לא להסתפק בחלוקת סיוע: המהלך הנוסף שיכול להכריע סופית את חמאס

נראה שהגענו לרגע הנורא שבו הדילמה של ישראל היא אם לוותר, לעצור את חיסול חמאס רגע לפני הסוף ולקבל הפסקת אש שתימשך שנים ויחד איתה את החטופים; או להמשיך בכיבוש רצועת עזה עד לחיסול סופי של חמאס, בידיעה שמהלך כיבוש הרצועה יעמיד בסימן שאלה גדול את גורל החטופים.

אין הרבה מנתחים אמינים של מצב המלחמה, ואחד הבודדים שבהם הוא אל"ם בדימוס גבי סיבוני. "כשעושים את ניהול הסיכונים לגבי עזה צריך להפריד בין השפעות לטווח קצר לבין השפעות לטווח ארוך. הנכס העיקרי של חמאס הוא החיבור שלו לאוכלוסייה. הקשר הזה שבמסגרתו חמאס מתעלל בציבור העזתי. אם ישראל תדחף להכרעה מהירה, תייצר מרחבים הומניטריים שבהם אין רק חלוקת אוכל אלא גם מרחב שמאפשר שהייה במקום, שימנע מהאוכלוסייה לחזור לידי חמאס - אז אתה מצליח לעודד את האוכלוסייה להגיע לשטחים שצה"ל שולט בהם", אומר סיבוני.

ביום רביעי כבר דווח כי ראשי ארגון שאינו חמאס קוראים לעזתים לבוא לרפיח (ההרוסה), המשוחררת מאחיזת חמאס. הכוונה באופן כללי היא להעביר את האוכלוסייה מדרום לציר מורג (זה כולל רפיח). סיבוני אומר שאי אפשר לראות את הביטחון הלאומי אך ורק דרך הפריזמה של שחרור החטופים. הוא מאשים שהגורמים המעכבים כרגע במהלך ההשתלטות על עזה הם המתפ"ש, מנהלת החטופים, מחלקת הדין הבינלאומי, הפצ"רית ועוד. "המשפטנים לא מוכנים לשמוע את המלה "מצור"", הוא אומר.

יהודי אמריקה במצור

הדה־לגיטימציה של ישראל ושל עצם קיומם של יהודים הגיעה לנקודה שהיא מעבר לסף, נקודת רתיחה וגלישה. זו הברית האדומה־ירוקה

אינתיפאדה אמריקנית. זה לא שם ספרו החדש של פיליפ רות' המנוח. זאת מציאות של אידיאולוגיה נאצית חדשה, המשתלטת בנימוקים של צדק פלשתיני אוניברסלי על חלקים בדעת הקהל האמריקנית. המסאית היהודייה הבריטית מלאני פיליפס חזרה לא מכבר מסיור בארה"ב, והיא מגדירה את המצב "יהודי אמריקה במצור". יש מספיק עדויות שיהודי היום לא יכול להסתובב בגלוי כיהודי ברחוב האמריקני, מונח שכולל הכל. המושגים "אינתיפאדה עולמית" ו"פלשתין החופשית" פירושם ברור גם ליהודים וגם לברית האדומה־ירוקה של האסלאמיזם עם השמאל. לוח התוצאות: רצח ירון לישינסקי ושרה מילגרם בוושינגטון, שריפת ביתו בפסח של מושל פנסילבניה ג'וש שפירו ומתקפת בקבוקי התבערה של מהגר בלתי חוקי מצרי נגד מפגינים פרו־ישראלים בעיר האוניברסיטאית הנחמדה כל כך, בולדר שבקולורדו.

אלימות גלויה כזו, שנתמכת על ידי תיאורטיקנים מהאקדמיה, מעידה על כך שהדה־לגיטימציה של ישראל ושל עצם קיומם של יהודים הגיעה לנקודה שהיא מעבר לסף, נקודת רתיחה וגלישה. גם האנטישמיות בשמאל לא הייתה שם תמיד, לפחות מאז 1967 היא הפכה למתירנית. כלומר, אם יש לך סיבה כלכלית מרקסיסטית משכנעת, לך על זה. תתקוף יהודים. בדרך כלל בשכונה שלך. איזה בעל בית של בניין דירות שאולי גירש כמה דיירים שלא שילמו, או לכל היותר יהודי מהשכונה, אולי בעל מכולת שהחליט מסיבותיו להישאר בברונקס בסביבה של שחורים. אבל אם במרכז מנהטן נרצח יהודי בגלל מראהו כחרדי - זאת היתה שערורייה, משבר שליווה את ניו יורק במשך שנים. לנארד ברנשטיין וחברי האליטה היהודים יכלו להמשיך להתרועע בבתיהם היפים במסיבות פרטיות ובשאר אירועים של "שיק רדיקלי", שאף תועדו ביצירות מופת עיתונאיות כמו אצל תום וולף בתקופה המהפכנית של סוף שנות ה־60 ושנות ה־70.

