העולם כולו נדהם לראות את פריז בוערת (שוב). אך הפעם לא אחרי הפגנה המונית שיצאה משליטה או בהתפרצות זעם ספונטנית על מותו של בן מהגרים מאלימות משטרה, אלא בעקבות ניצחונה של קבוצת הכדורגל פריז סן ז'רמן בליגת האלופות במוצאי השבת. "אבל אם הם ניצחו, למה הם משתוללים?" התפלאו כולם.
מה שלנו נראה מוזר ובלתי מובן, היה דווקא נהיר וברור וצפוי לצרפתים מן השורה. כל כך צפוי, עד שלא מעט ויטרינות וחלונות ראווה באזור השאנז אליזה כוסו בלוחות עץ או מתכת כבדים כבר בשבת, אחד הימים העמוסים בשבוע. פלוגות של משטרת פיזור ההפגנות, ה־CRS, נערכו בכוחות מתוגברים (אך לא מספיקים) לאורך השדרה היפה בעולם, ועם בוא הדמדומים ניתן היה כבר לחוש את המתח באוויר והחשש מהבאות.
לוחות הסיבית הכבדים שמוסמרו לחזית בוטיק היוקרה לואי ויטון הצליחו לעמוד בפרץ. אל חנות הדגל של שאנל הצליחו להגיע כוחות הביטחון ברגע האחרון ולהציף את סביבתה בגז מדמיע, ולכן רק חלון הראווה הענקי שלה ניזוק אנושות; למוצרי היוקרה שלום. אך גורלה של חנות "פוט לוקר" לא שפר עליה, והיא נבזזה בפראות לקול מצהלות ההמון שצבא עליה. במשך דקות ארוכות נצפו עשרות רבות של צעירים עטויי קפוצ'ונים ומסכות יוצאים ממנה בחטף, עמוסים בקופסאות נעליים, ונעלמים ברחובות הצדדיים. כשכוחות המשטרה הגיעו, כבר היה מאוחר מדי.
זה היה גורלם של עוד עשרות בתי עסק. רובם עסקים קטנים: מסעדות, מכוני בריאות, בוטיקים, חנויות מכולת וסופרמרקטים מקומיים. דרך הפעולה כמעט תמיד דומה. חפץ כבד שמוטח כמה פעמים בחזית העסק עד שסבכת הברזל מתפרקת, שבירת חלון הראווה ובזיזה של סחורה וכסף. בעיתון "לה פיגארו" פורסם ראיון שובר לב עם מהגר מסרי לנקה בשם הארון, שחסך כסף במשך עשר שנים והקים מסעדה איטלקית קטנה ברובע ה־17. היא נהרסה כמעט כליל, תכולת הקופה ו־4,000 בקבוקי אלכוהול יקרים נבזזו. אפילו על הגיטרה שלו לא חסו, והיא נשברה. "לקחו לי הכל", אמר, על סף דמעות. תושבת אותו רובע שהצטלמה כשאת פניה מעטר פנס ענקי בעין ימין סיפרה איך, בדיוק כשעמדה לעזוב את הבר שבו צפתה במשחק, משום מקום פגע בראשה כיסא. חבורה של פורעים החלה להשתולל עוד לפני שריקת הסיום. היא אספה את בתה הקטנה ורצה משם הביתה בעוד אותה חבורה אלימה שודדת את הסניף המקומי של רשת קרפור.
אבל לא רק שוד וביזה היו מנת חלקם של הצרפתים באותו ערב - וגם בערב שלמחרת. 563 מעצרים, 192 אזרחים פצועים בדרגות שונות (מהם ארבעה קשה) ושני הרוגים: רוכב קטנוע שנדרס על ידי רכב שנסע בפראות (רכב שכנראה נגנב על ידי בוזזים), ונער בן 17 מהעיר דאקס שנדקר באכזריות עשרות פעמים. 22 שוטרים וז'נדרמים נפצעו אף הם. אחד מהם חטף זיקוק היישר בארובת העין, והוא מאושפז בתרדמת כעת. הנזק שנגרם ברחבי המדינה לאוטובוסים, לתחנות אוטובוסים ולריהוט אורבני עדיין נאמד, אבל הוא עצום. לא פחות מ־692 מקרי הצתות נרשמו ו־264 כלי רכב עלו באש.
הכירו את ה"רקאיי"
לא, אין כל קשר בין ניצחונה של פריז סן ז'רמן לבין המהומות שפשטו ברחבי הרפובליקה. מי שמבעוד מועד מסמרו לוחות עץ כבדים לחזיתות בתי העסק שלהם - ידעו זאת. לורן נונייז, ניצב משטרת פריז שחטף חיצי ביקורת על כך שגייס "רק" 5,400 שוטרים וז'נדרמים - ידע זאת. זוהי כרוניקה של התפרעות ידועה מראש. לא משנה באיזו תוצאה היתה מסיימת הקבוצה הקטארית - פריז נידונה לבעור ולהיבזז. ואכן, לפי אותו נונייז, המהומות החלו כבר מהדקה ה51 למשחק.
למעשה, במקומות רבים ברחבי צרפת נצפו אוהדי הקבוצה מנסים למנוע מהפורעים לבצע את זממם. באחד הסרטונים שפשט כאש בשדה קוצים ברשתות החברתיות נראית קבוצת צעירים, ובהם אחד עוטה דגל פלשתין, מכה באכזריות כבאי שבא לטפל באחד ממוקדי השריפה הרבים לאורך שדרת האליזה. עוטה הדגל המזוקן נראה קופץ על הכבאי ומנסה לחנוק אותו. קללות רבות מוטחות בו - ואז קבוצה של אוהדי פריז סן ז'רמן מתערבת לטובת הכבאי ועוזרת לחלץ אותו מידי התוקפים.
התופעה הזו לא חדשה. זה עשרות שנים (וזה הולך ומתגבר לאחרונה), בכל פעם שיש הפגנה, חגיגה, חג לאומי, אירוע גדול, התכנסות המונית כלשהי, מגיחים מאות רבות של צעירים מהפרוורים הקשים של הערים הגדולות, מנצלים את ההזדמנות ומתערבבים בחוגגים או במפגינים. המטרה: נקמה בכל מה שצרפתי, בכל מה שהם תופסים כ"מדכא". האמצעים? הרס, שריפה, שוד וביזה.
ברונו ראטאיו, שר הפנים הצרפתי, כינה אותם "ברברים". ז'ורדן ברדלה, הכוכב העולה של מפלגתה של לה פן "האיחוד הלאומי", הטיח בהם כינוי נפוץ ופופולרי יותר - "רקאיי" (Racailles), מעין אספסוף. בציוץ שפרסם קצת לאחר חצות, כשממדי ההרס כבר היו די ברורים, הוא גרס: "כמו בכל חגיגה המונית, בירת צרפת הופכת למגרש המשחקים של ה'רקאיי'. תמיד אותן דמויות ותמיד אותה אוזלת יד של המדינה. זו לא רק בעיה חמורה של חוסר ביטחון, זו גם כל תדמיתה של צרפת שמידרדרת בעיני העולם". הציוץ הפך ויראלי מייד.
מי הם, אם כן, אותם "רקאיי"? ההגדרות המילוניות של "לארוס" ו"לה רובר" לקוניות ומכובסות: "אספסוף ראוי לגנאי, אנשים הנחשבים מרושעים", אבל כל צרפתי יודע שהכוונה היא לאנשים שמתלבשים בצורה מסוימת (אימוניות בסגנון אדידס ולה קוסט), מדברים בחתך דיבור מסוים (סלנג קשה מתובל במילים ערביות במבטא אופייני), ובעיקר - מקורם בפרוורים הקשים של פריז. לרבים מהם עבר עברייני כזה או אחר, וכמעט כולם בני מהגרים מדור ראשון או שני.
לגור בכוורות ענק
הרקאיי גרים רובם ככולם במקומות הקרויים "גראנד אנסמבל" בפרוורים שבפאתי הערים הגדולות. מדובר בשיכוני ענק שנבנו על פי עקרונות "העיר הפונקציונלית" של האדריכל השוויצרי־צרפתי הנודע לה קורבוזייה, בעל הנטיות הפשיסטיות. השיכונים הללו בנויים בצורת בנייני "רכבת" ענקיים (לפעמים גם 20 קומות ויותר), שנראים כמו כוורות ענק. בנייני הרכבת העצומים הללו מפוזרים במרחב בדרך כלל בצורה כזו שארבעה או יותר מהם סוגרים על חצר פנימית רחבה.
כשהם נבנו, בזמן מצוקת הדיור הגדולה שלאחר מלחמת העולם השנייה, הם היו משאת נפשם של צרפתים רבים, שקצו בצפיפות הנוראית של מרכזי הערים הגדולות. באותם ימים החצרות בין הבניינים היו מטופחות, חדרי המדרגות היו נעימים והשכנים חייכנים ומסבירי פנים. אבל מהר מאוד הדברים החלו להשתנות.
בשנות ה־50 וה־60, בזו אחר זו, זכו הקולוניות הצרפתיות בעצמאותן. במקביל, הצורך בידיים עובדות הפך דחוף. צרפת חילקה מאות אלפי אשרות עבודה לתושבי הקולוניות לשעבר, שרצו לעבוד ברחבי הרפובליקה. ומהגרי העבודה האלה התיישבו בפרוורים, במרחק נסיעה קצרה ממקומות העבודה שלהם ובשכונות שבהן שכר הדירה היה נמוך יחסית או בפיקוח, מה שנקרא HLM בצרפתית - "דיור בשכ"ד מפוקח", מונח שהפך מילה נרדפת ל"גראנד אנסמבל".
הדור הראשון להגירה היה אנשים קשי יום וחרוצים ברובם. הם עבדו קשה מאוד ושהו רוב הזמן הרחק מהפרוורים, שהפכו לערי שינה מובהקות. הם הביאו איתם את התרבות והפולקלור של ארצות מוצאם, וגם את ריחות הבישולים האקזוטיים והמולה שבה מרבית הצרפתים לא היו מורגלים. ב־1991 נאם ז'אק שיראק (שהיה אז ראש עיריית פריז) את נאומו הידוע לשמצה, "נאום הרעש והריח", שאיגף מימין את התבטאויותיו של סמן הימין הקיצוני ז'אן מארי לה פן. הוא זכה לתשואות ולמחיאות כפיים, משום שהיטיב לתאר תחושות של צרפתים "מקוריים" רבים, שבאותה תקופה נטשו את ה"גראנד אנסמבל".
"מה אתם מצפים (שירגיש) העובד הצרפתי, שיחד עם אשתו מרוויחים 15 אלף פרנק, ורואה בקומה שלו, בדיור הציבורי, משפחה דחוסה - אב, שלוש או ארבע נשים ו־20 ילדים - שמקבלים 50 אלף פרנק קצבה, כמובן מבלי לעבוד!", נאם לקול מחיאות כפיים סוערות. "אם תוסיפו לזה את הרעש ואת הריח, אותו עובד כבר משתגע לגמרי!"
משפחות המהגרים מצאו עצמן, אם כן, יושבות בתוך מכלאות בטון זול, מהסוג שהולך ומתפורר. רובם ככולם הגיעו מאותה שכבה סוציו־אקונומית ממדינות שונות בצפון אפריקה או במערבה. רובם מוסלמים. הילדים הקטנים שאיתם הגיעו או שנולדו בפרוורים - גדלו במציאות קשה שבה ההשגחה ההורית עליהם רופפת ביותר, אם בכלל קיימת. בבתי הספר שלהם הם בקושי פוגשים צרפתים "לבנים". האזורים שבהם הם חיים - כלואים בינות לכבישים מהירים המפרידים אותם משאר העיר, שאליה אפשר להגיע רק בעזרת רכבות פרוורים מהירות או רכב.
לפי השם והמיקוד
למרות הניתוק הגיאוגרפי והפיזי מהחברה הצרפתית, אותם ילדי מהגרים דוברים צרפתית טובה. בתי הספר של הרפובליקה מצטיינים ביצירת צרפתים בתבנית אחודה. הבעיה היא שהשמות שלהם הם "סעיד" או "מבאלה", וכשהם שוקדים על קורות החיים שלהם הם לא יכולים להסתיר לא את השמות שקיבלו מהוריהם ולא את מספרי המיקוד שכל צרפתי יודע למקם היטב. לא פשוט למצוא עבודה בצרפת עם שם ערבי ומיקוד לא נכון.
ה"גראנד אנסמבל" של היום נראים כמו פה מלא שיניים רקובות ושחורות. פה דירה שרופה, שם שער בעוט וגדר מעוקמת. זבל נזרק מהחלונות ומתפזר על אדמה שפעם היתה דשא, ומהנדנדות נותר רק גדם מחליד. הדור השני והשלישי למהגרים מרגיש דחוי, שאף אחד לא רוצה או סופר אותו. האבטלה סביבו מרקיעה שחקים, בפרט כיום, עם ההתפתחויות הטכנולוגיות המואצות והבינה המלאכותית.
ממארסיי ועד פריז, החצרות הסגורות הן דה־פקטו טריטוריות שנשלטות על ידי כנופיות העוסקות בסחר בסמים ובנשק. באופן טבעי, ברירת המחדל עבור הצעירים הגדלים שם היא פשע, זנות וסחר בסמים. חלקם פונים לאסלאם הקיצוני.
המצב בפרוורים הללו לא משתפר. בכל כמה שנים פורצות התפרעויות בקנה מידה כזה או אחר, אבל בין לבין הרפובליקה "שוכחת" מהמצוקה שם. מספר לא מבוטל של סרטים - מ"המולה וזעם" (1988), דרך "שנאה" (1995) ועד "עלובי החיים" (2019) - מתארים באותנטיות את הצרה הצרורה שצומחת במובלעות הבטון הללו, שסוגרות על הערים הצרפתיות היפות כמו טבעת חנק מאיימת.
באזורים הללו הרפובליקה הצרפתית לא קיימת. המשטרה חושבת פעמיים לפני שהיא מסיירת שם, וזה מצריך בדרך כלל היערכות מיוחדת או רכבים משוריינים. שירותי הכבאות חייבים להיות מאובטחים כי הכבאים מותקפים שם תדירות. אפילו שירותי הדואר מוגבלים. בפשיטות שנערכות לעיתים רחוקות מתגלים מצבורי נשק מעוררי דאגה: לא רק קלצ'ניקובים שרובם מגיע מאזור אלבניה, אלא גם מטולי אר.פי.ג'י ורימוני רסס.
בעיית הפרוורים היא בעיית עומק צרפתית רבת שנים. מדי כמה שנים הורסים חלק מהם לאחר הליך פינוי מייגע ומורט עצבים, אבל רוב ה"גראנד אנסמבל" עדיין עומדים על תילם. עמנואל מקרון, הנשיא שהגדיר מחדש את המונח "ברווז צולע", מעולם לא הקדיש מזמנו היקר וממרצו לטפל במצוקה. הוא מעדיף באופן מובהק את השטיחים האדומים, הפטיפורים וקבלות הפנים של מנהיגי העולם.
מאז הכישלון העצום שנחלה מפלגתו בבחירות האחרונות לאסיפת הנבחרים הוא בקושי ישן בארמון האליזה מרוב התרוצצויות בעולם. חשוב לו יותר להכיר במדינה פלשתינית מאשר להכיר בבעיה הבוערת - תרתי משמע - תחת רגליו ותחת רגלי אזרחיו. בקבלת הפנים שערך לפריז סן ז'רמן הוא דאג להודות קודם לממשלת קטאר, לפני שהודה לשחקני הקבוצה שניצחו. חשבון ה־X שלו, שמפיק באורח תדיר מרגליות בשלל שפות, פלט ציוץ אחד ויחיד, שבע דקות לפני חצות - בזמן שפריז שרויה בלהבות וחלונות ראווה מנותצים - "אלופים, אח שלי... פריז בירת אירופה הערב". אף מילה על הפרעות, על ההרוגים, על האימה ברחובות. הציוץ הבא היה סרטון יח"צ ערוך עם שחקני פ.ס.ז' מקיפים את מקרון בארמון האליזה. כולם חיוכים.
אבל בפרוורים סביב עריה השקטות של צרפת רוחשת ולוחשת גחלת השנאה לרפובליקה ולכל דבר צרפתי. ואיתה ההבטחה: עוד נשוב אל הרחובות היפים והמדושנים שלכם וננתץ ונשרוף ונהרוס ונבזוז ונפצע ונרצח - בשוליה של כל הפגנה, של כל חגיגה, של כל שמחה. אנחנו עדיין פה, ואנחנו מתעבים אתכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו