא נקלע לסכסוך פוליטי והפך לסמל מורכב שנושא משמעויות שהוא לא בחר בהן. ובעולם שבו הכל הופך פוליטי ומסובך, אולי עלינו לשאוף לחזור לטקסים הפשוטים: לקנות אבטיח שלם, לנסות לנחש אם הוא טוב, להביא אותו הביתה ולחלוק אותו עם אנשים שאנחנו אוהבים. כי בסופו של דבר, מדובר בפרי נפלא שיכול לחבר אנשים לרגעי שמחה קיציים, ויהיה משמח לראות שהוא שב וממלא תפקיד זה - ותפקיד זה בלבד".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
