"חייבים רגע לסגור את השאלטר על קפלן"

"כביש שני במושב, ימינה עד הסוף ותגיע". בחניה מכונית אדומה דוהה בחולות הכתומים. יריעות חממה קרועות מתנופפות כרוחות רפאים ברוח. טרקטור חלוד מסתגר בשתיקה שחונה. בום מהדהד ברקע, הכל ממשיך בשגרתו החולית. ברוך שובך לארץ העוטף.

כמו דברים רבים בעוטף, גם "החצר האחורית" בעין הבשור היא הרבה דברים, בו בזמן. בית קפה, מסעדה, חנות בגדים, וגם כלי בית. פתרונות של סוף הדרך. אישה מבוגרת בוחנת כלי קרמיקה עדינה. הדי פיצוץ קרוב ממלאים את החלל היפה. האישה לא מזיזה את ראשה.

שי בן יעיש קולט את מבטי. "זה לא הזוי או סוריאליסטי", הוא אומר, "זה הזמן, וזה החיים. הם נמשכים גם כשהכל סביבך רועד".

והוא יודע על מה הוא מדבר.

"ב־7 באוקטובר התפללתי בבית הכנסת בשדרות, ופתאום שמעתי את הצרורות. ישר זיהיתי שזה לא שלנו. הצליל הזה חרוט לי במוח מאז ימי לבנון. אני אומר לעצמי, 'מה הולך פה, צרורות, קלאץ' בשדרות?' מישהו שלף טלפון בבית הכנסת והתחלנו להבין מה קורה".

היית עם הנשק?
"שמחת תורה, מי הולך עם נשק? רצתי הביתה להביא אותו. הבנתי שהמחבלים בעיר. חשבתי שהם נמצאים באזור תחנת המשטרה, רציתי להתרחק ולהגיע מהצד השני. איך שאני יוצא מבית הכנסת, אני עומד מול תחנת האוטובוס שבה נרצחו הפנסיונרים, ואני רואה את המחבלים יורים בהם בנשק ובאר.פי.ג'י. הייתי בהלם מוחלט. ברגע אחד אתה מבין - יש בעיר שלך מחבלים, יש פה וואחד אירוע. אבל כל הזמן חשבתי שזה משהו נקודתי".

שי משתתק, המחשבות שלו נודדות לרגע. חודשים ארוכים לאחר השבת השחורה כרזות הבחירות של שי, שהתמודד על ראשות העיר שדרות, נותרו על שלטי הפרסום. עדות לחיים שהיו לפני, תהיות לחיים שאחרי. "הילדים היו עם אמא שלהם בחדרה, אצל הסבים. טקס בר המצווה של בני יהונתן נקבע לעשרה באוקטובר, הוא כל כך חיכה לפגוש את בן הדוד שלו שגיא, מכיסופים". קולו דועך, ואז שב מתהום הנשייה. "אחותי, בעלה והבן שלה, אתי, איתי ושגיא זק, מכיסופים, נרצחו ביום ההוא".

אתה חושב על זה כשאתה בפנים?
"זה לא מלווה אותי בתוך הלחימה בעזה, אני לא מתעסק עם זה כי אני בן אדם מאוד פרקטי. אני מתעסק בלעשות ובלהיות. אחרי זה יושבים ומתחקרים".

וזה לא מוביל לטעויות?
"בוודאי, אני חושב שעושים טעויות כל יום וכל היום, אבל זה טבעה של מערכה גדולה ומאוד ממושכת שבה מתחלפים מפקדים. והתקשורת לא חסה על אף אחד, וכולם מחפשים את הראש של כולם. זו עת מאוד בעייתית להיות מפקד או מנהיג. לא משנה מה אתה מחליט, חצי מהעם שונא אותך. אם אתה מחפש את רגע המבחן האמיתי לבדוק מנהיגים ועם, זו העת הזאת".

נתחיל מההתחלה. שי בן יעיש, בן 56, תושב שדרות, סא"ל (מיל'), דוקטורנט שחוקר היבטים של צדק גיאוגרפי ויזם חברתי. אנחנו נפגשים לקראת "כנס שדרות לחברה", שהוא משמש המנכ"ל שלו מאז 2008. אחרי היעדרות של שנתיים, הכנס, שנוסד ב־2003 על ידי המכללה האקדמית ספיר והאלוף (מיל') עוזי דיין כדי לשמש במה ציבורית ייחודית לשיח חברתי־כלכלי בישראל, חוזר. והשנה, 22 שנים לאחר שהושק לראשונה, הוא נדרש מתמיד. "היו שנים שלא הצלחנו להרים את הכנס", אומר שי. מבצעים, קורונה ומלחמת חרבות ברזל. אז השנה הכנס יתקיים - אבל יעבור מקום.

"זה לא מקרה שכנס שדרות עבר לבאר שבע", מספר בן יעיש. "20 שנה הוא היה בספיר, עם טנקים בשדות ליד המכללה ועם אזעקות ונפילות בחוץ". דווקא השנה, עם כל הכאב והכאוס, היה ברור לו שצריך להחזיר את הכנס, "כי כשאין שיח - יש רק שתיקה או צעקה. והכנס הזה הוא המקום היחיד שבו עוד אפשר לנהל שיחה בין אנשים שחיים כאן באמת".

ובשיחה הכוונה היא שלא מדובר בתערוכה של דוברים, אלא במפגש לא מסונן בין הציבור למקבלי ההחלטות. "זה המקום היחיד שבו ילד יכול לשאול את שר האוצר שאלה ולקבל תשובה", הוא אומר. "בלי פילטרים, בלי סיסמאות, בלי מחיר כניסה. כאן אתה לא צועק על הטלוויזיה - אתה מדבר עם מי שמחליט".

המיקום הוא המסר

השנה, כאמור, הכנס יתקיים במכללת קיי לחינוך בבאר שבע. מקום הולם לכוונות ולתקוות של הכנס. לדברי פרופ' אריה רטנר, נשיא המכללה, ההחלטה לחדש את הכנס למרות המלחמה והמשבר החברתי, התקבלה "בשל החשיבות של כנס שדרות לדיון בסוגיות החברתיות הבוערות במדינה", ומתוך רצון להדגיש את התפקיד שצריך למלא המעשה החינוכי בתהליך החברתי.

"יש פה קהל שבאמת פוגש את עצמו", מחדד בן יעיש. "סטודנטים בדואים, חיילים משוחררים, אנשי עוטף, תושבי באר שבע הוותיקה והחדשה. אם אתה רוצה להבין מה קורה במדינה - תבוא לפה. זה לב הפריפריה הישראלית, אבל גם הלב שמנסה להשתנות", הוא אומר. "עיר שיש בה גם מוסדות השכלה גבוהה וגם שיכונים, גם תיאטרון וגם שוק בדואי, גם מורים עייפים וגם יזמים חדשים. הכל מתערבב בה, והיא מראה לכולנו את המורכבות".

בעיני בן יעיש, המיקום של הכנס, שייפתח ב־27 במאי, הוא לא עניין לוגיסטי, אלא אידיאולוגי. "אי אפשר לדבר על צדק חברתי מהמרכז. אי אפשר לדון על שוויון מהמגדלים בתל אביב. השיחה האמיתית צריכה להתחיל במקום שבו הכי קשה - איפה שיותר חם, יותר דל, יותר מורכב". הפריפריה עבורו אינה רק מרחב מוזנח - היא גם מרחב של פוטנציאל לתיקון. "בפריפריה אנשים עדיין מדברים זה עם זה. עדיין מבשלים זה לזה. עדיין מתמודדים עם החיים בלי פילטרים. ואם יש מקום שבו אפשר לבנות מחדש אמון - זה פה, לא בכנסת".

וזה חשוב לו כניסיון אחרון לשבור את השיתוק החברתי. "קשה לחשוב על משהו יותר מורכב מהגל הזה שאנחנו בתוכו. אתה פותר בעיה אחת - צצות לך אלף, והתקשורת אלופה בלהכניס אותנו תחת גלגל של משאית כלשהי. רק לפני חודשיים טראמפ היה אלוהים. ועכשיו הוא מדלג מעל ישראל, אנשים כבר מתחילים לארוז. הכל מתוך תודעת המציאות שהתקשורת יוצרת - וואלה, זו לא המציאות!"

כמי שיושב לצד השולחן בתפקיד "התקשורת", אני מסכים עם לא מעט מזה, ובעיקר לאמירה המסכמת: "אנשים איבדו את הסנס הטבעי למה להקשיב ולמה לא".

אתה לא חושב שיש עוד גורמים לתודעה המוקצנת שאנחנו נמצאים בה?
"בוודאי. הציבור 'הזוי' ולציבור 'הזוי' מגיעים מנהיגים 'הזויים'", הוא אומר בחצי חיוך, אבל גם דרך המולת ארוחת הצהריים וקיטור מכונת הקפה קשה שלא לשמוע את התסכול בקולו של בן יעיש. "הבעיה היא לא רק המנהיגים - היא אנחנו. עם שמתעייף מהאכפתיות, עם שהולך לים בבחירות במקום להצביע, עם שמדבר על דמוקרטיה תוך כדי שהוא שורף אותה".

מה זאת אומרת שורף את הדמוקרטיה?
"אני חושב שחייבים רגע לסגור את השאלטר על קפלן. לא מפני שמחאה היא לא דבר חשוב ורלוונטי, אלא כי במחאה לקחו נושאים שמזוהים עם כלל הציבור ורלוונטיים להרבה מהעם, והפקיעו אותם לצד פוליטי. פעם זו הרפורמה, פעם אלו חטופים, בכל פעם משהו אחר. בפועל, במקום לנהל דיון על הדמוקרטיה ועל הערכים שלנו, הכל הופך לעניין של שמאל מול ימין. וכך כל מי שכופר באיזו אג'נדה, הופך מייד ל'שונא אחיו' ו'בוגד'. איך הגענו למצב המטופש הזה?"

ואתה לא חושב שהאמירה כנגד הפוליטיזציה של המחאה תיקרא כעמדה פוליטית?
"ב־7 באוקטובר קיבלתי כאפה אלוקית. כאח שכול הבנתי שצריך לשים משהו אחר על השולחן - המלחמה קלעה אותנו לשדה קרב חברתי אכזרי. אין גבולות בשיח. וכל מי ששירת איתי יכול לכתוב בזלזול על כולם, אחד שעשה מבצעים הרואיים ויצא מעזה ועכשיו יוצא על הכל. משהו נפרץ וחייבים לסתום אותו. שדה הקרב החברתי הוא משטח הרס. בניגוד לצבאות שבחרו את המרחב שעליו יילחמו, המרחב שרבים עליו בחברה הישראלית לא ברור. פעם זה היה ימין מול שמאל, דתיים מול חילונים, מזרחים מול אשכנזים, תל אביב מול פריפריה. 7 באוקטובר הבהיר את המרחב הזה - והוא הצומת שפוגש את החולשות שלנו באותו מקום. היום ברור שאם לא נעצור, לא נוכל לחלץ מההריסות קצת מוסר או ערכים לילדים שלנו. לכן היה לי כל כך חשוב לעשות את כנס שדרות השנה".

ויכוח בין שתי מכת"זיות

עבורו זו לא תיאוריה. כמי שמוביל את הכנס מאז 2008, בן יעיש ראה כיצד המרחב הפריפריאלי אפשר שיח מעמיק על החברה הישראלית.

"במחאת האוהלים הילדה שלי היתה בת 5. הרמתי אותה על הכתפיים, והלכתי איתה. ראיתי את השלטים והכרזות שאנשים הניפו, וקראתי את זה כמו רשימת הנושאים ונושאי המושבים של כנס שדרות. זה היה כמו לפתוח את אוגדן הסיכום של כל העשור. זה ריגש אותי מאוד וזה גרם לי להבין את המשמעות של כנס חברתי, שיותר מ־20 שנה אוסף בעיות ומביא אותן לשיח ציבורי רחב".

אבל מה מייחד את הכנס מעוד כנסים שבהם אנשים מדברים?
"לרוב סתם ויכוח בין אנשים זה סוג של מכת"זית, משהו שמתיז מים על הכל. בכנס שדרות אתה יכול לבוא ולהתווכח על המדיניות והטון. בכל מושב אנחנו מביאים את כל מי שעוטף את הבעיה, וזה מעלה את המצב לדיון אמיתי. כשאתה נער במכינה קדם־צבאית ושואל את שר האוצר וגם מקבל תשובה, הוא הופך להיות חלק מהפתרון. גם אם אתה לא אוהב את התשובה שאתה מקבל, אתה מבין את ההיגיון שמאחורי הדברים. אתה מבין שדמוקרטיה זו שותפות גם ללא הסכמה טוטאלית. תחשוב שכנס שדרות זה המקום היחיד שבו ועדות הכנסת יוצאות לדבר עם הקהל, חינוך, ביטחון, רווחה, נגב וכלכלה, צעירים, זכויות הילד, ונפגשות עם הציבור".

אבל אם יש משהו שראינו בתקופת המלחמה, זה כמה הרבה הפוליטיקאים מדברים, אבל כמה מעט הם מדברים עם הציבור ומסבירים את עצמם ואת ההתנהלות. אתה לא חושב שזה יחדור גם לכנס, שהשיח כבר כל כך צבוע פוליטית, שכבר אין עניין לדון בו אלא יש רק הטחת האשמות?
"אני לא עוסק בהשפלות פומביות, אלא באומץ אזרחי. זה לא הזמן להסתתר מאחורי ועדות חקירה או דוברים. זה הרגע של המנהיגים להיישיר מבט, להודות: לא הערכנו נכון. לא הבנו עד כמה חמאס חזקים. טעינו בענק".

הוא מאמין שאמירת אמת כזו, דווקא עכשיו, לא תחליש את ההנהגה. "זה בסדר לומר שיש דברים שיש לי תשובות אליהם, ויש כאלה שפחות. אבל הציבור צריך לדעת שיש מי שמוכן לקחת אחריות - לא רק כשנוח, אלא גם כשכואב. אם לא תגיד את זה - הציבור ימשוך הנדברקס באמצע העלייה. והוא כבר עייף, תשוש, והכי מסוכן - לא יודע למי להאמין".

דעתנות ללא סרבנות

הקרע בישראל אחרי 7 באוקטובר אינו רק ביטחוני או פוליטי, הוא קיומי. "אנחנו במלחמה של מאה חזיתות - חלקן פנימיות. כולם בעשייה, כולם באירוע, ואף אחד לא עוצר רגע לחשוב מה אנחנו עושים עם זה".

בן יעיש הוא נציג מובהק של הציבור הישראלי, אנשים שממשיכים לשאת, גם כשהלב נשבר. "אני עושה מילואים. אין לי ולא היתה לי אפילו רבע מחשבה לסרב. זה האסון הכי גדול מבחינתי. כי אני לא לבד - אני חלק ממשהו. אני חלק מהמדינה". בימים שבהם איום בסרבנות עולה שוב ושוב לשולחן הדיון הציבורי, שי בן יעיש בוחר לעמוד בעמדה ברורה: דעתן - אך לא סרבן.

"אני לא חושב שסרבנות היא חלק מדמוקרטיה. זו פריבילגיה של מי שיכול להרשות לעצמו להיות מחוץ לסיפור. אבל אני - בתוך הסיפור. עד הסוף".

בן יעיש אינו תמים. הוא אינו עיוור לפערים. "אני לא שותק. אני כועס. אני לא מסכים עם כל דבר. אבל אני צייתן. מתוך בחירה מוסרית, לא מתוך כניעה". עבורו הסרבנות היא לא רק פעולה פוליטית - היא התנתקות ערכית מהקהילה. "ברגע שמישהו קובע לעצמו סולם ערכים פרטי, מנותק - הוא כאילו אומר: אני לא חלק. ואני? אני חלק".

אבל אתה יכול להבין את הרצון, את הצורך, לזעוק.
"הרוב הדומם במדינה הזו הוא לא שותק. הוא פשוט עסוק. בעשייה. בשירות. במילואים. הוא דעתן - אבל הוא לא מרדן. הוא לא ישרוף את המועדון - הוא ינסה לתקן אותו מבפנים. יש מי שנלחם על הדמוקרטיה דרך סירוב. אני נלחם עליה דרך קיום. דרך השתתפות. דרך מסירה. וזה קשה, אבל זה הדבר הנכון".

כמה זמן המשמעת הזו יכולה להחזיק?
"אני לא יודע אם הדעתנות שלי תגבור על הצייתנות שלי. זו אכן מלחמה פנימית", הוא אומר בגילוי לב. "אני לא כנוע, אני דעתן. וגם אני מתוסכל. כל מי שנמצא מתחת לאלונקה הזו - הברכיים שלו צורחות. כל הגוף מלא שלפוחיות - והוא מתפתל מתחת לאלונקה. אבל אני ממשיך".

ממשיך ועדיין מחכה למישהו שיגיד "פסס, אני בא להחליף אותך".

"אנשים שוחקים את השחוק. מי שעשה 300 ימי מילואים - יעשה 500. לא כי הוא מאמין, אלא כי הוא כבר לא יודע אחרת". ובתווך - העם, רוב דומם, מבולבל, הוא מסכם. "לא דעתן ולא כנוע. עושה את מה שצריך, אבל לא יודע אם לשרוף את המועדון או להמשיך לסחוב את האלונקה".