ההיסטוריה של הימים שבהם שוחררו הר הבית והכותל המערבי, לפני 58 שנים, אינה מפסיקה להפתיע. חודשים אחדים לפני מלחמת חרבות ברזל, פרסמנו כאן - ערב יום ירושלים - שראש הממשלה באותם ימים, לוי אשכול, כלל לא ידע בזמן אמת על המהלך הכי משמעותי שנעשה בכותל המערבי: מחיקת שכונת המוגרבים ששכנה למרגלות הכותל המערבי, אירוע היסטורי שהפך את סמטת הכותל הצרה לרחבת ענק, ועיצב לדורות את מקום התפילה הקדוש ביותר ליהודים לאחר הר הבית.
מי שחשף אז את הסיפור מעל דפים אלה היה ד"ר שמואל בהט, בתחקיר שגילה פרטים רבים על הרס שכונת המוגרבים וסילוק תושביה. אנשי המוגרבים מיררו את חייהם של באי הכותל והמתפללים היהודים לאורך דורות רבים לפני קום המדינה, הצרו את צעדיהם שם, טינפו אותו בגללי בהמות ובצואת אדם, ואף גבו מהם דמי חסות תמורת הזכות להתפלל מול אבניו. מי שניהלו את האירוע המתגלגל בשטח ושינו את פני הכותל לדורות, ללא אישור מלמעלה, היו טדי קולק והאלופים עוזי נרקיס, חיים הרצוג, ושלמה (צ'יץ') להט יחד עם כמה אישים נוספים. לאשכול, כאמור, נודע על כך רק בדיעבד.
עכשיו, כשהמלחמה בעזה עדיין נמשכת, מפרסם הרב מנחם הכהן בן ה־92 (הח"כ הדתי הראשון שכיהן במפלגה חילונית, "העבודה"), ספר אוטוביוגרפי על מסע חייו, "למען אחיי ורעיי, פרקי חיים" (הוצאת מודן), ובו גילוי על כמעט אירוע דומה נוסף - משמעותי אף יותר: עצם ההחלטה לכבוש את העיר העתיקה - שהיה מי שניסה לזרזה ולדחוף לביצועה, ללא אישור הממשלה.
הדפים הרלוונטיים לענייננו בספר של הכהן, 58 שנים אחרי איחוד ירושלים ושחרור המקומות הקדושים, אמנם אינם רבים, אבל עדותו כאחד האנשים הכי מקורבים לרב שלמה גורן, הרב הצבאי הראשי של צה"ל באותם ימים, היא בעלת ערך רב.
גורן כדמות דומיננטית בימי השחרור הראשונים, וכמי שהיה מעורב מאוד במהלכים לעיצוב המציאות החדשה בהר הבית ובכותל המערבי, נחרד, כך מתברר, מהאפשרות שהממשלה לא תאשר לצה"ל לשחרר את ירושלים - והיו ביומיים הראשונים של מלחמת ששת הימים לא מעט רגעים כאלה - ועל כן נקט מהלך עצמאי מול מפקד חטיבת הצנחנים מוטה גור, שאותו הכיר היטב.
זה קרה יממה אחרי אירוע ידוע יותר, שהתרחש שעות מעטות בלבד אחרי פרוץ המלחמה, שאף הוא עסק בשאלה אם ומתי ישראל תשחרר את ירושלים והעיר העתיקה, כאשר יגאל אלון הבהיר לרה"מ אשכול בצהרי 5 ביוני 1967: "בגין ואני רוצים את ירושלים''.
למחרת היום, מספר הרב מנחם הכהן, הגיעו הוא והרב גורן אל חצר מוזיאון רוקפלר, לא הרחק משער שכם, שם פגשו את מפקד חטיבת הצנחנים מוטה גור: "הרב גורן בירך אותם בחגיגיות על ההזדמנות שנפלה בחלקם לכבוש את העיר העתיקה (אך) בתגובה אמר לו גור, כי לפני זמן קצר קיבל פקודה ולפיה אין להיכנס לעיר העתיקה, אלא רק להקיף אותה מכל הצדדים, ולצור עליה. להערכתו, הממשלה חוששת מההשלכות המדיניות והדתיות של ניהול קרבות ליד האתרים המקודשים לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, ועוד יותר מהסיבוכים הכרוכים בשליטה על אתרים אלה, ולכן תעדיף להשאיר את העיר העתיקה כמובלעת בשליטה ערבית.
"דבריו של מוטה", מעיד מנחם הכהן, "נפלו על הרב גורן כרעם ביום בהיר. בדקות הבאות הוא ניסה לשכנע את גור להפר את הפקודה, ולהורות לכוחות לפרוץ לעיר העתיקה. 'ניתנה לך הזדמנות היסטורית, חד פעמית, לשחרר את הר הבית אחרי אלפיים שנה ואסור להחמיץ אותה', הוא טען. 'אני אלוף. אתה אל"מ. אני אתן לך פקודה לכבוש את העיר העתיקה ואתה תציית'".
"בעייתי, אבל נעשה זאת"
הכהן והרב גורן שבו לזמן קצר לתל אביב, בעת שהממשלה דנה שם בשאלת הפריצה לירושלים. גורן, שלשכתו היתה צמודה ללשכת ראש הממשלה, עמד בכניסה וכל שר שעבר התבקש להישבע שיצביע "בעד ירושלים". חלק מהשרים חייכו בנימוס והאיצו את צעדיהם, אך מנכ"ל משרד רה"מ, יעקב הרצוג (דודו של הנשיא דהיום, יצחק הרצוג) התעכב ואמר לרב גורן: "זה בעייתי, אבל אני חושב שנלך על זה בכל אופן, בלי להסס". אלא שההחלטה באותה עת עדיין התעכבה.
באירוע כמעט מקביל בפסגת הר הצופים, שיש בו כדי להסביר את העיכוב, השקיפו יחדיו באותן שעות שר הביטחון משה דיין ואלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס על העיר העתיקה. נרקיס דחק אף הוא בדיין להיכנס לעיר העתיקה, ודיין השיב בשלילה ובשאלה: "מה אנחנו צריכים את כל הוותיקן הזה?" רוצה לומר: את הסיבוך שבשליטה על הקומפלקס המוסלמי־נוצרי־יהודי הזה.
הכהן מעריך בספרו, כשהוא מתאר את שיחת גורן־גור יום קודם לכן, כי קרוב לוודאי שמוטה גור לא היה ממלא את הפקודה שגורן היה נותן, אילו עמדה בסתירה להוראות הממשלה והפיקוד העליון, אבל הדילמה הזאת נפתרה למחרת ב־7 ביוני, היום השלישי למלחמה, כששר הביטחון משה דיין נתן למרות הכל את האישור לצה"ל לפרוץ לעיר העתיקה ולכבוש אותה.
לרב גורן יש גרסה מרוככת מעט יותר של השיחה עם גור. גם הוא מספר ביומנו על הרגעים שבהם התעכבה הפקודה לפרוץ לעיר העתיקה, ומתאר את גור, על הרקע הזה, כ"מדוכא מאוד". גורן מספר שאמר לגור כך: "אילו אני במקומך, לא הייתי יכול להתאפק כאשר ניתנת לי הזדמנות היסטורית לשחרר את הר הבית אחרי אלפיים שנה. כי מה היה קורה, היו מעמידים אותי למשפט והיו דנים אותי למאסר? מוטב לחיות כל החיים בבית סוהר ובלבד שירושלים והר הבית יהיו משוחררים, מאשר להיות משוחרר וירושלים תהיה משועבדת. הוספתי לו שאין הדברים מיועדים להשפיע עליו להפר את ההוראות, ואני רק מביע את הרהורי ליבי..."
ספרו של הכהן מרחיב בפרטי האירועים המרגשים סביב שחרור הכותל והר הבית, שעוד ניגע בהם, אך נעדר אירוע משמעותי מורכב נוסף שגורן היה מעורב בו, אירוע שחשפתי כעיתונאי לפני שנים רבות, לאחר שמשפחת הכהן העבירה לידי קלטת ובה דברים שנשא הרב גורן לאחר המלחמה, בהרצאה לפני קציני הרבנות הצבאית.
בינו לבינו, כך התברר מהדברים שנשמעו שם, הרהר הרב גורן באפשרות פיצוץ המסגדים על הר הבית. גורן הודה שהחלטתו של משה דיין להעניק למוסלמים אוטונומיה דתית בהר היכתה אותו בהלם. "הסגרנו את הר הבית לידי המוסלמים. הם מחללים את ההר יום יום ושעה שעה, כי אין שום פיקוח מצידנו. אנו סילקנו את ידינו מהר הבית. הפקרנו אותו לפריצים... צריכים היינו לגזור מחדש צומות על החילול של המקום הזה, מקום המקדש..."
אחר כך גילה גורן למאזיניו בחדר הסגור את שחלף בראשו במהלך המלחמה: "אני הייתי מוכן לשלם למוסלמים כמה שהם רוצים, שיעריכו את ההכנסות שהיו ושיהיו להם אי פעם מהר הבית. שהמדינה תשלם להם מהתקציב שלה... אמרתי זאת למי שאמרתי זאת... ובלבד שלא תהיה להם דריסת רגל בכל השטח הזה של הר הבית. אינני אומר להוציא אותם משני המסגדים, כי אם הייתי יכול הייתי עושה זאת. כלומר יכולנו לעשות את זה, ואני חושב שזאת בכייה לדורות שלא עשינו את זה. אמרתי זאת גם לשר הביטחון. הוא שאל אותי, בנוכחות הרמטכ"ל: וכי אתה אינך סבור שהיה צריך לפוצץ את מסגד עומר ואל־אקצא? אמרתי לו: 'בהחלט, היה צריך לפוצץ'. אני חושב שזאת בכייה לדורות".
גורן הסביר את כוונתו (שלימים הכחישה באוזני) לאנשי הרבנות הצבאית: "בזמן הכיבוש, תוך כדי סערת המלחמה, הם ירו עלינו ואנו ירינו עליהם, וחיל האוויר השליך פצצות ורקטות. שאלתי את מפקד חיל האוויר (מוטי הוד - נ"ש). הוא אומר: במחי יד אחת. 'אני בעצמי הייתי עולה', הוא אומר, 'והייתי מוריד אותו לגמרי מעל פני הקרקע, לגמרי, שלא ייזכר ולא יישמע, ולא ייפקד שהיה שם פעם מסגד עומר...' רק היה צריך לתת פקודה, ובשעת מעשה בוצעו הרבה דברים בלי לתת פקודות, אבל משום מה 'משיב חכמים אחור ודעתם יסכל'".
התרת נדרים
כאמור, הכהן דילג על האירוע הזה בספרו, שנערך על ידי שלושת ילדיו (פרופ' אביעד הכהן, ד"ר חגית הכהן וולף ועו"ד מירון הכהן) לאחר שאביהם הקליט לבקשתם את זיכרונותיו. לעומת זאת, הכהן חושף לא מעט רגעים היסטוריים אחרים מאותם ימים, שלרבים מהם היה קשור הרב גורן, שהכהן היה כאמור איש סודו ואמונו. לימים, הם נחלקו באמונותיהם ובהשקפותיהם, אף שברמה האישית נשארו ידידים טובים.
תוך כדי השיחה עם מוטה גור במוזיאון רוקפלר, מספר הכהן, "בעוד הרב גורן מנסה לשכנע את גור לפעול עצמאית ולצאת לכיבוש העיר העתיקה, ועוד בטרם אישור הממשלה, נזכר הרב גורן שאם העיר העתיקה תיכבש, הוא ירצה לתקוע בשופר... וביקש ממני שאסע מייד אל בית חותנו, הרב דוד כהן ("הנזיר"), כדי לקחת משם שופר".
בית "הנזיר", ברחוב עמוס בירושלים לא היה זר להכהן. הוא ביקר בו עם אביו, כילד, פעמים רבות. "הנזיר", דמות רבנית ייחודית וחריגה, שככינויו כן הוא - נוהג מנהגי נזירות - היה שרוי כדרכו תדיר בתענית דיבור, אך הצביע על החלק העליון של ארון הספרים. הכהן טיפס על כיסא, הוריד את השופר, והביא אותו לרב גורן.
בשעות המוקדמות של הלילה עוד הספיק הכהן לחטוף תנומה קצרה, כשהוא שעון על אחד מקירות המוזיאון. בלילה חזר עם גורן למחנה מטכ"ל בת"א, אך בחלוף שעות אחדות כבר עשו השניים את דרכם בחזרה לירושלים. היה זה בוקרו של יום כ"ח באייר, 7 ביוני, היום השלישי למלחמה. סמוך לשעה חמש בבוקר נתן שר הביטחון משה דיין את האישור לצה"ל לפרוץ לעיר העתיקה ולכבוש אותה. השניים, ששמעו שכיבוש העיר העתיקה כבר החל, הדביקו את הצנחנים במהירות, תוך שהם רצים אחריהם במעלה הרחוב שמוביל לשער האריות. הכהן עם קסדה לראשו, והרב גורן עם ספר תורה ושופר בידו, כשלראשו רק כובע מצחייה.
"כשהגיע לשער האריות", ממשיך הכהן לתאר, "תקע הרב גורן בשופר. היתה זו סדרת 'תקיעה־שברים־תרועה־תקיעה', כמקובל בראש השנה, שכן לפי ההלכה יש לתקוע בשופר לפני יציאה למלחמה. בערך בשעה עשר בבוקר הודיע מוטה גור בקשר: 'הר הבית בידינו'. הגענו עם החיילים הראשונים לרחבת הר הבית, והרב גורן תקע שוב בשופר. ברחבת הר הבית התארגן מסדר מאולתר. אלוף הפיקוד נרקיס קרא הודעה קצרה והרב גורן קרא בפני החיילים את המנשר שהעליתי על הכתב יום קודם לכן".
לאחר קריאת המנשר פצחו הצנחנים, באופן ספונטני, בשירת "ירושלים של זהב" של נעמי שמר. השיר הושמע לראשונה רק שלושה שבועות קודם לכן, בפסטיבל הזמר, ובתוך זמן קצר הכירו אותו כל תושבי הארץ. תוך כדי כך הגיעו לרחבה גם שר הביטחון דיין והרמטכ"ל יצחק רבין.
הכהן עצמו לא בזבז זמן. כשהוא מלווה בשני צנחנים פנה לכיוון הכותל המערבי. הוא זכר היטב כיצד בתור ילד היה צועד בכל ערב שבת לכותל המערבי עם אביו ואחיו, כשבשער יפו ניצב שוטר בריטי שהיה מלווה אותם לכותל. בדרך כלל בקושי היה שם מניין מתפללים. השוטר היה מחכה עד תום התפילה ומלווה אותם בחזרה לשער יפו.
אבל כעת הגיע הכהן מהכיוון ההפוך - מהר הבית. מביקוריו הקודמים בכותל, בעודו ילד, הוא זכר היטב את המדרגות שהובילו מ"השטח האסור" בשבילנו אז, שער המוגרבים, למטה, אל עבר הכותל המערבי. בסיוע שני הצנחנים שנלוו אליו הם פרצו את הדלת הקטנה של שער המוגרבים, ומשם מיהרו לרחבה הצרה של הכותל. ברחבה היו שני ערבים, שהרימו את ידיהם בבהלה. הכהן ושני הצנחנים הניחו אותם לנפשם.
שתי תמונות איקוניות
"הרב גורן", מספר הכהן, "שהשתוקק להירשם בהיסטוריה כמי שהיה ראשון בכותל המערבי, שם לב לפתע, בעיצומם של דבריו הנלהבים לפני מסדר החיילים שברחבת ההר, שנעלמתי לו, והבין מייד. הוא עזב את החיילים ורץ לכיוון הכותל עם נהגו, אריה שלום. הרב גורן לא הכיר את הדרך שהובילה מהר הבית לכותל. הוא מעולם לא צעד בה קודם - אבל בדיוק באותו רגע עבר לידו ערבי שהבין שפניו מכוונות לכותל וצעק לו בערבית: 'מן הון' (מכאן).
"הרב גורן, נהגו, וחיילים נוספים שהצטרפו אליהם רצו לכיוון הכותל ושעטו במורד המדרגות אל הרחבה. הרב גורן רץ בראש, ואחריו הצנחנים. אמנם הקדמתי אותו, עם שני הצנחנים שהיו עימי, אבל הרב גורן פנה אלי בתחינה, הפעם לא כפקוד, אלא כחבר, ובפיו בקשה: אנא, אל תספר שהגעת לכותל לפניי.
