"אצלנו לא מקללים", אמרו לי בבית, בגן, בבית הספר ובתנועה. והפליא לעשות המורה לספורט בבית הספר היסודי שלנו, שנזף פעם בילד שקילל: "אל תנבל פיך, מנוול..."
בעידנא דרתחא, כשהכעס גואה והרוחות מתלהטות, כמעט כולם מקללים. ולכן, אולי במקום ניסיונות שווא למנוע את הקללות או לומר ש"אסור לקלל", צריך ללמד את הילדים, ואולי גם את עצמנו, איך כדאי וראוי לעשות זאת.
חברה ניכרת בקללותיה - אמור לי מהן קללותיך ואומר לך מי אתה. הקללות חושפות למי אנחנו בזים ומה עלוב בעינינו. כשאנחנו מכנים מישהו "מפגר", אנחנו מצהירים כמה בזויים ועלובים בעינינו החיים עם מוגבלות שכלית. כשמשתמשים בכעס בגידופים מעולמות הזנות (כנראה ז'אנר הקללות הנפוץ ביותר), אנחנו מבהירים כמה מעט חמלה ורחמים יש לנו כלפי נשים שנסיבות חייהן הביאו אותן לזוועת העיסוק בזנות. אפילו הכינוי "פסיכי" מבטא את הבוז העמוק הקיים אצלנו ביחס לנפגעי נפש.
קללות לא מלמדות אותנו שום דבר על מושא הקללה - העובדה שנהג אחד קילל את חברו ברמזור, או שטוקבקיסט או מגיב בפייסבוק קילל מישהו בגידופים גסים, לא אומרת שום דבר על מי שקיללו אותו, אבל היא מספקת הצצה עמוקה וכנה לעולמו ולנפשו של המקלל. גם בשאלה מה מעורר אצלו את אותם רגשות אגרסיביים, אבל במיוחד מה עולם האסוציאציות שעולה בתודעתו כשהוא רוצה לפגוע ולהעליב, מהם מרחבי הנפש והתודעה שאליהם מופנה הקשב שלו כשהוא מתמלא בוז ומשטמה.
רוב הקללות שמזהמות את חלל האוויר שלנו לקוחות ממרחבי המין והמיניות - החל מהמילה "מטומטם" שהיא מונח מספרות חז"ל שמשמעו מום באיברי הרבייה של האדם, ועד קללות שמשתמשות באיברים מוצנעים ובתיאורים מיניים, כדי להעליב ולפגוע. הקללות הללו מלמדות משהו עמוק ויסודי על התפיסה שלנו ביחס למיניות ולגופניות, ועל האופן שבו אימצנו את נקודת המבט הנוצרית המתייחסת למרחב הזה כמרחב טמא, משוקץ ומתועב, במקום לראות בה מרחב של קודש ועונג נעלים. כאמור - התגובות הגסות שמסתננות לנו בין השיניים כשמישהו חותך אותנו בכביש, או כשהפרשן בטלוויזיה אומר דברים שהם לא לרוחנו, הן מבחן רורשך נאמן למה שמתחולל במעבה הנפש שלנו ומה עומד ביסוד התרבות שלנו. נכון לעכשיו "נקבה", "הומו" ו"ערבי" הן קללות נפוצות בסלנג הישראלי המודרני, שמראות כמה עלובות בעינינו קבוצות האוכלוסייה הללו. רק "גבר" זו מילה שנחשבת מחמאה.
כן כן, אני יודע שחלקכם חושבים כעת ש"משטרת הפוליטיקלי קורקט כבר לא נותנת לדבר בחופשיות". שלא צריך לייחס כל כך הרבה משקל לכל מילה, ושבאופן כללי כדאי קצת "לשחרר". ובכל זאת - אם זה אומר פחות לפגוע, אני אשמח להיות המפכ"ל.
בכל פעם שאני נדרש ללבוש מדים ולצאת למילואים (מה שקורה הרבה יותר מדי בשנים האחרונות), נצבט לי הלב מנורמות הדיבור הצבאיות. המעבר לשפה הצבאית דורש לא רק להתרגל לראשי התיבות ולנוהלי הדיבור ברשת, אלא גם להעלות את סף הרגישות לקללות, שביחידות הצבאיות שלנו הן דבר נפוץ בהרבה מאשר במרחב האזרחי. זה לכאורה מחיר קטן של השירות בצבא, אך בעיניי הוא לא קטן בכלל.
בסוף פרשת "אמור" מספרת התורה על פרשת המקלל - אדם ממחנה ישראל התקוטט עם חברו, וברגע של עצבים נתפס מקלל. הקללה, כך נראה, נאמרה כלפי שמו של הקב"ה והמעשה החמור הזה גרר את מעצרו המיידי של האיש, עד שייחרץ דינו. גזר הדין האלוהי היה חד וברור - "הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה... וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה" (ויקרא כד, יד). העונש החמור המושת על ראשו של המקלל, מבקש ללמד אותנו על חומרת המעשה וחומרת הדבר.
המקלל של פרשת אמור לא פגע באדם, אלא הפנה את קללתו כלפי שמיא. לכאורה, חומרת העונש אינה מובנת, שהרי הקב"ה בוודאי אינו "נפגע" ממילים סרות טעם שאמר אדם ברגע של כעס. אך אפשר שהתורה מבקשת ללמדנו שהנזק העמוק והיסודי שמחוללות קללות בעולם אינו בהשלכות שלהן כלפי האדם שמקללים אותו, אלא כלפי האדם המקלל עצמו. השפה הגסה, המילים הקשות והתוקפניות המתגלגלות על לשוננו ושחרור הרסן להשתלחות הכוחנית משחיתים את נפשו של המקלל. גם אם המילים לא פוגעות באיש, ולא מעליבות אף אחד - הן מחריבות ופוצעות את נפש האדם המוציא אותן מפיו.
המאבק בתרבות של קללות אינו רצון להשליט נימוסים בריטיים במרחבי המרשתת או בכבישים. הוא רצון לשנות לעומק את מי ומה שאנחנו. את התרבות והשפה, את המציאות שבה אנחנו חיים. ממרחב של קללה, למרחב של ברכה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו