גלב, בן להורים מלוד, נכנס ל"מלכודת המוות" - ונפל בשבי הרוסי

סוכנויות החדשות הבינלאומיות דיווחו השבוע על עוד עסקת חילופי שבויים בין אוקראינה לרוסיה: 205 חיילים אוקראינים הושבו לביתם תמורת מספר זהה של חיילים רוסים. המלחמה במזרח אירופה הפכה כבר מזמן לשגרה, ולכן בישראל למודת הקרבות והציפיות להחזרת החטופים משלה, איש כמעט לא שם לב לידיעה.

כמעט, כי בדירה אחת קטנה בלוד שני אנשים, סבטלנה ואלכסנדר פטרוק, כססו ציפורניים בהמתנה מכאיבה לפרסום שמותיהם של השבויים האוקראינים שיזכו לצאת לחופשי. הם חיכו וחיכו, היטלטלו בין תקווה לאימה, ורק כאשר עברו פעם ועוד פעם על 205 השמות ולא מצאו ביניהם את שחיפשו, נפלו שוב אל בור המכאובים שממנו אינם יכולים לצאת כבר יותר משלוש שנים.

כשבוע לפני פרסומה של רשימת 205 השבויים המשוחררים, סבטלנה ואלכסנדר עלו סוף־סוף לישראל. הם חלמו שהאמירה "משנה מקום - משנה מזל" תתגשם, ושהפעם - בניגוד לעסקאות החילופים הקודמות - המזל יחייך אליהם וברשימה יימצא גם השם של בנם היחיד, גלב פטרוק. אולם הנס לא קרה, כפי שלא קרה ב־63 החילופים הקודמים, ובנם יחידם עדיין נמק בכלא הרוסי.

רבבות, אם לא מאות אלפי משפחות נהרסו בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה. יגון וצער הפכו למנת חלקם של מיליונים, ובכל זאת הסיפור הטרגי של משפחת פטרוק מזעזע אף את אלה שנדמה כי ראו כבר הכל. כאשר סבטלנה ואלכסנדר מתחילים לספר אותו, הדמעות מציפות את עיניהם. הם מנסים להתאפק, אבל הבכי מתפרץ. רק ההבטחה העיקשת להמשיך להילחם על גלב מרגיעה את שניהם קמעה. "שום דבר כבר לא מרתיע ולא מפחיד אותנו", מודים ההורים. "אמנם נקלענו בין הפטיש לסדן, בין רוסיה לאוקראינה, וזה מסוכן ואנחנו לא יודעים מה יקרה, אבל שום סכנה לא תעצור אותנו. נעשה הכל כדי להציל את גלב".

פלישה במקום מסיבת סיום

כמה חבל שלא ניתן לשנות את העבר, לא מפסיקים סבטלנה ואלכסנדר לקונן. אילו יכלו, היו עושים את כל מה שאפשר - וגם את מה שאי אפשר - כדי שגלב, כיום בן 32, לא ישרת בצבא האוקראיני, בוודאי לא בחזית. "גרנו במריופול, אחת הערים המרכזיות במחוז דונייצק, בחוף של ים אזוב", מספר אלכסנדר, ימאי במשלח ידו. "אחרי סיום התיכון גלב תכנן ללכת בדרכי וביקש להתקבל לבית ספר ימי. הוא חטף אז את הסטירה הראשונה מהמציאות באוקראינה: הקבלה למוסד הותנתה בתשלום שוחד".

גלב האידיאליסט לא רצה לשמוע על שלמונים. הוא אמר לחבריו שיתקבל בזכות עצמו, ולא בזכות הכסף, ניגש לסדרה של מבחנים, והוכשל בהם במכוון. "באנו לבית הספר במטרה לברר מה קרה, ונאמר לנו באופן ישיר: אין כסף - אין לימודים", נזכר אלכסנדר ומוסיף שבנו סירב לעסקה המוצעת. לא עלה על דעתו להפר את המילה שנתן לחבריו ולסטות מדרך הישר.

במקום בית ספר ימי, גלב שם את פעמיו לחמלניצקי שבמערב אוקראינה והחל ללמוד באקדמיה הלאומית של משמר הגבול האוקראיני. ביומו הראשון בה, כפי שסיפר אחר כך, הרגיש אומלל כל כך בסביבה הצבאית האפורה והמדכאת, שחשב לדלג מעל לגדר ולברוח הביתה. אבל ההורים ציפו מגלב הנער "להיות גבר", והוא עמד בציפיות. לקח את עצמו בידיים, חשק שיניים, ובניגוד לאחרים שנשרו, החזיק מעמד.

גלב למד באקדמיה ארבע שנים. בשנת 2014, כיתר הצוערים בני מחזורו, אמור היה לחגוג את מסיבת הסיום, אולם החיים זימנו לו סיום לימודים אחר לגמרי. המחאה העממית נגד הנשיא הפרו־רוסי ויקטור ינוקוביץ' שפרצה בקייב השיגה את יעדה. הנשיא ברח מהמדינה, אך הפטרונים הרוסים שלו החליטו לנצל את רגעי הכאוס: צבא רוסיה כבש בלי קרב את חצי האי קרים ואיים לפלוש אל אזור דונבאס שבמזרח אוקראינה. הגבול היה פרוץ לחלוטין - היחידות שנהגו לשמור עליו הורכבו בעיקר מבני המקום, ואלה דווקא חיבבו את פוטין ולכן פשוט ערקו לביתם כדי לא להילחם בחילותיו.
המצביאים האוקראינים, שראו לנגד עיניהם תסריט של אובדן שליטה מוחלט, החליטו לחסום את הגבול עם השכנה שממזרח באמצעות בשר תותחים צייתן וזמין, ושלחו את בוגרי האקדמיה לסתום את הפרצה. שלחו בלי להכין ובלי לאמן כראוי, מדגישים ההורים.

היחידה של גלב עוד הספיקה לרשום הצלחה מבצעית, כאשר תפסה שלושה "עיתונאים" רוסים עמוסי ציוד ריגול, שניסו להסתנן לאוקראינה בחברת משתף פעולה אוקראיני. הרוסים ביקשו להשתחרר תמורת כסף, וכשהצוערים הנלהבים סירבו לשוחד, הם נלקחו לחקירה על ידי בכיר בשירות הביטחון האוקראיני. "אותו בכיר העביר את המרגלים בחזרה לרוסיה, ובמהרה ערק לרוסים בעצמו", מסביר במרירות אלכסנדר, ומרמז שלאוקראינה - ולמלחמותיה - חוקי משחק משלהן, ומרביתם סובבים סביב כסף.

גם המשך הסיפור התנהל ב"שיטה אוקראינית". היחידה של גלב נקראה בחזרה מהגבול לחמלניצקי באותה פתאומיות שהוצבה בו. ברגע שהם עזבו את הבסיס, המקום הופצץ והושמד על ידי הבדלנים הפרו־רוסים. האם אלה יכלו לעשות זאת כשהצוערים עוד איישו את הבסיס? ברור שיכלו, מודה אלכסנדר, אך לא עשו זאת בשל "ההבנות" בין הצדדים. למקרה שתהיתם, גם ההבנות האלה הושתתו על שלמונים. למעשה, הזזת היחידה מהגבול, בתיאום בין שני הצדדים, שירתה לכאורה את כולם: הצוערים הצילו את חייהם, והרוסים קיבלו מסדרון חופשי לפלישה, שנוצל במהרה.

השיטה ליוותה את גלב בכל תחנות השירות שלו בצבא אוקראינה. כסגן צעיר הוצב תחילה בגבול עם מולדובה בסביבת אודסה, הקדיש את כל כולו למשימות רק כדי לגלות שבמציאות של ארצו מי שמשקיע - שוקע. "אפילו הביתה לא ממש נתנו לצאת", מספרת סבטלנה, וממחישה מה צפוי לאדם אחראי וישר־דרך במערכת שבנויה מן היסוד על חוסר יושר. "בשעה שאחרים, שנהנו מחסות של מפקדים, קיבלו חופשות, גלב הושאר בבסיס כל העת. אפילו בקשתו להעברה למריופול, עיר הולדתו ומקום מגורי המשפחה, נענתה בשלילה. למה? שוב מדובר בכסף. מריופול נחשבה לאזור סמוך ללחימה, והקצינים שהוצבו בה קיבלו שכר כפול. רק למקורבים לצלחת התאפשר ליהנות מדבר כזה".

מלכודת המוות

בשנת 2020 גלב הועבר לשרת בתפקיד משרדי בבקו"ם אזורי. גם במקום החדש דיבר בעיקר הכסף. מפקד הבקו"ם דרש מהקצינים לגבות שלמונים מהמיועדים לגיוס ולהעביר אותם אליו. מי שכמו גלב לא רצה להשתלב בהיררכיית השחיתות - נשלח לחזית כעונש.

לדברי סבטלנה, כשנודע להם שבנם הושלך לאזור לחימה רק בשל ההתעקשות שלא לשחק לפי חוקי השחיתות המקובלים, לא יכלו לשבת בחיבוק ידיים: "הגענו למפקד כוחות היבשה דאז (והיום הרמטכ"ל של צבא אוקראינה), אלכסנדר סירסקי. הוא לחץ, וגלב הוחזר לתפקידו המקורי בבקו"ם. היחס של הממונים כלפיו הוחמר, כמובן, אבל לפחות הוא ניצל אז".

בלית ברירה, גלב עבר לשרת במפקדה של גדוד דונבאס, גדוד מתנדבים שהוקם על פי מודל המילואים הישראלי. עם פלישת הצבא הרוסי לאוקראינה בפברואר 2022, לעובדה התמימה הזאת תהיה משמעות גורלית.

ביום הפלישה אלכסנדר שהה בהפלגה. "התקשרתי אליו כמה פעמים בתחילת המלחמה, והוא סיפר כיצד הגדוד שלו ניסה להחזיק מעמד מול הצבא הפולש", משחזר האב. "הפצרתי בו שינטוש אם רק תהיה הזדמנות מתאימה".

אבל גלב לא נטש, אפילו כאשר מפקדיו החלו לקפל את המסמכים ולהימלט בעצמם מהרוסים המתקדמים. במקום זאת, הוא מילא פקודה לקחת עשרה חיילים ולהגיע למעבר מסילת רכבת קטן כדי לשמור עליו מפני כוחות האויב. "אני לא מבינה מדוע הוא לא ברח, כמו אחרים", מציינת סבטלנה. "מדוע הוביל את החיילים שלו למשימה, ולא ניצל את הרכב שהיה ברשותו כדי להימלט על חייו?"

ב־8 במארס סרן פטרוק וחייליו התקדמו למעבר מסילת הרכבת, שהפך למלכודת מוות עבורם. הדבר הראשון שראו בהגיעם היה גופה שרועה על הקרקע. גלב בדק אותה ונחרד לזהות את ידידו מהגדוד. הרוסים כבר טיווחו את המקום, ולגלב ולאנשיו נותר להתחבא בבניין דו־קומתי יחיד שעוד עמד על תילו. הירי הרוסי לא פסק, וכעבור יממה רק ארבעה מתוך הכוח האוקראיני הקטן נותרו בחיים.
בימים הבאים סרן גלב פטרוק נפצע פעמיים - כדור אחד חדר לגופו ויצא, כדור שני נתקע מתחת לשכם. כל עוד מכשיר הקשר שלו עבד, הוא המשיך לדווח על המתרחש ושמע הבטחות שכוח החילוץ יגיע. גם כאשר שמע קולות מחוץ לבניין, נאמר לו שזאת התגבורת שנשלחה לעזרתו.

האמת היתה שונה לגמרי. הבניין שבו הסתתרו הוקף מכל עבר על ידי בדלנים פרו־רוסים. לגלב ולחיילים שנשארו לידו לא נותרה ברירה אלא להיכנע. בו במקום הבדלנים היכו את השבויים מכות נמרצות, אבל הגרוע ביותר עוד חיכה להם בהמשך.

אלכסנדר וסבטלנה בקושי מצליחים לבטא במילים את קורותיו של בנם בשבי הרוסי. לא את הכל הם יודעים, אך גם המעט שידוע מזעזע. ככלל, חיילים אוקראינים שנופלים בשבי הרוסי חווים יחס קשה, הכולל עינויים, התעללות, אלימות מינית, הרעבה והוצאות להורג. ככל הנראה, במקרה של גלב הופרו כל הוראות דיני המלחמה של החוק הבינלאומי.

"בשלושת הימים הראשונים של השבי היה על ראשו שק שחור, והוא הועבר ממרתף למרתף, מחקירה לחקירה", משחזר אלכסנדר. "בהמשך הוא נלקח על ידי פס"ב (שירות הביטחון הרוסי) למתקן כליאה בטגנרוג שבדרום רוסיה. 'לעולם לא אוכל לספר לכם מה עשו לי שם', אמר לנו אחר כך, כשכבר הותר לנו לראות אותו. אנחנו יודעים רק שזאת היתה זוועת עולם, וכל הזמן פגעו בו באמצעות מכות חשמל של שוקר חשמלי".

בשלב הזה ההורים של גלב, שלא ידעו כלל מה עלה בגורלו, למדו על מצבו ממקור מפתיע. אחת מידידות המשפחה זיהתה אותו בדיווח עיתונאי של כלי תקשורת רוסי, שבו נדרש על ידי שוביו לדבר למצלמה ולקרוא לחיילים אוקראינים להיכנע. המחזה של בנם מוכה ומושפל היה קשה עבור סבטלנה ואלכסנדר, אבל לפחות הם הבינו שהוא בחיים.

שבוי ואסיר

החיים האלה כמעט נקטעו לאחר שגלב הועבר למתקן הכליאה ילנובקה, אשר הוסב על ידי הרוסים למחנה שבויים ידוע לשמצה. באופן פרדוקסלי, קו החזית דווקא לא הפריד עוד בין סבטלנה ואלכסנדר לבין בנם. צבא רוסיה כבש את מריופול אחרי מצור וסדרה של הפצצות הרסניות, ומאז שניהם, בדיוק כמו גלב, נמצאים בשטח שסופח לרוסיה. בהמשך אף ניתנה לכולם אזרחות רוסית, ואנשי מריופול והסביבה נתלשו לחלוטין, גם בהיבט הפורמלי, מן המדינה שחיו בה לפני תחילת המלחמה.

ב־29 ביולי 2022 הרעיד פיצוץ אדיר את מחנה ילנובקה. הרשויות הרוסיות מסרו כי כתוצאה ממנו נהרגו לפחות 53 שבויים אוקראינים, ועוד 73 נפצעו. באשר לסיבות הפיצוץ, הדעות חלוקות. כלי התקשורת הממוסדים מהצד הרוסי הטילו את האחריות על אוקראינה וטענו שהאוקראינים שיגרו אל המחנה טילי HIMARS. האוקראינים, מנגד, הראו שהנסיבות שוללות את הגרסה הרוסית, ושמקור הפיצוץ היה בתוך המחנה. הם משוכנעים שהרוסים ביצעו את המעשה באופן מכוון כדי להשיג מטרה כפולה: לרצוח כמה שיותר שבויים ולהסתיר את העדויות להתעללות קשה בהם.

כך או כך, גלב פטרוק ניצל מן הפיצוץ, וההורים שלו יצאו למאבק בלתי מתפשר למען הצלתו. הם ניסו להגיע למחנה השבויים בתקווה לראות את גלב, ואם לא - למסור לו באמצעות שומרים חבילה של אוכל או פתק עם דברי עידוד.

"הנסיעה הראשונה שלי לילנובקה לא העלתה דבר", מבהירה סבטלנה. "העובדים במקום פחדו לדבר איתי, על אף כל התחנונים, שלא לדבר על מסירת מידע עליו. לבסוף, אחת העובדות סימנה בידיה שהוא לא נמצא במקום. חזרתי הביתה ולא ידעתי מה לחשוב. כעבור שבוע החלטנו לנסוע לשם שוב, יחד עם משפחה יהודית אחרת ממריופול, שגם בנה נפל בשבי".

המחנה הוקף בשלושה מעגלי אבטחה. בני הזוג פטרוק נבלמו במעגל הראשון בידי אנשי כוח וגנר, שסירבו לתת להם לעבור הלאה. האם המיוסרת לא יכלה לשאת זאת עוד ונכנסה להיסטריה. "היא צעקה לעברם 'אני שונאת אתכם!', דבר שלא יעלה על הדעת", מספר אלכסנדר. "הנהג שהסיע אותנו ברח על נפשו, כי היה ברור שעכשיו יירו בכולנו במקום. למרבה המזל, הצלחתי להרגיע את השומרים - התנצלתי והסברתי להם שמדובר באמא שנואשת לראות את בנה".

סבטלנה ואלכסנדר המשיכו לנסות להגיע לגלב, אף על פי שנדחו שוב ושוב. המערכת הרוסית התעקשה לסגור את כל השערים בפניהם, והם התעקשו שלא לוותר, לנסות ולהתחנן. חשוב לציין שלא כל הורי השבויים פעלו כמוהם. רבים כלל לא ניסו לאתר את יקיריהם פן יבולע להם, והם יתויגו כאויבים וייענשו על ידי השלטונות הרוסיים.

"חיפשנו פרצה בלי הרף, הלכנו משומר אחד לשומר אחר, ממפקד מתקן לסגנו", אומר אלכסנדר. "ביקשנו לעשות לנו טובה, לגלות אנושיות ולהעביר לגלב משהו, מזון או סיגריות, עד שהתבשרנו שהוא שוב הועבר - הפעם לכלא ברוסטוב. מדוע כלא? כי מישהו בצד הרוסי החליט להעמיד את גלב וכמה שבויים נוספים לדין על כך שהשתייכו לגדוד דונבאס. הואיל ומדובר ביחידה התנדבותית בבסיסה, הרוסים מנסים להציג את המשרתים בה כ'טרוריסטים', ולא כחיילים. בעיניהם כעת גלב הוא פושע, 'טרוריסט', ולא שבוי מלחמה".

אישום שרירותי

גלב שובץ לגדוד בפקודה, לא מרצונו ובלא כל התנדבות, אך התביעה הרוסית והטריבונלים הצבאיים שלה לא נוהגים לתת לעובדות לבלבל אותם. בפברואר השנה סרן פטרוק, כצפוי, הורשע ב"טרור" ונידון לשש שנות מאסר. כעת הוא נמצא במתקן כליאה מספר 5 של רוסטוב, ומחכה לדיון בערעור שהוגש בשמו.

מה מצבו הנפשי של גלב?
"הוא הבין שננטש ונזנח, וזה קשה לו מאוד. נוסף על כך, איש לא מבין למה דווקא הוא נבחר לתפקיד 'טרוריסט'. לדבריו, נכנסו אליו לתא, הצביעו עליו באופן שרירותי וקראו לו לצאת, כדי להעמיד אותו למשפט, בשעה שאחרים נשלחו למחנה שבויים רגיל. אנחנו רשאים לבקר אותו פעם בחודש, וזה מה שמחזיק אותו מעל למים. הוא מספר שהתחיל לעשות תרגילי התעמלות, לקרוא ספרים ובעיקר לרקום תוכניות לעתיד. הוא חולם לפתוח מוסך, לאחר שנצליח להוציא אותו משם".

הפציעה מטרידה אותו?
"מצבו הרפואי קשה. הכדור שיושב בגופו מכביד עליו, הוא מרגיש שהוא זז בגוף. הוא חסר שיניים - לא ברור אם שברו לו אותן או שהן נושרות בשל המצב הרפואי שלו. הוא לא מעז להגיד לנו מה הסיבה. בשעת הביקור החודשי, מחיצת פלסטיק חוצצת בינינו. באחד הביקורים ראינו חור קטנטן במחיצה וביקשנו ממנו להכניס לתוכו אצבע, כדי שסבטלנה תוכל לגעת בו - הוא רק הרכין ראש ופחד לעשות את זה. אנחנו יושבים משני צידי המחיצה ומתקשרים בטלפון. הוא הרי לא יכול להגיד לנו מה באמת עובר עליו, רק לרמוז או להנהן אם אנחנו מראים לו פתק. כאשר גלב הוחזק במתקן הכליאה הקודם, הוא לא היה מסוגל לשבת, ורגליו התנפחו בצורה מחרידה. ברור שהיכו אותו שם במה שנקרא 'קבלה'. עכשיו לפחות מצבו קצת השתפר. כנראה עדיין מכים אותו, אבל פחות".

עד כמה אוקראינה הרשמית עוזרת לכם להוציא את בנכם, קצין בצבאה, לחופשי?
"האוקראינים לא עוזרים. הם היו יכולים לדרוש לכלול אותו באחת העסקאות לחילופי שבויים, אבל לא עשו את זה. סמל שנלקח יחד עימו בשבי וששירת באותו הגדוד הוחלף. התחום היחיד שבו הם היו מוכנים לסייע הוא תשלום לעורכי דין שייצגו את הנאשמים ב'טרור', וגם זה הוגבל לשני תשלומים ראשונים. אוקראינה לא שמרה על הזכויות של בננו, ואנחנו נמשיך לדרוש ממנה לעשות עימו צדק".

מי בכל זאת עמד לצידכם ולא השאיר אתכם לבד במאבק?
"הקהילה היהודית של מריופול מסייעת לנו. גלב הוא הנאשם היחיד שקיבל את האישור לביקורים של קרובי משפחה, ואנו בטוחים שזאת תוצאת הפעילות של הקהילה היהודית. הרב מנחם מענדל כהן, שליח חב"ד והרב של מריופול, ממשיך לעזור לנו, כפי שהוא מסייע ליהודים אחרים בעת צרה, למשל בשליחת עזרה הומניטרית. הוא שומר על קשר קבוע ורציף, ופועל לשחרור של גלב. בזכותו גלב הועבר למתקן הכליאה הנוכחי. בזכותו הותר לנו להעביר לגלב חבילות עם מצרכים. גלב כמובן מתחלק בדברים שמועברים אליו עם חבריו, כי הוא לא יכול אחרת. הוא אדם אציל נפש וטוב לב, שמוכן לתת לאחר, גם אם לעצמו לא יישאר".

מהן ציפיותיכם ממדינת ישראל?
"אנחנו מתחננים ומבקשים בכל לשון של בקשה ללחוץ על אוקראינה, כדי שתכלול את גלב בעסקת השבויים הקרובה. זאת הדרך היחידה להציל את נפשו".