"מכיוון שהכרתי היטב את רגישותו של הרב גורן למקומו העתידי בהיסטוריה של העם היהודי", מגלה הכהן, "נעתרתי לבקשה. גם מוטה גור, שידע את העובדות, לא קלקל לרב גורן ולא גילה לאיש במשך שנים רבות שהיו שלושה, וביניהם אני, שהקדמנו אותו".
בהיסטוריה הצילומית של מלחמת ששת הימים נחרט בזיכרון רבים צילום אחד שבו נראים משה דיין, יצחק רבין ועוזי נרקיס בשער האריות. צלם העיתונות אילן ברונר הוא שתיעד את כניסתם של השלושה אל תוך העיר העתיקה בירושלים, בדרכם להר הבית ולכותל המערבי, שעות אחדות לאחר שחרור ירושלים ב־7 ביוני 1967. עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז באותם הימים, כינה בספרו את התצלום הזה: "תמונת השער של מלחמת ששת הימים בירושלים". הכהן מתעד בספרו שלישייה איקונית אחרת, שלישיית רבנים ידועה מאוד בקרב הציבור הדתי והחרדי הרחב, שהכהן, באישור הרב גורן, הביא אותם אל הכותל לאחר שחרורו.
מדובר ב"שלושה כהנים גדולים", כפי שהכהן מכנה אותם: שניים מהם - הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת מרכז הרב, והרב הנזיר, הגיעו לכותל כבר ביום השחרור, בעוד הרב מרדכי הכהן, אביו של מנחם הכהן, רב, סופר וחוקר, איש היישוב הישן בירושלים (סבה של הסופרת אמונה אלון), הגיע לשם רק ימים אחדים לאחר מכן.
הנוכחות של הרב הנזיר והרב צבי יהודה בסמטת הכותל, מייד לאחר השחרור, הפכה אף היא לסמל ולאייקון בקרב ציבורים דתיים רחבים, לא פחות מאשר התצלום המשותף של רבין, דיין ונרקיס בדרכם לכותל בקרב הציבור הכללי. לימים אף נעשה בה שימוש שנתי בריקוד הדגלים המפורסם ביום ירושלים.
פרטים רבים על סיפור הגעתם של השניים לכותל פורסמו לאורך השנים, אבל כאן מתאר הכהן בפעם הראשונה, בספר מסודר, כיצד הגיעו אל הכותל בג'יפ שלל ירדני שאחד הצנחנים התנדב לנהוג בו, ושבמרכזו מוקם תול"ר (תותח ללא רתע).
"רחובותיה של ירושלים היו שוממים. התושבים עדיין שהו במקלטים", נזכר הכהן, "תחילה נסענו לרחוב דוד ילין בירושלים, לביתו של אבי, מרדכי הכהן. הוא שהה בחדר פנימי בביתו, בחברת שכנו הרוקח, פליט שואה... 'אבא, באתי לקחת אותך לכותל המערבי', אמרתי. אבא התרגש, פרץ בבכי, חיבק ונישק אותי... 'מאיזה שער הולכים?', שאל. 'נכנסים דרך שער האריות ויורדים לכותל מהמדרגות שיורדות מההר', השבתי". אבל אביו של מנחם הכהן, שהסתייג מהעלייה להר הבית מטעמים שבהלכה, הבהיר שיגיע בשמחה לכותל, אבל לא דרך ההר, ונשאר בביתו. הוא הגיע להר רק מאוחר יותר, דרך הרובע היהודי.
שני רבנים בג'יפ שלל
משם המשיך הכהן לביתו של הרב הנזיר. כשהעיר העתיקה נפלה בידי הירדנים, הנזיר נדר נדר שכל עוד לא יהיה הכותל בריבונות יהודית, לא ייצא מביתו, ואכן, ב־19 השנים שחלפו מאז, הנזיר יצא מביתו רק פעמים ספורות, בנסיבות מיוחדות, שבכל אחת מהן דאג לכנס בית דין של שלושה שיתיר את נדרו. הכהן, שידע על כך, קרא לשני רבנים שכנים ויחד עימם, כרב, שוב התיר לנזיר לעזוב את ביתו, והפעם לכותל.
"הושבתי אותו בג'יפ לצד ארגזי התחמושת ודהרנו לביתו הסמוך של הרב צבי יהודה הכהן קוק ברחוב עובדיה. הוא לא היה בביתו. מצאנו אותו מתבודד בחדרו של אביו, הראי"ה קוק, סמוך לרחוב יפו. הדלת היתה נעולה. נקשתי על הדלת, אך כלום. אין קול ואין עונה. הצצתי דרך חור המנעול הרחב, מנעולים של פעם, וראיתי דרכו את הרב צבי יהודה, יושב בחדר, עטוי טלית ותפילין, שרוי בעולמות אחרים, ואינו שומע כלל את הנקישות החזקות בדלת.
"בלית ברירה החלטתי לעשות מעשה. פסעתי לאחור שני צעדים, ובתנופה קדימה בעטתי בדלת החדר בחוזקה, והיא נפתחה לרווחה. הרב צבי יהודה היה בהלם. הוא לא הבין מי פורץ לביתו בעיצומה של מלחמה. ניגשתי אליו בתקווה שיזהה אותי מהפגישות הרבות שהיו בינינו במשך השנים ואמרתי לו: 'ר' צבי יהודה. ירושלים משוחררת! באתי לקחת אותך לכותל המערבי!'
"אבל ר' צבי יהודה היה שרוי במקום אחר. לא מבין מה מדברים אליו. כשזיהה אותי. החל לחקור אותי: 'האם ראית את המאמר שפרסמתי לאחרונה...'. מתוך דבריו הבנתי שאין ברירה וחייבים לעשות מעשה. הסרתי אפוא מעל זרועו ומראשו בעדינות את הטלית והתפילין. חבשתי את מגבעתו לראשו. לאחר מכן, נשאתי אותו בידיי, כמו תינוק קטן, אל הג'יפ שהמתין לנו בחוץ".
הכהן מתאר כיצד ליווה את הנזיר ואת הרב צבי יהודה דרך שער המוגרבים אל רחבת הכותל. "הרב הנזיר ניגש לכותל ונצמד אליו, כאהוב ששב לאהובתו מקץ זמן רב". מוטה גור שצפה במחזה תיאר אותו לימים: "הוא כאילו נדבק לאבנים. הוא כחלק מהכותל... שתי הידיים כפופות וכפותיהן, שטוחות לרווחה, צמודות אל האבנים, כאילו רוצות לחדור לתוכן..."
לא כן הרב צבי יהודה, מספר הכהן. "הוא עדיין היה שרוי בעולמות עליונים, לא קולט היכן הוא נמצא. ניסיתי פעם נוספת: ר' צבי יהודה, אנחנו בכותל!... כעשר דקות חלפו עד שלפתע כאילו הקיץ מחלום. הוא הסתער על הכותל, הניח את שתי ידיו על האבנים, השמיע נהמה כשל חיה פצועה, ולאחריה - פרץ של בכי ודמעות. הצנחנים שהיו איתו באותו מעמד, ובהם רבים מתלמידיו, הצטרפו לבכיו. הצנחנים בוכים".
הכהן מציין שבאותן שעות, עוד ישראלים שניצלו קשרים הצליחו להגיע אל הכותל ובידיהם שופרות, שבהם אף הם תקעו. "הרב גורן, רגיש למקומו בהיסטוריה, המבקש להיות בעל התוקע היחיד ליד הכותל - מה שלא עזר לו, כי גם אני וגם סא"ל עוזי עילם, מפקד גדוד הצנחנים מס' 71 שכבש את הכותל, הפלאנו בתקיעות באותם הרגעים ליד הכותל - ביקש ממני לאסוף את כל השופרות ממי שהחזיק באלה, ואני כחייל ממושמע ביצעתי ההוראה במלואה. כך, באחד הצילומים המפורסמים של שחרור ירושלים, מעשה ידי הצלם דוד רובינגר, אני נראה ליד הכותל אוחז בידי לא פחות מחמישה שופרות ש'החרמתי' מאנשים שונים. מכל מקום - בתודעה הלאומית רשם הרב גורן ניצחון, כשדמותו התוקעת בשופר ליד הכותל היתה לאייקון, ולאחד מסמלי מלחמת ששת הימים".