באיחור רב, בקרוב יסיים רונן בר את תפקידו. בר יצא לקרב אבוד מראש. כשהוא מגובה מכף רגל ועד ראש ביועצת המשפטית ובבג"ץ, היה ברור שלכל היותר מדובר במשחק על זמן. לא הוא, לא היא ולא הם יכולים לעצור לגמרי את עזיבתו. אם זה יקרה בעוד חודש וחצי, כפי שהודיע בר, ואם זה יקרה קודם - עבור מערכת המשפט מדובר באובדן קשה מנשוא. עוד לבנה משמעותית, כמעט האחרונה שנשארה להם, שנופלת מהחומה שעל בנייתה עמלו עשרות שנים.
הספר האלמותי "מובי דיק" של הרמן מלוויל מסתיים בשורה הבלתי נשכחת: "רחל, בחיפושיה אחר הילדים האובדים, מצאה רק יתום נוסף". רחל בספר היא ספינת ציד לווייתנים, שבמפגש קטלני בינה לבין הלווייתן הלבן הענק איבדה את בנו של הקפטן. צוות הספינה רחל פוגש בלב ים את צוות הספינה פקווד, שמשימה אחת ויחידה עומדת לנגד עיניה - לצוד את מובי דיק.
לא שיקולים כלכליים או תחרותיים עמדו לנגד עיניהם כשיצאו למסע הציד, אלא נקמה נטו: מאבק קודם של מובי דיק עם קפטן הפקווד, אחאב, הותיר אותו מצולק וקטוע רגל. לשווא ניסו אנשי הספינה רחל להניא את אחאב וצוותו מתוכניתם חסרת התוחלת. כאחוזי אמוק הם הגבירו את החיפושים כשהבינו שהלווייתן הלבן קרוב, וכשמצאו אותו ניהלו עימו מאבק חסר פשרות. מובי דיק זרע הרס בספינה, ואנשי צוותה החלו לטבוע ולמות בזה אחר זה. בשוך הקרבות התבררו ממדי ההרס: פקווד נהרסה כליל. כל סירות ההצלה הובקעו. כל אנשי הצוות, לרבות הקפטן אחאב, מתו. רק ניצול אחד בעור שיניו, החובל הצעיר ישמעאל, נמלט וחולץ על ידי אנשי הספינה רחל. בדיעבד התברר שלא היה להם סיכוי מלכתחילה. אחאב וצוותו היו מומחים לציד לווייתנים. זה מה שעשו עשרות שנים. אבל אחרי הכל ולמרות הכל, דבר לא הכין אותם למפגש עם מובי דיק.
גורם ותיק במערכת הפוליטית נזכר השבוע בסיפור, על רקע התפטרותו של בר והמלחמה שהכריז נתניהו על ה"דיפ־סטייט". במשך עשרות שנים הם ידעו לעשות היטב את העבודה, אמר. מי זה "הם"? הפקידים, המשפטנים, המושכים בחוטים האמיתיים. אלה שיודעים בחסות "מקצועיותם" להוביל את המדיניות שבה הם מאמינים, תוך מלחמה עיקשת מתחת לפני השטח לטרפד כל מהלך שלא נראה להם, ולקדם דברים המנוגדים לרצונו של הדרג הנבחר.
כשהיו צריכים להזיז מישהו הצידה - הם ידעו איך לעשות זאת, הוא אמר. מתחילים בחשדות, שהופכים לחקירות. אם לא נגד הפוליטיקאי עצמו - אז נגד סביבתו, משפחתו, אנשיו הקרובים. מצירים את צעדיו, מגבילים את פעולותיו, כובלים אותו בהסכמי ניגודי עניינים, ואם כל אלה לא עוזרים - מגישים כתבי אישום. בית המשפט משתף פעולה, וכבר קבע, אף שהדבר לא מופיע בשום חוק, שלא ניתן לכהן כשר עם כתב אישום.
במשך שנים זה עבד להם, הוא הוסיף. פוליטיקאים נכנסו לדיר באלק. מי שלא יישר קו - הובל הביתה כלאחר כבוד, או בושה. תיקים נפתחו ולא נסגרו. חקירות החלו ונשארו תלויות עד עצם היום הזה. תמיד היו סימנים לכך שזה מכוון - אך הדברים תמיד נסגרו בחדרי חדרים, לא ראו אור יום, ועיני הציבור לא שזפו את המציאות האמיתית, שנגלתה ליחידי סגולה בלבד. מדי פעם היו תקלות. מסמך יצחקי, הקרוי על שם ראש אגף החקירות, שהתברר שאסף חומרים על נבחרי ציבור וריכז אותם במסמך מפליל אחד, הוא לא קונספירציה. הוא מסמך אמיתי של בכיר במערכת אכיפת החוק. הקלטתו של אביחי מנדלבליט, שבה הוא קובל באוזני עו"ד אפי נוה על כך ששי ניצן לא סוגר את תיק החקירה נגדו בפרשת הרפז, באומרו שהוא "אוחז לי בגרון", היא לא מדע בדיוני או סצנה מסרט. אלה ועוד היו עדויות שמדי פעם צצו ברשלנות, אבל הוסתרו וטויחו מהר מכפי שבאו.
בדרך לקרב מאסף
אבל אז המערכת עשתה את טעות חייה, הוא אמר. הם חשבו שמה שעבד על אהוד אולמרט, דוד ביטן, אריה דרעי, פואד בן אליעזר, יעקב נאמן, אביגדור ליברמן ורבים אחרים הופך אותם למומחים לציד לווייתנים. הם לא הבינו שאלה היו בסך הכל דקי רקק. כמו ברב־המכר הסוחף - דבר לא הכין אותם למפגש עם מובי דיק.
גם כשהחלו להפסיד, הם לא חדלו מלנסות לצוד את נתניהו. ככל שעברו השנים, התברר שהלווייתן גדול הרבה יותר מהם. כתבי האישום המגוחכים שכבר הוגשו - שנועדו באופן מוצהר וברור לטובת עסקת טיעון שעניינה פרישתו מהחיים הפוליטיים, ולא לניהול משפט של שנים עם ראיות רצוצות ולא פעם הזויות - לא סיפקו את הסחורה, אבל הדבר לא הביא לכניעתם. כמו קפטן אחאב, הנקמה, הרצון למה שהם רואים כצדק על רגלם שנקטעה, אובדן האמון הציבורי והתמיכה הגדולה (מדי, לטעמם) בממשלה גרמו להם לנטוש את כל כללי הזהירות, ולשבר ולחרב את ספינתם שלהם.
את כל התדמיות שטיפחו לעצמם במשך עשורים - אנשי מקצוע, אנשי אכיפה, שומרי סף - הם הרסו במו ידיהם בקרב נגד נתניהו, והפכו עצמם לפוליטיקאים ללא מפלגות. בעלי סמכות ואחריות, ללא ציבור שאי־פעם הביע בהם אמון. בעלי בית לא נבחרים. מ"דיפ־סטייט" הם הפכו עצמם ל"אפ־סטייט". הכל כבר על השולחן. כל האג'נדות, כל השקפות העולם, כל השנאות. הכל בחוץ. נשיא בית משפט עליון שבאמצעות חבריו השופטים ממנה את עצמו. ראש שב"כ שמפוטר מהממשלה, ושבגיבוי חברתו היועמ"שית, מועמדת לפיטורים בעצמה, מחליט שהוא נשאר בתפקידו. ושופטים שבמקום להיות הגונים, ולומר שאין שום פרט מפרטי החוק שמאפשר להם לדון בעתירה שמבקשת להשאיר אותו, כי חוק מינוי ופיטורי ראש שב"כ ברור כשמש וצלול כיין, מעדיפים לא להחליט ובוחרים לדחוף לכל מיני פשרות - רק לא לקבוע את המובן מאליו.
גם כשספינתם כבר מבוקעת והרוסה, מסע הנקמנות שאליו יצאו, היצריות, השנאה והפחד המצמית שישראל משנה פניה, שאוכלוסייתה וערכיה שונים ממה שהכירו, יניעו אותם להמשיך כנראה עד טיפת היזע האחרונה. בכל כלי הציד המוכרים הם כבר השתמשו, ועכשיו ילמדו תוך כדי תנועה להשתמש בכלים חדשים שלא השתמשו בהם מעולם: צווים שיפוטיים לשרים, נבצרות לראש ממשלה, הפעלת שב"כ נגד נבחרי ציבור, ומי יודע לאן עוד יובילו אותם מוחם הקודח ובטנם המפוצצת זעם. אבל בתוך־תוכם, גם הם כנראה כבר יודעים את האמת: שהם הפסידו. הקרב שלהם זה קרב מאסף. אם היו יכולים לעצור כעת, הם עוד היו יכולים להציל משהו מכבודם העצמי. להחזיר את מעמד המוסדות שעליהם הם מופקדים ושאותם לקחו ליגון שאולה, לפחות חלקית. אבל כנראה הם לא יעשו זאת. ולכן גורלם יהיה כגורלה של הפקווד, שמוביליה לא שעו לקול ההיגיון והתחינה שבקע מזעקותיה של הספינה רחל.
כולם רוצים יועמ"ש
אחרי שאיבדו גם את שב"כ, הניסיון הבא יתרכז ביועמ"שית ובמח"ש. לגבי היועמ"שית, בינתיים הפוליטיקאים עושים להם את העבודה בעצמם. בגלל חילוקי דעות בתוך הקואליציה, עדיין לא נבחר נציג הכנסת בוועדה למינוי בכירים בראשות השופט בדימוס גרוניס, ולא ניתן לכנס את הוועדה - דבר הכרחי כחלק מתהליך ההדחה. היות שהוועדה לא רק מדיחה את גלי בהרב־מיארה, אלא גם מהווה חלק מתהליך מינוי היועמ"ש הבא - כל מפלגה בקואליציה רוצה בה דריסת רגל. הליכוד בגלל תיקי ראש הממשלה, ש"ס רוצה יועמ"ש שיסייע להעביר חוק גיוס כרצונה, והציונות הדתית רוצה יועמ"ש עם תפיסת עולם לאומית ופרו־התיישבותית.
כיום מח"ש היא חלק בלתי נפרד מהפרקליטות, ונשלטת על ידי פרקליט המדינה והיועמ"שית. בעקבות דוח מבקר המדינה בעניין, צוות מקצועי במשרד המשפטים קבע שיש להוציא את מח"ש מהפרקליטות ולהפוך אותה לגוף עצמאי ובלתי תלוי, כפי שפורסם בהרחבה ב"ישראל השבוע" לפני שבועיים. אבל היועמ"שית לא תוציא מידיה את הגוף החקירתי והחשוב הזה מבחינתה כל כך בקלות.
זו המלחמה הבאה של בהרב־מיארה ושל מערכת המשפט. אולי המבצר האחרון. אגב, לא רק בפתיחת חקירות, כפי שהיו לא מעט לאחרונה, אלא אולי בעיקר בעצירת חקירות. על פי החוק, מח"ש חוקרת את שב"כ. אם, למשל, תתקבל תלונה למח"ש על תצהיר שקרי לכאורה שהגיש בר לבית המשפט - כיום בהרב־מיארה יכולה לעצור זאת. כשמח"ש לא תהיה בפרקליטות, לא תהיה לה יותר כל סמכות עליה. יתרה מזאת, אם החוק של משה סעדה יעבור - מח"ש תוכל לחקור את הפרקליטות עצמה, כולל את היועמ"שית.
ושוב מדברים על ריבונות
לא מעט מרימים גבות לאחרונה - בפליאה, ואולי יותר בחשש - מההתבטאויות האחרונות של טראמפ בנושאים הקשורים ישירות לישראל. כמו המו"מ הישיר עם איראן שישראל מתנגדת לו, או אמירתו על כך שלחץ את נתניהו להכניס מזון ותרופות לאוכלוסייה בעזה. האם טראמפ הופך לביידן בהקשר הישראלי? האם המוטיבציות האחרות שלו יביאו להקרבתה של ישראל על מזבח הלחץ הבינלאומי והיא תידרש לעצור את המלחמה בטרם הושגו מטרותיה? אם שואלים את טוני פרקינס - התשובה היא שלילי מוחלט.
פרקינס הוא נשיא הקבוצה האוונגליסטית הגדולה במפלגה הרפובליקנית ("הקונסוליה למחקר משפחתי"), ומקורב מאוד לטראמפ ולאנשיו. בשנים האחרונות הצליחה הקבוצה להגיע למספר שיא של 80 מיליון איש שנרשמו כחברים במפלגת השלטון, עם השפעה עצומה על נבחרי הציבור ועל המועמדים מטעמה. פרקינס ועוד תשעה מראשי התנועה האוונגליסטית, כולם קשורים וקרובים לטראמפ ולבכירי הממשל הנוכחי, הגיעו לביקור בישראל, במסגרת פעילותו של ראש מועצה אזורית שומרון, יוסי דגן, להביא לתמיכה אמריקנית בסיפוח יו"ש. אותה תוכנית שהחלה בסיבוב הקודם של טראמפ, אבל נגנזה והוחלפה בהסכמי אברהם.
מדובר בקבוצה הבכירה ביותר בקהילה האוונגליסטית שמגיעה אי־פעם לישראל. בין השמות הבולטים: טרוי מילר - נשיא איגוד גופי השידור האוונגליסטיים, מישל בקמן - מובילת תנועת "מסיבת התה", ג'ייסון רייפרט - נשיא איגוד המחוקקים הנוצרים, ועוד. עיקר הביקור היה בשומרון, ועסק ברובו בנושא הסיפוח. הקבוצה נפגשה עם שגריר ארה"ב הנכנס, מייק האקבי. באותו יום הודיעה אחותו, מושלת מדינת ארקנסו, שבכל המסמכים הרשמיים של המדינה לא יופיע יותר צירוף המילים "הגדה המערבית", אלא רק "יהודה ושומרון".
זה לא מקרי. חזרה לשמות המקראיים של המקומות היהודיים ההיסטוריים היא אחת האג'נדות המרכזיות של הקבוצה. "אני עומד כאן, במרפסת של המדינה בפדואל", אמר פרקינס. "אנו מצפים ליום שבו ארה"ב תצהיר באופן ברור שישראל זכאית להחיל ריבונות על האדמה שניתנה לה. הארכיאולוגיה והמקרא מבהירים זאת בבירור: זו האדמה שלה אתם שייכים, אחיי".
רה"מ נתניהו מתקבל בבית הלבן על-ידי נשיא ארצות-הברית טראמפ // רועי אברהם/ לע״מ
אז האם טראמפ יכול להתהפך על ישראל? "אין שום סיכוי כזה", אומר מילר, האחראי על איגוד עשרות גופי שידור, שלהם עשרות מיליוני צופים בארה"ב. "לפעמים טראמפ אומר דברים בהשפעת מקורבים ויועצים שאינם נוצרים. הם לא מבינים את השפה ואת התרבות הדתית פה, שלנו, של היהודים ושל הערבים. אבל טראמפ יודע שהוא תלוי בנוצרים באופן מוחלט. מספיק ש־2% מהאוונגליסטים יפסיקו לתמוך בו - והוא לא נשיא יותר". לדברי מילר, הוא ועוד כמה מחברי המשלחת מתכוונים להגיע לגבעת הקפיטול ישירות מישראל ולערוך כמה שיחות בנושא יהודה ושומרון והמלחמה בעזה. "אני די בטוח שאחרי שישמע את המסרים שלנו - גם הדיבורים שלו ישתנו", הוא אומר בחיוך.
