כשצ'רצ'יל הזהיר מפני סכנת התאסלמות אירופה

צפיתי בתחילת השבוע במתפרעים שורפים את פריז אחרי הניצחון של פריז סן ז'רמן על אינטר מילאן בגמר ליגת האלופות, ניצחון שהפך כצפוי לפסטיבל של אלימות פרימיטיבית ברחובות הכרך היפה בעולם (כך יש מי שטוען).

האספסוף מביע את תשוקתו הקולקטיבית לכדורגל באמצעות ונדליזם. זה מטומטם כמו שזה נשמע וגורם לך לחשוב כמה דברים. אלפיים שנה חיו יהודים ביבשת המכונה נאורה ותרבותית - תקופה ארוכה עבור אבותינו כדי לספוג את המגוון העצום של ההמצאות הסדיסטיות של המקומיים. קטלוג שלם ומגוון של זוועות קטנות וגדולות, שהפכו לשגרה ולמציאות חיים עבור אבותינו.

אלפיים שנה חיו יהודים באירופה וחוו השפלה, רדיפות, עלילות דם, פוגרומים, שריפות, גירושים, עוני כפוי, אונס ורצח. אירופה ממש אהבה לשנוא אותנו. לכן גם היום קל להם לשנוא אותנו כי השנאה הזו היתה אמיתית, טהורה, קיצונית כמו שרק אירופה יודעת לשנוא או לאהוב.

האימאם הבריטי מבטיח חליפות אסלאמית בממלכה המאוחדת, שבה חייו של כופר יהיו שקולים לחיי פרה. יש להודות שזו הצהרה כנה, לפחות הוא לא צבוע כמו האינטלקטואלים עם המבטא המושלם

והגוף היהודי תמיד היה היעד. אנסו, רוצצו ראשים, קרעו בטנים. שנאת יהודים היתה אחד הפרויקטים העקביים ביותר של הציוויליזציה המערבית. ובכל זאת, מעולם לא תועדה התפרעות יהודית אחת. יהודים לא עשו פוגרומים בשכניהם.

לא היה ראש כרות של חייל צרפתי שהתגלגל ברחובות מרסיי. רבנים, עד כמה שידוע, לא איימו לכפות את ה"שולחן ערוך" על ברלין או על פריז באמצעות גדודי בחורי ישיבה חמושים. היהודים פשוט רצו לחיות - שזה, תודו, רצון צנוע למדי אם כי אולי מעט יומרני, לנוכח התשוקה של הגויים להשמיד אותנו או במינימום להמיר את דתנו. וראו זה פלא, על אף מספרם הזניח של היהודים - חלקיק אחוז מהאוכלוסייה שתיעבה אותם - הם תרמו לעולם באופן שאף אומה אחרת לא תרמה.

והנה המהגרים המוסלמים של אירופה המערבית, שירשו במידה רבה את מקומם של היהודים שהושמדו, זוכים לגן עדן של מדינת רווחה. אפילו בפנטזיות הכי רטובות שלהם בחורבות דמשק או קאבול הם לא חלמו על זה. הם ברחו מסוריה, מעיראק, מאפגניסטן, מסומליה - מקומות שבהם חיו כמו כלבים מכונמים. כעת הם מקבלים דמי אבטלה שמגיעים בדיוק במועד, דיור חברתי איכותי מזה שקיים בפאתי טהרן, רפואה חינם וחינוך חינם.

ובמקום להתרפק על האושר הבלתי צפוי הזה, להיות אסירי תודה, הם נושכים את היד המזינה אותם. לועסים אותה. השילוב הצדקני והמעוות של הירוק האסלמי והאדום של השמאל נולד וטופח בחממות האינטלקטואליות של האקדמיה המערבית. אותם חוגי חברה ורוח, שחיפשו תחליף אופנתי לחתרנות הקומוניסטית שאבד עליה הכלח. קוקטייל רעיל של סוציולוגיה ניאו־מרקסיסטית מדוללת, ליברליזם אוניברסלי נאיבי עד כדי טמטום ורגשות אשם קולוניאליים שנופחו לממדים מיתולוגיים.

השילוב המעוות הזה הופך את אירופה למה שהיא - מאדאם קשישה שמשלמת ללקוחותיה. לכן אירופה מוכנה לשלם לערבים בחרם על ישראל. לא יעזור להם. המשחק רק התחיל, עם התמונות מפריז, מבריסל, מברלין ומלונדון.

קחו לדוגמה את האימאם הבריטי שמבטיח חליפות אסלאמית בממלכה המאוחדת, שבה חייו של כופר יהיו שקולים לחיי פרה. יש להודות שזו הצהרה כנה של האימאם. לפחות הוא לא צבוע כמו האינטלקטואלים עם המבטא המושלם. המוסלמים אומרים מה הם רוצים ולמה הם מתכוונים, והמערב מקשיב בנימוס, מהנהן בהבנה וממשיך לממן את כורתי ראשו. זו התאבדות איטית בתשלומים.

הסופר ארתור קוטסלר כתב ב־1958 את "המדריך לנוירוזה הפוליטית", שבו ניתח את נפשו של השמאל המערבי. הטקסט עדיין רלוונטי. טיפוס X הוא קומוניסט נלהב לשעבר, שמדלג כפרעוש נרקיסיסטי בין סיעות אופוזיציוניות זעירות. כל אחת מהן היא מאבק טהור יותר מקודמו. מדויק יותר, מצומצם יותר. משפחה אינטלקטואלית קטנה שעיקר עיסוקה הוא גירושים אידיאולוגיים וניתוח האופוזיציה הפנימית. עשרה חברים, שישה נבגדים, ארבעה נותרים, שני מסתכסכים, אחד נשאר לכתוב מניפסט.

טיפוס Y הוא הנימפומן הפוליטי. הוא מזנק מכנס פרוגרסיבי למשנהו. הוא מוחה כרוני. הוא זועק נגד כל עוולה, אמיתית או בדרך כלל כזו שהומצאה במוחו הקודח. זוכרים את "הנישוב"? אין אג'נדה אזוטרית מספיק שלא יאמץ אל חיקו. עודף חשק פוליטי, מאבחן קוטסלר, פורח להפליא בערוגות השמאל הרדיקלי, שבו המיניות המודחקת מוצאת פורקן בהפגנות סוערות למען זכויות החלזונות המדוכאים. העולם הוא סופרמרקט ענק של מדכאים לבנים, עגלת הקניות של הנימפומן הפוליטי תמיד מלאה.

טיפוס Z הוא המזוכיסט הפוליטי, הפטריוט ההפוך. ברל כצנלסון כבר זיהה קודם. השנאה העצמית שלו דורשת פורקן של השפלה לאומית; הוא מייחל לשוט שיצליף במולדתו, הוא אולי אפילו ישלם על הזכות לצפות במחזה.

ב־1899 פרסם צ'רצ'יל את הספר "מלחמת הנהר", תיאור חוויותיו בלחימה בסודאן. הוא היה צעיר, חרבו על הירך, מחפש את התהילה שתגדיר את חייו. הוא רואה את האסלאם בעיניים חשופות, בלי פי.סי, בלי מכבסת המילים של האקדמיה הממומנת בכבדות על ידי שבטי המדבר. הטקסט הצ'רצ'יליאני, גם אם חוטא בהכללה, מנתח ללא הרדמה את סכנת קנאות האסלאם: "כמה נוראות הן הקללות שהאסלאם כופה על חסידיו! נוסף על הטירוף הקנאי... קיימת אותה אפתיה פטליסטית מפחידה. התוצאות ניכרות בארצות רבות. הרגלים בזבזניים, שיטות חקלאיות מרושלות, שיטות מסחר איטיות ואי־ביטחון ביחס לרכוש שוררים בכל מקום שחסידי הנביא שולטים או חיים בו.

"למוסלמים כיחידים יכולות להיות תכונות נהדרות - אבל השפעתה של הדת משתקת את ההתפתחות החברתית של מאמיניה. אין בעולם כוח מסיג לאחור חזק ממנה. רחוק מאוד מגסיסה, האסלאם הוא דת מיליטנטית שעושה לעצמה עוד ועוד נפשות. האסלאם כבר התפשט בכל אפריקה המרכזית ומצמיח לוחמים עשויים לבלי חת בכל צעד וצעד; ואילולא היתה הנצרות מוגנת בזרועותיו החזקות של המדע - המדע שכנגדו נאבק האסלאם לשווא - כבר היתה הציוויליזציה של אירופה המודרנית עלולה ליפול, כפי שנפלה הציוויליזציה של רומא העתיקה".

כשצ'רצ'יל כותב הוא לא מעלה על הדעת איזה כוח ברברי יעלה באירופה וישתמש במדע לג'נוסייד. מצד שני, המדע האירופי עסוק בעיקר בפיתוח אפליקציות יעילות יותר למשלוחי מזון, בייצור תרופות נגד דיכאון ובחרמות נגד ישראל.

ובזמן הזה הלוחמים העשויים לבלי חת של הג'יהאד כבר מזמן אינם מוגבלים לאפריקה המרכזית, אלא מנהלים סניפים משגשגים בפרוורי פריז, לונדון ובריסל.