מי שעוקב לאורך שנים אחר המגזין המאפיין ביותר של האליטה הליברלית, בעיקר בחוף המזרחי, ה"ניו יורקר", רואה את התהליך. ה"ניו יורקר" התמחה בדרכו המיוחדת להגיש את האנטישמיות כמו דג קר אל שולחנות הסלונים המהוגנים במנהטן ובקיימברידג', משכנה של אוניברסיטת הרווארד. ה"ניו יורקר" הפך את האנטישמיות למהוגנת ולמקובלת. הוא וכתבי עת דומים לו ברוחם הם צוואר הבקבוק המחבר בין השמאלנות המהפכנית הרצחנית לבין הליברליזם המוסכם והמקובל בחברה.

אם בעבר, בשנת ה־70 של המאה הקודמת, נדרש מאמץ אידיאולוגי ודיפלומטי גדול כדי להכניס את יאסר ערפאת כאורח שניתן להציג בסלון האירופי, היום המצב הפוך. אסור לדבר על ישראל בחברה מהוגנת, בטח לא לפני הילדים. זו נקודת התלקחות. אם המוקד החברתי מרגיש שיש תמימות דעים שישראל היא גורם הסיכון העולמי מספר אחת וביבי ועזה ולא משנה מה, אז הדברים מתחילים להישפך בשיח גלוי. מובן שלרצוח את ירון ושרה בלב הבירה האמריקנית זה לא יפה. שיירצחו בישראל. בקיבוצים. ליד עזה. אלה בכל מקרה "מתנחלים", "מתיישבים". כשמדברים היום על "רצח עם" (ג'נוסייד), זה לא 55 אלף המחבלים והתושבים האזרחים שנהרגו ברצועת עזה. "ג'נוסייד" בהלכה המקובלת היום באקדמיה ובפריפריה התקשורתית שלה, ובעיקר בגרעין האקטיביסטי של תנועות השמאל, הוא מצב נתון. התפתחותה של ישראל, עצם קיומה, ההתיישבות ביהודה ושומרון, "הכיבוש", "המפעל הקולוניאליסטי", הם בהגדרה ג'נוסייד. צריך לעכל את זה. קוראים לזה Settler Colonialialism (קולוניאליזם מתנחלי). זו הצעקה האופנתית האחרונה שהפכה כל יהודי בעולם ליהודי אחד יותר מדי, משום שהוא או מי מצאצאיו עלול להגיע לישראל ולהצטרף למפעל רצח העם של הפלשתינים. התיאוריה הזאת כבר שקעה והשתקעה במעוזי האקדמיה בישראל.

הקפיצה הגדולה למטה

הקולות הרדיקליים בישראל מצטרפים לקקופוניה של שלילת הלגיטימיות לקיומה של ישראל וחיזוק גיליון האישום העוסק ברצח עם

לפני קצת יותר מחודש נפטר בארה"ב דיוויד הורוביץ. הורוביץ היה ידוע לאורך יותר משנות דור כלוחם נמרץ ביותר בשמאל האמריקני ובעיקר בשמאל המהפכני, תינוקה של רוזמרי, שנולד מרחם השמאל החדש. המוטו שלו שהוטבע בראש המגזין המקוון שלו "פרונטפייג' מגזין', היה "בכל פרוגרסיבי חבוי דיקטטור שמשתוקק לפרוץ החוצה". כמה ימים לפני מותו בגיל 86, בסוף חודש אפריל, הוא קרא לתומכיו לעזור בכל דרך אפשרית להביא "לפשיטת רגל של אוניברסיטאות הווק, המשתמשות בכספי המיסים של הממשלה כדי לבצע אינדוקטרינציה של הסטודנטים ברעל של התמיכה בטרור".

דיוויד הורוביץ לא היה סתם שמרן ימני נרגן, אלא היה מאבות "השמאל החדש", שקם בעידן הפוסט־סטליניסטי. אחד האירועים המיתולוגיים שמסופרים לגביו מתייחס למפגש לא מתוכנן שלו באחד הקמפוסים האמריקניים כבר לפני הרבה שנים עם פעילה מוסלמית שמאלית. היא לא תכננה שהוא יהיה איתה על הבמה, והוא לא ציפה שמישהי כמוה תשתתף בוויכוח הפומבי. כבדרך אגב היא אמרה כי "טוב שהיהודים מתרכזים בישראל, כי זה יקל למחוק אותם מעל פני האדמה".

אם בעבר, בשנת ה־70 של המאה הקודמת, נדרש מאמץ אידיאולוגי ודיפלומטי גדול כדי להכניס את יאסר ערפאת כאורח שניתן להציג בסלון האירופי, היום המצב הפוך. אסור לדבר על ישראל בחברה מהוגנת.המוקד החברתי מרגיש שיש תמימות דעים שישראל היא גורם הסיכון העולמי מספר אחת

הקמפוסידאה האמריקנית היתה סובלנית לאמירות כאלה. אני יכול להגיד ששמעתי דיבורים ברוח דומה במונטריאול בסוף שנות ה־80, אם כי בלי היסוד הנאצי־סטליניסטי של טבח המוני טוטאלי. סתם אנשים, בעיקר אנשי שמאל יהודים, יושבים בסדר פסח, ובמקום לדבר על יציאת מצרים הם מקשקשים על הסוגיה של אקסודוס הפוך: איך להוציא את היהודים מארץ ישראל.

בישראל תופעה כמו של דיוויד הורוביץ וחברו פיטר קולייר (ויחד איתם עוד אינטלקטואלים פחות מוכרים) כמעט אינה מוכרת: אנשים שבאו מעומק השמאל המהפכני, הכירו בשלב מסוים בטעויות הקולוסאליות מבחינה מוסרית ומדינית, והעזו לנתק את עצמם ולהזדהות עם האגף השמרני בפוליטיקה האמריקנית, או בשפה ישראלית - עם הימין. במארס 1985 פרסמו הורוביץ וקולייר את המאמר המיתולוגי שלהם ב"וושינגטון פוסט", "שמאלנים למען רייגן". הם התוודו בפני חבריהם שאיתם הלכו בדרך ארוכה שהפכה לחרפתית, כי בנובמבר שעבר (1984), בבחירות לנשיאות, הם הצביעו כל אחד בנפרד לטובת המועמד הרפובליקני רונלד ריגן. קולייר והורוביץ היו העורכים הבכירים של המגזין הרדיקלי המפורסם ביותר של שנות ה־60 וה־70, "Ramparts". זה היה מגזין שהיו לו הרבה חשיפות מפוצצות, כולל יומנים של צ'ה גווארה, הם הפכו אותו לאייקון שצעירים מוכי איוולת לבשו חולצות שלו בעידן שלפני האליל החדש בשכונה, יחיא סינוואר. קשה להחליט אם הכאפייה היא היום התחליף לדיוקן צ'ה גווארה או היא צלב הקרס. נדמה לי שזה צלב הקרס החדש. יהודי שרואה היום כאפייה, יודע שהכוונה היא לאותת לו שמישהו רוצה לרצוח אותו. סקופ אחר של "ראמפארטס" היה שכתב העת האיכותי ביותר של השמאל הליברלי הסוציאליסטי המתון בעולם המערבי, "Encounter", מומן למעשה בידי ה־CIA.

הורוביץ טען, שהשמאל האמריקני (ולא רק הוא) היה מכור לווייטנאם. הכל היה וייטנאם. הכל התחיל ונגמר במלחמת וייטנאם, כמו התמכרות לסם. כשהוא וחברו קולייר ניתחו את התופעה ומה שצמח ממנה, האשימו אותם שזהו גט כריתות ל"שנות ה־60". הורוביץ הודה ברצון באשמה, משום שלהבדיל מכל יצרני המיתוסים של תהילת שנות ה־60, הוא טען שהדור שנוצר ושעוצב בכור ההיתוך של התקופה ההיא היה דור הרסני. דור של הרס, אבל גם דור שדאג מאוד לקריירה שלו, ובתוך כעשור ואולי שניים כבש את משרות ההוראה בקולג'ים ובאוניברסיטאות הגדולות. אותו דור שהעלה באש את הגג באחד הבניינים המרכזיים בקולומביה, חינך את בני הדור שכבש לפני כחודש את הספרייה האוניברסיטאית ועשה שם פוגרום. מכת ההמשך של וייטנאם היתה שאם ג'ואן באאז התקוממה נגד מחנות החינוך מחדש בוייטנאם לאחר כיבושה בידי הקומוניסטים, השמאל מייד התנפל עליה; אבל המופתי של השמאל, נועם חומסקי, ידע להצדיק את המהפכנים של החמר רוז' בקמבודיה גם כשבשדות הקטל שלה גוועו שני מיליון בני אדם.

הורוביץ ידע להגיד את האמת מבלי לרכך את המהלומה. למשל, שהעיקרון היחיד לדבר צודק מבחינת השמאל זה כל מה שהוא אנטי־אמריקני. אם בריה"מ או צפון וייטנאם או קסטרו או האח הקטן שלהם, יאסר ערפאת, פועלים נגד ארה"ב, פוגעים בה - הם בצד הטוב. כמו במדינת ישראל של הדור האחרון: קודם כל להאשים את אמריקה. ישראל אשמה, זאת אקסיומה. ועובדה שכל תיאוריה חברתית חצי אפויה שמסבירה את הטיעונים האלה על בסיס של כמה עובדות היסטוריות, מקבלת את פרסומה ותוקפה מעצם שלילת הלגיטימציה לקיומה של ארה"ב או של ישראל.

הקולות הרדיקליים בישראל מצטרפים לקקופוניה של שלילת הלגיטימיות לקיומה של ישראל וחיזוק גיליון האישום העוסק ברצח עם. אם לפי אהוד אולמרט, יאיר גולן, בוגי יעלון ועמירם לוין ישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה - אם להשתמש בביטוי מתון - זה רק מוסיף צבע לתמונה הכוללת של מדינה נפשעת. בראשה פושע הנעזר בעוד פושעים. הרמטכ"ל לשעבר ובכירי ביטחון אחרים מדברים על כך שראש הממשלה הוא האויב, האויב הפנימי, יותר מחמאס. זה מחזק את התמונה של ברית השמאל והאסלאם, שלפיה ישראל היא אויב נפשע של האנושות, וכך גם כל היהודים. הציבור יכול לשפוט מי באמת קיצוני, בן גביר או אולמרט. סמוטריץ' או יאיר גולן.

יללת התן

ד"ר שמואל שניידר, שנפטר בחודש שעבר, לא נרתע מלתקוף את אנשי הרוח הישראלים. "התקף טנטרום", הוא אבחן את מצב הרוח האחיד של שכבה חברתית שלמה

ד"ר שמואל שניידר לא דמה לדיוויד הורוביץ, אבל איכשהו הוא מתחבר לי. הוא נפטר בנכר לפני כשבועיים וחצי. היה פרופסור לספרות עברית בישיבה יוניברסיטי. תמיד היה דוס גאה ומחוספס, שראה בשקיפות חסרת רחמים את נביאי השמאל הספרותיים. לפני 12 שנים הוציא את קובץ מסותיו "למי ייללו התנים", והתנים בחתונת הדמים השמאלית־ספרותית היו להקתו של עמוס עוז. אולי בגלל ישיבתו בניו יורק הוא לא נרתע מלתקוף את עוז וחבריו, מאיר שלו, דויד גרוסמן, יהונתן גפן וכל השאר, ועשה זאת שלא ברוח הסטיקר "אבא תרחם". כשהיה מגיע לארץ, תמיד רצה לפגוש אותי.

ישבנו לפעמים בבית קפה מחוק בתל אביב או על ספסל בשמש הצהריים בשולי שכונת מונטיפיורי, שבה מוקמה מערכת "מקור ראשון". הוא היה מאלה שעוד גזרו מאמרים מהעיתון. עוז העז להיחשף יותר באנגלית מאשר בעברית בעיתונות המקומית, ושניידר היה שולח את ממצאיו בדואר. שניידר אפיין את השמאל כנתון להתקפי "טנטרום". הוא לא התעמק בתיאוריות ההיסטוריות אלא בהתנהגויות שביטאו "התקף זעם אינפנטילי". מצב רוח אחיד של שכבה חברתית שלמה: למה לא סיפרתם לנו שבגין עלול לעלות לשלטון?! ונתניהו!