פתיחת קניון איילון בקיץ 1985 היתה אירוע מרגש. אמנם המיקום לא היה מרכזי ולוהט כמו זה של דיזנגוף סנטר - בכל זאת, מדובר בתפר שבין רמת גן לבני ברק - אך מנגד, הוא לא נמצא בקצה הפריפריה וקל הרבה יותר לזכור היכן חנית מאשר במבוכי החניה של הסנטר. ישראלים רבים הסתערו לחזות בפלא: מרכז קניות בלב חניון ענק, עשרות חנויות מרוכזות במרחק הליכה זו לצד זו. אמריקה!
מאז נבנו קניונים פתוחים רבים ברחבי הארץ, לנוחיות אלה שלא התברכו ברחובות ראשיים רצופי חנויות. הוזלת הטיסות לחו"ל סיפקה לישראלים הזדמנות להתרשם ולקנות ברשתות שלא פתחו כאן סניפים, במהלך השנים חלקן נחתו אצלנו ואת השאר אפשר היה להשלים באמצעות קניות מקוונות. קשה לומר שחסרות לישראלים הזדמנויות להתחדש בבגד, בנעליים או בשואב אבק. ומכיוון שחלק מהקניונים מוקמו מחוץ לערים, יש להם היתר חוקי לעבוד בשבת, והם מושכים את מי שזה בדיוק מה שהיה חסר לו כדי להרגיש חו"ל.
מכיוון שלא חסרות לישראלים הזדמנויות לצאת למסע קניות אפילו בשבת, ולא רק במרכולים או בחנויות נוחות, קשה להבין את הנהירה הנלהבת לקניון "ביג פאשן גלילות", שנפתח בתפר שבין רמת השרון לתל אביב. ההתלהבות היתה גדולה כל כך, שבשבת הראשונה לפתיחתו נתקעו המבקרים שעות בפקק בחניון התת־קרקעי שלו. גם זו דרך להעביר את השבת - בצפירות נואשות ובתקווה להספיק לשוב הביתה לשנ"ץ.
ואז התעורר משרד העבודה והרווחה, הזכיר לעיריית רמת השרון ולרשת "ביג" את החוק בדבר עבודה בשבת, וצינן את ההתלהבות: על העירייה לאכוף את החוק, לשלוח פקחים ולהטיל קנסות בגובה עשרות אלפי שקלים על כל מי שמעסיק עובדים יהודים בשבת בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה - עניין מצער לכל מי שהחופש לקנות בשבת נחשב בעיניו לזכות יסוד. השבת, שנהנית בדרך כלל גם ממעמד דתי וגם סוציאלי, שוב זכתה להיות סמל של כפייה דתית. ורמת השרון, כמו ערים חילוניות אחרות לפניה, יצאה לקרב להיות עיר ככל הערים - כזו שמתעקשת להפוך את השבת לעוד יום חול.
אולי המאבק נגד היהדות הוא הערך הדתי שנותן משמעות לחיים החילוניים, אבל בסופו של הקרב נשארים עם שקית נעליים ושטיח אמבטיה שאפשר היה לקנות גם בימי חול ועם פחות פקקים
ראש העיר איציק רוכברגר דחה את חוות דעתו של היועץ המשפטי של העירייה, שקבע כי אין לעירייה ברירה אלא לכבד את החוק. במקומה, הזמין חוות דעת לשינוי חוק העזר העירוני שכתבה עמותת "ישראל חופשית". לעמותה יש דעה מגובשת על אופי השבת הישראלית: "זכותו של אזרח או תושב לבחור בעצמו כיצד לשמור שבת, אם בכלל. (...) אנחנו מאמינים שאפשר לקיים שבת חופשית ופלורליסטית, עם תרבות, מסחר ותחבורה ציבורית, מבלי לפגוע בזכויות עובדים". השבת של המדינה היהודית, על פי העמותה, לא קשורה ולא שייכת לזכויות עובדים, ובנוגע למעמדה הדתי של השבת במדינה היהודית - מובן שאין לו ערך בעיניהם. ערך הקניות וערך הארנונה חשובים יותר. זהו חופש מבחינתם.
גם אם מניחים בצד את הדיון על ערכה של השבת (הידעתם? בין היתר השבת היא חופש), אפשר להכיר בעובדה שמבחינה יהודית יש לה חשיבות לא מבוטלת. אפילו לעשרת הדיברות הצליחה להיכנס. לזכותה עומד גם הוותק שלה בכל הנוגע לחיי היומיום של יהודים לאורך ההיסטוריה, העובדה שישראל, לפני הכל, היא מדינה יהודית (מייד יקפצו מהיציע אלה שמתעקשים על "ודמוקרטית!" כמשקל נגד), וגם שבמדינה יהודית יש חוקים שנוטים לשמור על ערכים מרכזיים של היהדות. או בקצרה: אם רוצים לנצח את השבת כערך ישראלי מרכזי - צריך להתאמץ ולהציע חלופה חזקה.
הציונות החילונית ניסתה להציע חלופות חילוניות לעוגנים דתיים ותיקים. בינתיים לא נראה שהמהלך הוכתר בהצלחה, בין היתר כי החילוניות נוטה לחדשנות ולתנועה מתמדת, וקשה לה לדבוק במשהו מוצק. וכאשר השורש היהודי, שהוא המכנה המשותף הרחב ביותר והברור ביותר, נזנח - את מקומו תופסות אופנות, ואופנה מהותה לחלוף. גם אופנה פופולרית לא תספק בסיס מוצק להמשך הדרך. ממילא ישראלים רבים שומרים שבת על פי דרכם (זו אינה שמירת שבת, אבל ניחא), או בכלל לא. אבל הדרכים השונות לא מתכנסות לכלל מושג ברור כמו השבת עצמה. מה שיוצא מהן הוא ניסיונו של רוכברגר לייצר לעצמו את מדינת רמת השרון, נפרדת ממדינת ישראל ולא כפופה לחוקיה. זה מהלך נועז, ללא ספק, רק שקשה לטעון שיופיין של הקניות והכפלת השכר לעובדים מותירים בנפש את הרושם ואת הקדושה של שמירת השבת.
קניות הן אפילו לא פעולה תרבותית כמו אירועי "עונג שבת" של ביאליק בתל אביב הצעירה, קונצרט בוקר, ביקור במוזיאון או טיול הרחק מהבית. ולא שימושיות כמו הפעלה של מכשירי חשמל או צפייה בטלוויזיה. הקניות הפכו לסמל חילוני. על זה נאבקת רמת השרון. זה הדגל.
כדי לחדש בחילוניות צריך חיבור לשורש היהודי, וגם אז קשה להבטיח תוצאה עמידה. המחנך והמשורר לוין קיפניס חיבר שירי חגים לילדי ציון וניסה לחדש את ההגדה של פסח. ההגדה שלו לא היכתה שורש אפילו במשפחתו. הגדות הקיבוצים נשארו בקיבוצים. במפגשים משפחתיים, הטקסט היחיד שמשותף לדור הסבים ולדור הנכדים הוא מה שלא בהכרח לימדו בגן: "מעוז צור" ו"הנרות הללו" בחנוכה, "עבדים היינו" בפסח, "אשת חיל" בשבת - הטקסטים שלא מתחלפים עם האופנה. למי שמחובר ליהדות יש תוכן יציב שאפשר להישען עליו. למי שמאס במסורת, או שלא מכיר אותה - נשארה המלחמה על קניות ועל תחבורה ציבורית בשבת. אולי המאבק נגד היהדות הוא הערך הדתי שנותן משמעות לחיים החילוניים, אבל בסופו של הקרב נשארים עם שקית נעליים ושטיח אמבטיה שאפשר היה לקנות גם בימי חול ועם פחות פקקים בחניון.
אם ישראל החילונית רוצה להאריך ימים, היא תצטרך להציע יותר מקניות בשבת ושמות באנגלית כמו "ביג פאשן". לא בטוח שיש לה משהו יותר טוב מאלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו